בין הצללים

התעוררתי מופתע מהחלום. הייתי במחנה החצויים כבר כמה חודשים. איך חלמתי על הימים הראשונים, כשרק גיליתי שאני חצויי? נשמתי נשימה עמוקה ומצמצתי כמה פעמים כדי לחזור למציאות. אני מרקו, בן האדס. החרב הסטיגאית השחורה כשקיבלתי שאמא שלי מתה עדיין הייתה עליי. היא זהרה בחושך והחזקתי בה. כשהחזקתי בה עלו לי דמעות בעיניים. התגעגעתי נורא לאמא שלי, ולחיים הרגילים. אבל לפחות עכשיו אני מוגן. שמתי את החרב בחזרה בנדן והלכתי לאימונים אחרי הארוחת בוקר עם ניקו. הוא חייך אליי. "בסדר. אתה מוכן?" שאל אותי והנהנתי בשתיקה. הוא נתן לי יד וחשבתי על הגבעה של המחנה בכל הכוח. התאמנו במסע צללים- ניקו מלמד אותי כל מה שהוא יודע. הזעתי מרוב מאמץ, אבל הצלחתי להביא אותנו בשלום ליד אתנה פרתנוס. קרסתי לישיבה והוא חייך אליי וטפח לי על הכתף. "כל הכבוד." אמר לי כמו תמיד, אחרי כל אימון. חייכתי בגאווה וחזרנו ברגל למחנה. הלכתי שוב לאכול, מורעב. מסתבר שהיום היה היום השני ללימודים אצל בני התמותה, וחלק מהחצויים לא היו פה, כמו רוב שולחן פוסידון, אפולו, שולחן ארטמיס החדש של אליזבת'...ועוד כמה. אליזבת' בת ארטמיס. מוזר, כן. הוסיפו ממש אתמול בערב באחד בספטמבר שולחן חדש. אני עזרתי לבנות אותו מאדמה, ואז קרסתי וחלמתי...על הימים הראשונים במחנה. מצמצתי ונחנקתי מהאוכל. ניקו הסתכל עליי בשאלה. "מה קרה?" שאל. הסדרתי את הנשימה וסיפרתי לו על החלום הארוך שהיה לי בלילה. הוא קימט את המצח. היה מדהים לחשוב שהוא באמת בן שמונים, ולא 14, 15. אני בן 13 וחצי. אני כאן חצי שנה, למרות שבגלל החלום, זה הרגיש לי כמו חצי שנייה. חייכתי למחשבה וניקו נאנח. "אני לא יודע מה זה אומר," הודה ועשיתי פרצוף עצוב. 

"אולי זה אומר שחצויי חדש יגיע למחנה?..." הוא ניסה לנחש ומשך בכתפיים. משכתי גם בכתפיים. הסתכלתי על המחנה, שהיה יחסית ריק כי התחילו הלימודים. היום השני בספטמבר, יום שני. מצחיק, נכון? החודש מסתדר עם הימים. חזרתי להסתכל על ניקו, שסיים לאכול וקם והלך. שיחקתי באוכל ושקעתי במחשבות, ואז החלטתי להגיד את זה לכירון וקמתי לבניין המרכזי. הוא הסתכל עליי מיד כשבאתי, ונרתעתי לאחור. הוא חייך. "מרקו. שלום," אמר והזמין אותי לשבת לידו במרפסת, בשולחן הקטן מול הנוף. התיישבתי במבוכה. "כירון," מלמלתי והוא הסתכל עליי בסקרנות. נשמתי עמוק וסיפרתי לו הכל. הוא הנהן. "כן. פוסידון באמת אמר שהבת שלו תגיע בקרוב למחנה הזה. קוראים לה נחשול," אמר וחייך. הוא קרץ לי ונדהמתי. "אז זה קשור?" הצלחתי לשאול והוא הנהן וטפח לי על הכתף. "אני בטוח." אמר וחייכתי. בת דודה חדשה. איזה כיף. צחקתי וכירון חייך. "קדימה. חזור לאימונים," אמר והנהנתי ויצאתי לקיר טיפוס. טיפסתי, וראיתי את קיילה וכל ילדי אפולו באים. מצמצתי ונפלתי למטה. לילה בת אפולו חברה שלי, ומיהרתי לעמוד מובך כולי וסמוק. היא גיחכה. "היי," אמרה והנהנתי ועשיתי שלום. קיילה צחקה ורציתי לקבור את עצמי. הממ. אולי אני יעשה את זה אחר כך. חייכתי והתחלתי ללכת לאימוני חץ וקשת, שבטוח היו פנויים עכשיו כי הם לא שם. יריתי, ולהפתעתי קלעתי למטרה. חייכתי לעצמי בסיפוק והמשכתי לירות כמה פעמים עד שנמאס לי והלכתי לשיט בקאנו. זה היה משעמם לבד, אבל יותר מאתגר. אני אוהב אתגרים. שטתי והסתכלתי על הנוף.

כעבור חמש דקות ההידרה הקבועה שתמיד שם הופיעה ושאגה. החנקתי צעקה ושלפתי את החרב שלי. התרכזתי. 'שרתו אותי', חשבתי ומיד הייתה רעידת אדמה קנה וזומבים עלו מעל המים. הם הקיפו ועלו על ההידרה. אחד מהם הצדיע לי ואז תקף אותה בחרב הישנה שלו. בסוף היא שאגה במחאה ונעלמה מתחת למים שוב. הייתה לי הרגשה שהיא לא תטריד אותי יותר וחייכתי לעצמי. החזרתי את החרב לנדן והסתכלתי על הזומבים, שהסתכלו עליי בציפייה לפקודה. "חיזרו לשאול," אמרתי להם כמו שניקו לימד אותי, והם הצדיעו כזומבי אחד ונעלמו. קרסתי בעייפות בספינה, ולאט לאט הגעתי לחוף. גררתי רגליים לביתן ונרדמתי שוב, לחלום מטריד יותר. ראיתי נערה עם שיער שחור מתולתל רצה בצעקות, מנופפת בידיים שלה בפראות ונופלתת ואז קמה. שמעתי שאגה, והתעוררתי בלב פועם. 'נחשול,' חשבתי לעצמי. כנראה תוקפת אותה מפלצת. חשבתי על הנבואה שהגיעה לפני כמה ימים. 'ויהי בימים ההם, כששני המחנות יסתדרו, דווקא אז, המריבות יחלו... טיטאן וענק יפריעו לכולם, ורק ארבעה אנשים יוכלו להציל את העולם: הם יצאו אל המסע להשיב את הסדר למחנות, וכך ירגעו כל הרוחות.' לצערי התחלתי להבין מי ארבעת החצויים שיצאו- אני אחד מהם, ונחשול. בטח אחד מאיתנו יבחר חבר נוסף, וכך נהיה ארבעה.

הפרק הקודם		הפרק הבא