הסדק המשפחתי

כעבור שעתיים, ויטראז' ישבה בחדרה של גברת הורי לצד איש מזוקן בכסא גלגלים והנערה הבלונדינית שהתפרצה לחצר. ויטראז' לא הבינה למה היא צריכה להיות שם, אבל כל היה כל כך מוזר שהיא העדיפה לפתור קודם בעיות אחרות.

"אני מצטערת אדוני," גברת הורי אמרה בקול החלטי. "לא ראיתי אף רישום למחנה שאתה מדבר עליו, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ככה לשלוח בפזיזות חוסה שלי," היא הודיעה למזוקן שנראה מתוסכל. 

"אני אודה לכם את תתנו לנו שנייה," אמר האיש שהציג את עצמו כמר כ' וויטראז' מצאה את עצמה בחוץ עם הבלונדינית הזועפת. "את יודעת מה קורה פה?" התעניינה ויטראז', מנסה לשבור את הקרח, אבל הבלונדינית פשוט בהתה בה. 

"זה שכירון לא מאמין לא אומר שאני סומכת עלייך, את יכולה להפסיק להתנהג כאילו אנחנו חברות." ויטראז' גלגלה עיניים. זאת הייתה התנהגות ילדותית ביחס לבלונדינית שנראתה בערך בגילה. 

כשמר כ' יצא מהחדר של גברת הורי וסימן לויטראז' להיכנס, היא חששה. הוא  לא נראה כמו אחד שמוותר, ולנסוע למחנה קיץ לא היה בתוכניות שלה.

גברת הורי נראתה מבולבלת. "יקירתי, אני מצטערת שזה ככה נופל עליו בבום, אבל אני חוששת שתצטרכי ליסוע למחנה הזה." היא אמרה בלי להסתכל עליה. זה הרגיז אותה, היה לה את דין וחברים נוספים, והיא לא קיבלה אף מידע על המחנה הזה. בדרך כלל גברת הורי נהגה לשתף אותה, או לפחות להתייחס לדעתה כשהיא מקבלת החלטות. 

"את עדיין על אחריותי, את יודעת," היא נשמעה נואשת. "אני צריכה שתלכי. לשבועיים, לא יותר. אבל תבטיחי לי שתנסי." ויטראז' נשפה ברוגז. היא לא רצתה לנסות, אבל הייתה צייתנית ולכן הנהנה בקרירות ויצאה מהחדר.

היא ארזה את חפציה במהירות והשתדלה שלא לראות את דין. היא ידעה שזה חסר אחריות ולא ממש נחמד מצידה, אבל היא לא רצתה לתת לו לשאול שאלות לפני שהיא יודעת את התשובה עליהן. 

היא נסעה עם מר כ' והבלונדינית במונית לאורך מצר לונג איילנד וירדה באמצע שום מקום. מכל כיוון זה נראה כמו חטיפה, אבל דחף פנימי אמר לה לשתוק אם היא רוצה שייקחו אותה ברצינות. 

הם פסעו ביער הלח עד שנעמדו על גבעה תלולה, ממנה נפרש עמק שלם שויטראז' לא האמינה שמוחבא כאן. זו הייתה נראית כמו חוות קטיף או דברים מהסוג שאין בניו יורק. משהו כזה חייב להיות מפוצץ מבקרים ותיירים, למה היא לא שמעה על זה מעולם?

"אנבת', תוכלי לערוך לה תדריך? אני חייב לרוץ לישיבה, מר ד' עצבני כמו שלא ראיתי אותו שבועות," הוא עדכן במרץ ונסע משם על כסא הגלגלים. אנבת' הפנתה אליה את המבט העייף והקשוח שלה. "בואי. את עומדת להגיד הרבה 'אומייגד' ו-'זה לא יכול להיות' בשעה הקרובה." 

---------------(אני מנסה פה משהו, עןברת לגוף ראשון)

התפוצץ לי המוח מכמות המידע שאנבת' העבירה לי בהרצאה משועממת אחת. שכבתי על ספת נוער קצרה מכוסה סדין ושק שינה בחדר המעופש שנתנה לי אנבת' בבניין המרכזי. לפי התדרוך שלה, הייתי אמורה לישון בביתן הרמס אבל משהו נראה לה חריג. היא ביקשה שאחכה בחדר עד שהיא תקרא לי לארוחת ערב. בכל סיטואציה אחרת הייתי מתווכחת עם הסנובית המתנשאת, אבל המוח שלי היה עייף מכל המידע שקיבלתי. הדבר הכי מפחיד היה, שהכל פשוט נשמע לי הגיוני. כאילו מנעול בראש שלי השתחרר ועכשיו קיבלתי הסבר לכל מיני  דברים שידעתי שהם על טבעיים. לא כוחות או משהו מטורף כזה, כמו שאנבת' סיפרה על אחד מבני פוסידון, שפוצץ צנרות וכאלה, פשוט היו פעמים שקיבלתי יחס מסוים, כאילו אנשים יודעים שיש לי ייחוס ונזהרים בכבודי. 

לא הכרתי מיתולוגיה בכלל. התעסקתי קצת בתנ"ך, כי אבא שלי היה יהודי לפני שהוא מת והוא ביקש בצוואתו שאקבל חינוך יהודי, אבל לא מעבר לזה. הייתה לי תחושה מוזרה שאנבת' פועלת על דעת עצמה, והאמת שלא ממש סמכתי עליה. החבר שלה טען שאני לא אמורה להתקיים, היא תקעה לי מבטים כל אחר הצהריים וגם אני דיי בטוחה שמר כ' לא נתן לא הוראות מיוחדות לגביי. כמו שהיא אמרה, כנראה שהוא לא מאמין לה לגבי משהו. 

הייתה דפיקה בדלת, פתחתי אותה ושלושה נערים נדחפו לחדר. בחור בלונדיני שנראה לי מוכר, בחורה יפהפייה שידה הייתה משולבת בידו, והחבר גס הרוח של אנבת', שהביט בי כאילו אני איזה ניסוי מדעי. "מי אתם?" שאלתי, זונחת את הנימוסים שלי כי לא הייתה לי סבלנות.

"באנו לקרוא לך לארוחת ערב," הבחורה אמרה והושיטה לי את ידה. "אני פייפר, זה ג'ייסון וזה פרסי. אנחנו חברים של אנבת'," היא אמרה את זה בחיוך מקסים עם גומות ועיניים נוצצות, כאילו זה אמור להוסיף להם נקודות זכות. החברים של אנבת' נראו כאילו הם לא מאמינים שמישהו  יכול לא למות עליה. "ארוחת ערב עכשיו," הוסיפה פייפר כשלא הגבתי. נעלתי את נעלי הספורט שלי והלכתי בעקבותיהם. ל אהבנתי למה צריך כזאת משלחת כדי ללוות אותי לארוחת הערב, אבל צעדתי בדממה כמוהם. 

ארוחת הערב התקיימה בין עמודי אבן על איזור מוגבה שעליו פוזרו שולחנות פיקניק. קיבלתי צלחת עם סלט וצלי בקר, וראיתי שכולם מקריבים מהאוכל שלהם לתוך מדורה. למרות שהמוח שלי היה אמור להתפוצץ מהמוזרות, רק הרגשתי מרמור, ומין תחושה שאני מכירה אותם. ואת המנהגים האלה. ישבתי לאכול בלי להקריב כלום, ליד שולחן פיקניק ריק. ג'ייסון התיישב לידי עם החברה היפה שלו. "בעקרון אסור לנו להיו פה," הוא עדכן אותי וניסיתי להיזכר מאיפה הוא כל כך מוכר לי. "אז לכו," אמרתי באדישות לא אופיינית לי. מה קרה לי מאז שנכנסתי למקום הזה?

 "אל תהיי כזאת. אנבת' יכולה להיות ביצ', אבל היא בסדר," פייפר אמרה לי בחיוך וחייכתי אליה חזרה בצביעות. הקול שלה נשמע משכנע, אבל מרוחק. "זה לא קשור לבלונדה. חטפו אותי מהחיים שלי ומכל מה שהכרתי, קיבלתי הסבר הזוי על אלים וחצויים ואיכשהו המוח שלי לא מתפוצץ מהמידע הזה, ואני מרגישה לא בסדר." שיתפתי אותם ונגסתי בחתיכה מהבקר. הוא היה מעולה. 

יש לאנבת' השערה -" התחילה פייפר וג'ייסון לחץ על זרועה. "אני מצטער," הוא אמר ולא נשמע מצטער במיוחד, "אסור לנו לספר כלום. מחר כירון יסיים את הבדיקות ונוכל לדבר," הוא אמר ברישמיות ושנאתי אותו. מתנשא. "מי זה כירון, מר כ'?" החלטתי לשנות נושא, והשניים הנהנו. "תקשיבי, אני מאוד מקווה שאת לא מה שאנחנו חושבים שאת," אמר ג'ייסון ופייפר תקעה בו מבט מזועזע. "סליחה. הוא נעדר כל עידון." היא אמרה וצחקתי, לראשונה מאז הבוקר. חיבבתי את פייפר. "את רוצה לבוא למדורה?" היא הציעה לי. 

ישבנו בטריבונות האבן מול האש הגבוהה, פייפר לידי וג'ייסון נעלם. שתינו החזקנו בידנו כוסות סחלב חם מלא בנוטלה, גילינו שאנחנו חולקות אהבה משותפת וזה שימח אותי, שיש פה אנשים נורמלים. "מה יש לה?" שאלתי את פייפר שבהתה במבטמהורהר באנבת' שישבה בין פרסי וג'ייסון ודיברה בלהט, מחוייכת, שניהם מרותקים לדבריה. "היא ץמיד תהיה טובה יותר," פייפר אמרה בקול שקט והביטה במבט לא מוסבר בחבר שלה. "אני לא מקנאה," היא הסבירה באותו הטון. "לפעמים קשה להיות חברה שלה, יש לה המון כוח." 

הפרק הקודם