שון פוטר

שון היה באמצע חלום מרתק שבו הוא שיחק קווידיץ' בנבחרת של סקוטלנד, נגד הנבחרת של בולגריה. הוא היה המחפש. המחפש של בולגריה היה נער בן בערך 17, הוא היה גבוה, בעל שיער שטני

ועיניים כחולות. שון ראה את הסניץ', ומיהר בעקבותיו. הנער השזוף מיהר בעקבותיו, נראה היה שגם הוא ראה את הסניץ'. שון היה במרחק נגיעה מהסניץ', ואז הוא שמע קול מוכר שהעיר אותו.

"שון! עוד שתי דקות ארוחת הבוקר! שון!" צעק ריאן. שון מצמץ בעיניו בבלבול. ריאן עמד מולו. הוא כבר היה לבוש, ועל פניו היתה הבעה זעופה במיוחד. "שנייה... אני אתלבש; תוכל לחכות לי?" שאל שון, וריאן הנהן נמרצות.

שון מיהר ללכת לקחת את בגדיו מארון הבגדים. הוא היה בדרכו לשירותים, כדי להתלבש שם, אבל ריאן עצר בעדו. "אל תטרח. אני אחכה בחוץ." שון חייך אליו בהכרת תודה, חיכה עד שריאן יצא ומיהר להחליף את בגדיו.

כעבור חמש דקות, שון וריאן כבר היו בדרך לרדת לאולם הגדול, כדי לאכול שם את ארוחת הבוקר. מלודי, ישבה הפעם ליד נער שזוף בעל שיער שטני ועיניים כחולות, ככל הנראה בשנה השנייה שלו, ופטפטה איתו בהתלהבות. 

הוא הזכיר לשון את הנער הבולגרי מהחלום. "מי זה לדעתך?" שאל ריאן את שון. הוא סיפר לו על החלום. "נראה לך שזה הוא? הוא בולגרי? האמת... הוא מזכיר קצת את קרום-" 

"כן! חשבתי על זה!" קטע אותו שון בהתלהבות, "בוא נשאל אותו. אממ... סליחה?" הוא נגע בזרועו של הנער, "ל- למלדו... אממ.... מלידו אין חבר... מה אתה רוצה?" הוא שאל לאחר שריאן הביט בו בשעשוע,

"אז... כן. אני ממש - ממש לא מתכוון להיות חבר שלה, אלא רק ידיד שלה, אני חבר לא בזוגיות, אלא בהרפתקאות והכל... וגם, היא קרובת משפחה שלי, אז... טוב. בכל מקרה, רציתי לשאול. איך קוראים לך? אתה במקרה

קרוב משפחה של קרו... ויקטור קרום?" הוא שאל, הנער הביט בו בהבנה, "אה... כן. אני הנכד של ויקטור. אני רומיאו ג'יימי - קרום. נעים להכיר. מי אתה?" שון בהה בו. "א- אני שון." הוא גמגם, רומיאו הביט בו בבלבול.

"מה השם משפחה?" הוא שאל, "אה... רומיאו, זה לא כל כך נעים לומר את זה..." לחש שון, "לא, אל תדאג, שון, אני לא אצחק, אני בן של מפורסם ואין לי בעיה לומר את השם משפחה שלי... ואתה יכול לקרוא לי רומי. ככה כל החברים

קוראים לי, אתה יודע, אני בבית גריפינדור, כמוך." שון הביט אל עיניו התכולות של רומי, "טוב... אני, פוטר. שון פוטר. הבן של אלבוס פוטר והנכד של הארי פוטר. עכשיו... אתה בסדר?" רומי הנהן חלושות אליו. פתאום הוא נראה חלש 

וחולה מאוד. "אה... אתה רוצה שאני אלווה אותך למרפאה?" רומי הנהן, ואחז בשון. מלודי וריאן תמכו ברובי משני צדדיו המנוגדים. "מה קרה, רומי?" שאלה מלודי בדאגה, "אה... כלום, זה רק... לא משנה..." הוא אמר בקול חלש.

כשלבסוף הגיעו למרפאה, רומיאו הכחיל. "מאדאם שרלוטה? זה רומיאו קרום... הוא מרגיש לא - טוב..." אמר שון, במאמץ להמשיך להחזיק את קרום. "אהא... תכנסו, חמודים... שנה שנייה הנער, נכון?" שון הנהן, ונכנס למרפאה. "אציו מיטה!" קראה מאדאם שרלוטה, ומיד הגיעה אליה מיטה. היא נפנפה בשרביטה, ורומיאו נשכב על המיטה. היא סילקה אותה. "אתם יכולים כבר ללכת, חמודים." היא חייכה. שון שמע אותה מציעה תה חם או שוקו לרומי. "אמ... תגידי, מלודי... התאהבת בילד?" צחק ריאן. מלודי השיבה לו מבט כועס. "למה שאני אתאהב בו?! אני בת אחת עשרה! מטומטם..." היא צווחה והסתלקה. "תגיד, ריאן... למה נראה לך שקרום התחיל להרגיש לא טוב כשאמרתי לו שהשם משפחה שלי זה פוטר? אולי... אולי הוא לא אהב את הארי?" הרהר שון בקול. "אני יודע! אולי הוא שונא את אלבוס?!" צעק ריאן בהתרגשות. "הרי הוא עשה המון דברים נוראיים... נכון?" שאל ריאן, שון הפנה לו את גבו."אני אלך לשאול אותו, לבד. אם האבא שלי כל כך נורא בעיניך." והוא רץ, משאיר מאחוריו את ריאן ההמום, בעוד הדמעות זולגות על לחיו בזרמים. הוא עלה אל הקומה השביעית, אמר "דם האמיצים" לאישה השמנה ועלה בסהרה לחדר הבנים. הוא נשכב על המיטה בכאב, הרים את מערכת - השעות וראה שבעוד רבע שעה יתחיל שיעור שיקויים יחד עם תלמידי בית רייבנקלו. "ממש אין לי כוח לזה עכשיו..." הוא לחש לעצמו. הדמעות כבר התייבשו, אבל אותה אבן כבדה עוד נחה על ליבו. הרגע הוא איבד חבר. הוא חשב שיהיה טוב אם יאחר בכמה דקות לשיעור, וילך להתרענן במדשאות. הוא אסף את חפציו בתיק, שם אותו על כתפיו ויצא בשקט אל המדשאות. 

שון הגיע אל חלק יפה במדשאה, שהיה ממנו תצפית על מגרש הקווידיץ'. מה טוב בו, הוא תהה. מדוע בחרו אותו לגריפינדור? הוא לא אמיץ, חכם או טוב - לב... אולי היה מתאים יותר שימיינו אותו לסלית'רין... לא! הוא העיף את המחשבה השלילית ממוחו, והביט אל השמיים הצלולים. ופתאום, בפאף! אחד גדול, הכל נעלם. הוא הספיק לראות רק כדור שנראה כמו... מרביצן?!

"

הפרק הקודם