אהבה מעבר לזמן

"מדהים איך שהכל נשאר אותו הדבר." בזמן שעלו על הכרכרות שהובילו אותם להוגוורטס, כריסמס, כצפוי להפלפאפית, הייתה הראשונה שניסתה לשבור את השתיקה ששררה מאז משפטה האחרון בזמן נסיעת הרכבת.

"כן, אה?" קאי ניסה לשתף איתה פעולה בזמן שחייך אליה חיוך זוהר.

אליוט הביט בהם ושתק. גרייס שתקה גם היא בזמן שהשניים התחילו לשוחח, אבל לעומת אליוט, היא הייתה בגבה אל השלושה שהיו אמורים ללוות אותה במסע, מביטה החוצה.

"הגענו הביתה," אמר אליוט כשהגיעו, מתחיל להרגע מהשיחה הסוערת.

"הביתה של שנת 1943, אבל כן, הביתה." כריסמס חייכה.

הארבעה נכנסו בעקבות זרם התלמידים אל האולם הגדול והמוכר, וכמעט פנו ללכת אל השולחנות בהם היו רגילים לאכול עוד בהוגוורטס של זמנם, אבל ברגע האחרון גרייס תקעה בהם מרפק והזכירה להם שהם אמנם בהוגוורטס, אבל זו לא ההוגוורטס שהם מכירים.

"היי, תראו, הנה פרופסור דמבלדור!" קרא קאי, מצביע אל עבר הזקן (שכבר לא היה זקן - בכל זאת, כאן הוא היה צעיר בחמישים ואחת שנה, אבל תלמידיו המסורים ידעו לזהות גם את דמבלדור הזה).

"ארבעתכם." אישה חביבה אך לא מוכרת התקרבה אליהם, שערה החום-אפור נופל על פניה, "בואו הנה. נמיין אתכם ראשונים, לפני שתלמידי השנה הראשונה יגיעו."

"מקגונגל עדיין לא לימדה בהוגוורטס, אני חושבת," מלמלה כריסמס בלי שהאישה - בת חמישים, להערכתם של הרביעייה - תשמע, אבל זו התקדמה קדימה מחוץ לטווח שמיעה וסימנה להם לבוא.

ברגע שהתחילו ללכת, דלת האולם נפתחה ופנימה נכנסו המוני תלמידים צעירים ורועשים, מלווים באיש קטן ומאיים למראה.

"אז גם האגריד עוד לא הגיע," העיר אליוט.

"אני לא חושבת," אמרה גרייס, משלימה סוף סוף עם השיחה שניהלו ברכבת, "תראו! זה לא האגריד שם?" גרייס הצביעה אל עבר שולחן גריפינדור, ושם היה ניתן לראות ילד גדול יחסית לגילו, שיערו חום, ארוך, מבולגן ואף מתולתל מעט. זו ללא ספק הייתה הגרסה הצעירה של האגריד.

"אז זו בטח השנה שטום רידל הפליל את האגריד! אם נעזור לטום להשתנות, נוכל לעזור להאגריד להישאר בהוגוורטס!" לחשה כריסמס בשקט. היא הכירה את האגריד הכי טוב מבין הרביעייה.

"אתם קופצים מהר מדי," אמר אליוט, "אני מציע שנתחיל בלמצוא אותו בכלל."

"אומר האחד שרוצה לגרום לאדם - אם אפשר לקרוא לו ככה - הכי רשע בעולם הקוסמים להתאהב בי…" מלמלה גרייס, כמעט ולא נשמעת.

"ברוכים הבאים להוגוורטס!" קולו של המנהל הנוכחי, ארמנדו דיפט, קטע את שיחתם. "השנה אנחנו גאים מאוד לארח פה ארבעה תלמידים חדשים מאמריקה, שיצטרפו כאן אל בית הספר!"

מחיאות כפיים מנומסות נשמעו באולם, וכריסמס חייכה בזמן שהשאר שתקו, מביטים סביבם באדישות רגעית.

"ארבעת התלמידים - כריסמס, קאי, גרייס ואליוט - יצטרפו מיד לשנה השישית. אני מקווה שכולכם תעזרו להם להשלים את החומר במהירות ותקבלו אותם כאילו הכרתם אותם תמיד. ועכשיו, יקירי, פרופסור נאלה תמיין אתכם."

האישה שקרה להם מקודם - פרופסור נאלה - הגיעה עם מצנפת המיון, שנראתה בדיוק כמו שנראתה כשהארבעה מוינו בתקופתם.

"בארבאס אליוט," קראה פרופסור נאלה, וזה התקדם קדימה, מתיישב על השרפרף ומניח לה לשמוט את המצנפת על ראשו.

ממ… קראה המנצפת בתוך ראשו, זו לא פעם ראשונה שלך אצלי, הלא כך?

בבקשה אל תספרי לאף אחד, אליוט קיווה שמחשבותיו יועברו אל המצנפת. בפעם הראשונה הוא לא דיבר איתה כל כך הרבה.

אל תדאג, זה לא מתפקידי להלשין על תלמידים. ובכן, לאן אתה מתאים? אז היית מתאים גם לסלית'רין וגם לרייבנקלו, לא? קולה הרועש של המצנפת גרם לאליוט לרצות לאטום את אוזניו, אבל הוא חשב שזה יראה מוזר למדי לאלו שלא שומעים את קולה של המצנפת.

נכון, ענה לה אליוט, ובסוף שלחת אותי לסלית'רין בטענה שהצד הזה יותר חזק אצלי.

ועכשיו הוא נחלש. אתה עדיין מתאים לסלית'רין, יקירי… אבל לא. אם כך, רייבנקלו יהיה טוב. המצנפת כמעט צעקה את שם הבית בפני כל הוגוורטס, אבל אליוט עצר אותה ברגע האחרון.

לא, לא! אני אשמח להיות בסלית'רין, שוב. אני חייב להיות הפעם בסלית'רין, חשב אליוט, מבין שזו הדרך הכי טובה לזכות באמונו של טום.

"סלית'רין!" צעקה לבסוף המצנפת, מתחשבת בבקשתו.

כל שולחן סלית'רין קם ומחא כפיים, בזמן שקאי תלה בו מבט שואל.

אחר כך, סימן אליוט בשפתיו.

אחריו התמיינו גם כריסמס, קאי וגרייס, וכל אחד מהם הגיע לבית בו למד עד עכשיו בהוגוורטס - קאי חזר לגריפינדור, גרייס התיישבה בשולחן רייבנקלו וכריסמס חייכה אל כל ההפלפאפים שמסביבה, שמחה לחזור לצבע הצהוב.

"אדוני," מלמל זנב-תולע, דופק על הדלת השחורה הגדולה.

"היכנס," לחשש מבפנים קול נחשי, והמשרת ציית, נעמד מול אדונו. "אני מקווה מאוד שיש לך משהו חשוב לומר, זנב-תולע," אמר הלורד וולדמורט.

"א-אדוני, חזרתי להוגוורטס, כפי שביקשת," התרפס זנב-תולע, "פרופסור דמבלדור היה בשיחה עם ארבעה תלמידים… לא הצלחתי לשמוע את כל השיחה, אבל הוא - הוא שלח אותם בעבר כדי… למצוא את טום רידל ולמנוע ממנו ל-ללכת בדרך האופל כדי שלא יהפוך אליך, אדוני."

"לך מכאן. אמור ללוציוס, בפקודתי, שימצא את רוקח השיקויים הטוב ביותר שניתן למצוא ושיביא אותו אלי. לא אכפת לי כמה הוא יצטרך לשלם לו או כמה לחץ וכאב להפעיל עליו - הוא יהיה אצלי, בחיים, מוכן לעזור לי," לחשש אדון האופל, מלטף את נחשית המחמד שלו.

"כן, אדון." זנב-תולע יצא מהחדר באיטיות, מקפיד להיות כל הזמן עם פניו כלפי אדונו, עד שיצא מהחדר וסגר את הדלת אחריו.

אני לא יודעת באיזו תדירות אוכל לכתוב אחרי פסח, אז אני משתדלת לכתוב עכשיו כמה שיותר :)

מצטערת שהפרק לא ממש מותח ומיוחד, הוא מין פרק מעבר - לקראת פרקים 3 ו-4 אמורה להתחיל העלילה ונפגוש את טום רידל, אל תתייאשו עד אז ;)

תודה לכל המגיבים והמנויים, כמובן שאשמח לתגובות גם בפרק הזה ^^

הפרק הקודם