הנכד של וולדמורט

תודה רבה ל-diamond וגינרמיוני123 שהגיבו על הפרק הקודם

נקודת מבט: הארי

"טוב כולם מוכנים?" שאל דמבלדור שעה לאחר מכן.

כולנו הנהנו בחיוב, אני מודה הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות באותו הרגע, היה ללכת לבקר את הנכד של וולדמורט או איך שאני מעדיף לקרוא לו מיני-מורט.

עדיין היו לי סיוטים על הלילה שבו ראיתי את וולדמורט רוצח את סדריק דיגורי, למרות שבחיים לא הייתי מודה בזה בפני האחרים, אני מאשים את עצמי בזה שהוא מת, אם רק הייתי מגיב מהר יותר אולי הייתי יכול להציל אותו.

הרגשתי יד על הכתף שלי ואז כל העולם התחיל להסתובב פתאום, לא היה לי מושג איפה זה למעלה ואיפה זה למטה, אבל רגע לאחר מכן העולם חזר למצבו הרגיל.

כשהסתכלתי סביבי כבר לא היינו מחוץ לבית מספר 12 בכיכר גרימוולד, אלא הגענו לרחוב הומה אדם והשמש זרחה וחיממה אותי אחרי שבועות טובים בבית היחסית קר שבכיכר גרימוולד.

מולנו היה בניין קומות שבחנייה שלו חנתה מכונית "פריוס" כחולה מדגם ישן יחסית ועל מכסה המנוע היו שקעים בצורה של פרסות סוס, שאין לי מושג איך הן הגיעו לשם.

"ברוכים הבאים לניו יורק- מנהטן." אמר דמבלדור בחיוך ונכנס לבניין שאנחנו מאחוריו.

"תזכירו לי למה לקחנו את המדרגות?" שאלתי מתנשם אחרי שעלינו חמש קומות, כדי להגיע לדירה של מיני-מורט.

"בגלל השהיה באזקבן נהייתי קצת קלסטרופובי." ענה סיריוס, גם הוא מתנשף.

טוב בתור קוסמים אנחנו לא בדיוק רגילים לעשות פעילות גופנית, אולי חוץ מקווידיץ' וזה גם לא ממש נחשב.

דמבלדור שמסיבה מוזרה כלשהי היה נראה שהטיפוס במדרגות השפיע עליו פחות מעל כולנו, התקדם לכיוון הדלת וצלצל בפעמון, אחרי משהו כמו דקה הדלת נפתחה וחשפה בפנינו אישה נחמדה למראה, עם שיער חום שכמה שיערות אפורות משתלבות בו אבל זה לא פגע ביופי שלה, העיניים שלה היו בצבע חום חמים והיא חייכה חיוך גדול שחשף שתי שורות של שיניים לבנות וישרות.

היא לבשה חולצה לבנה שמתחתיה היה אפשר לראות בטן של אישה בהריון אני מעריך שבערך בחודש חמישי או שישי וג'ינס כחול פשוט.

המחשבה הראשונה שעברה בראש שלי למראה של האישה היה שאין מצב שזו הבת של וולדמורט- כנראה הגענו לבית הלא נכון.

משהו במראה שלה הזכיר את גברת וויזלי, היה לה מראה של אישה נחמדה ואימהית.

בדיוק כשבאתי להגיד 'מצטער טעות בבית, סליחה' כי לא יכול שהאישה הנחמדה הזאת היא הבת של הקוסם המרושע ביותר שהיה אי פעם, דמבלדור הקדים אותי ושאל אותה בחיוך חביב: "שלום, באנו לחפש את פרסאוס ג'קסון, הגענו למקום הנכון?" ואני כבר הייתי מוכן לזה שהיא תגיד לנו שהיא לא מכירה אף פרסאוס, ובדיוק בגלל זה הופתעתי עוד יותר כשהיא רק הסתכלה עלינו בחשדנות, החיוך החמים שלה נעלם ולא נישאר לו שום זכר. "כן, אבל הוא לא בבית כרגע ואני לא יודעת מתי הוא יחזור..."

'אין מצב! זאת הבת של וולדמורט? אבל היא נראית כל כך נחמדה!' חשבתי ותוך כדי ניסיתי להבין, איך הבת שלו יצאה כזו?

ואז עלה לי רעיון (עכשיו כשאני חושב על זה, זה באמת רעיון אידיוטי וחסר כל קשר למציאות, אבל אז זה פשוט הסביר הכול מבחינתי) יכול להיות שזה בגלל שהיא סקיביט! שהרוע של וולדמורט עובר רק לקוסמים!  ובגלל זה היא יצאה נחמדה, והבן שלה יצא מרושע, בזה אני בטוח. בכל מקרה עדיין לא סמכתי עליה לגמרי.

"אכפת לך אם נחכה בפנים?" שאל דמבלדור, אבל הוא לא נתן לה זמן לענות על השאלה שלו לפני שנכנס פנימה והוסיף. "תודה."

כולנו נכנסנו אחריו קצת יותר מתביישים, והתיישבנו על הספה.

"אוי כמה לא מנומס מצדי שמי הוא סאלי ג'קסון בלופיס." הציגה את עצמה. "תירצו קצת עוגיות? בדיוק הכנתי כמה." הוסיפה בחיוך רחב, כאילו אין שום דבר מוזר בחבורה של זרים מוחלטים שמופיעה בפתח הבית שלה ונכנסת כמעט בלי לבקש.

" כן, רב תודות. אני מניח שאנחנו צריכים לתת לך  כמה הסברים." התחיל דמבלדור, אני מניח שזה היה אמור להיות נאום בנוגע לכל העניין הזה שהם קרובי משפחה של הקוסם הכי מרושע בכל הזמנים וכל זה, אבל הוא לא זכה להתחיל אותו.

"זה בסדר, אני מניחה שכדאי לחכות עד שפרסי יחזור, זה יחסוך זמן וככל שאני מכירה את פרסי ואת הדברים שקשורים אליו, זמן זה דבר יקר ביותר וההסבר שלכם יקח הרבה זמן..." אמרה סאלי  בחיוך חם, רגע לפני שיצאה מהסלון, אני מניח שבשביל להביא את העוגיות שהיא הציעה לנו קודם.

ישבנו רגע בשקט, כל אחד במחשבות שלו ואז נזכרתי שסיריוס בא אתנו ובדרך כלל אסור לו לעזוב את הבית בכיכר גרימוולד.

"סיריוס, תגיד איך זה שיצאת מכיכר גרימוולד מספר 12 ובאת אתנו לכאן?" שאלתי אותו מבולבל, מנצל את העובדה שסאלי לא נמצאת בסביבה, כדי לשאול אותו.

"בגלל שאנשים מתחילים לפקפק בכל הניסיונות של חברי המסדר שעובדים במשרד הקסמים להרחיק את כול העילאיים ממני עד כמה שאפשר, אז חשבנו לנצל את הנסיעה הקטנה הזאת לכאן כדי שהאמון של האנשים יחזור." הסביר סיריוס בחיוך מרוצה.

"חוץ מזה אף אחד מהעילאיים לא נמצא כרגע בניו יורק ככה שעד שהם יגלו מה קורה אנחנו כבר נספיק לחזור לכיכר גרימוולד והם ימשיכו לחפש באפר, זה יעסיק אותם להרבה מאוד זמן." אמר לופין בחיוך שובב ושעשוע גלוי בקולו, טוב אפשר להבין אותו רק מהמחשבה על כל העילאיים שהולכים לבוא עד לפה כדי לחפש את סיריוס שהוא בכלל מתחבא להם ממש מתחת לאף הייתה מאוד משעשעת, ולא יכולתי למנוע מהחיוך לעלות על פניי.

בדיוק באותו הרגע סאלי חזרה עם מגש עוגיות חמות, הדבר המחשיד היחיד היה שהעוגיות היו בעצם בצבע כחול.

" איזה צבע מעניין יש להן" אמר דמבלדור מיסתכל על העוגיות.

"כן... זה סיפור ארוך." אמרה סאלי. "אבל הן האהובות על פרסי..."

דמבלדור לקח עוגיה והתחיל לאכול, סיריוס היסס קצת אבל עשה כמו דמבלדור, לופין התעניין יותר במדפי הספרים מאשר העוגיות...

לקחתי עוגיה אחת וקירבתי אותה לאף שלי בצורה שתיראה כאילו אני הולך לקחת ממנה ביס אבל במקום זה הרחתי אותה בודק אולי יש לה גם ריח מחשיד, אולי היא מורעלת... אני יודע שגם דמבלדור וגם סיריוס כבר אכלו אותן והם נראים בסדר אבל אי אפשר להיזהר יותר מידי כשמדובר בקרובים של וולדמורט... אבל היה לה ריח של עוגית שוקולד צ'יפס חמה ישר מהתנור, לקחתי קצת סיכון אבל בכל זאת לקחתי ביס מהעוגיה, יכולתי ממש לשמוע את הקול של מודי נוזף ואמר 'ככה פוטר, לוקח אוכל מאויב פוטנציאלי? איך את מצפה לשרוד ככה?' אבל היה לה ריח ממש טוב והייתי רעב- לכולם יש רגעי חולשה לפעמים... אתם לא יכולים להאשים אותי, היה לה טעם ממש טוב והיא לא הייתה מורעלת אז הסכמתי לעצמי לקחת עוד אחת.

בדיוק ברגע שבו עמדתי לעשות את הבלתי יאומן ולהודות לבת של וולדמורט על העוגיות (אני יודע משוגע נכון?) ולהגיד לה שהן היו מצוינות, מישהו עף דרך החלון ונחת על הכורסא לידינו.

מתוך אינסטינקט שלפתי את השרביט שלי והצבעתי איתו על הנער שעף כרגע דרך החלון.

רגע לאחר מכן הנער קפץ על הרגליים שלו והניף את ידיו לכיוון השמיים בתנועת ניצחון וצעק. "אני חי!"

מעניין עם כל יום בבית משפחת ג'קסון נראה ככה...

מקווה שנהנתם =)

הפרק הקודם		הפרק הבא