בין הצללים

הגיע הלילה וקרסתי. העיר נעלמה מטווח הראייה שלי כמעט לגמרי, חוץ מאורות פנסים. שפשפתי את העיניים וניסיתי לחשוב. בעיני רוחי ראיתי קנטאור שמחייך אליי מידי פעם ואז נעלם. מוזר. ´אני שומר עליך´ אמר קול בחושך וקפצתי וחיפשתי מי דיבר. אף אחד. הלב שלי דפק. בלעתי רוק באימה ושתיתי מים. אולי זה יעלים את ההזיות. בהחלט הרגשתי טוב יותר אחרי זה והסתכלתי בסקרנות בתוכן של התיק. הוא שם לי הכל- שק שינה, עזרה ראשונה, אוכל... פרשתי את השק שינה ונכנסתי לתוכו בישנוניות. לא פחדתי מהחושך. פחדתי ממה שיש בו, זה כן. ניסיתי להרדם אבל לא לגמרי. נראה לי שהצלחתי, כי כעבור כמה זמן(עדיין היה חשוך) הרגשתי שמישהו נושם עליי ועוד משהו שלא הצלחתי להסביר... מין נוכחות, סימן חיים. כל הגוף שלי אמר ´יש כאן מישהו!´ פתחתי עיניים בבת אחת והתרוממתי לישיבה מהירה. נגחתי למישהו בראש, אבל להפתעתי זה היה חד. "אחח," המישהו רטן ושמעתי שהוא משפשף את הראש שלו. שפשפתי את שלי גם. הראיית חושך שלי חזרה, וראיתי שזה מישהו שמגיע לי למותניים(וזה אומר שהוא היה נמוך מאוד, אני הייתי הכי נמוך בכיתה) והיו לו...ענפים על הראש? מצמצתי וטלטלתי את הראש שלי מצד לצד. ניסיתי לקשר את הענפים שלו לעצים, אבל לא הצלחתי. רעדתי והתרחקתי ממנו עם השק שינה. "מי..מי אתה?" גמגמתי. הוא הסתכל עליי. הוא נראה סקרן לא פחות ממני. "אני ג´ון. סאטיר בשליחות חשובה." הוא ניפח את החזה בגאווה. "כירון וניקו שלחו אותי. אמרו שאתה בן האדס חדש שצריך להביא למחנה. אז זה נכון?" ג´ון או מה- שהוא- לא- יהיה- שאל. בהיתי בו באימה הולכת וגוברת. שקלתי לברוח. כירון? ניקו? מחנה? האדס? מה בשם... "אני לא יודע," מלמלתי לבסוף בעייפות. העיניים שלי כמעט נעצמו והנחתי ששלוש בבוקר. רק מהמחשבה נהייתי עוד יותר עייף. ג´ון חייך אבל ראיתי שהוא מוטרד. "בסדר. נדבר בבוקר, אם ככה" מלמל ונכנס לשק שינה משלו אחרי שהוא הדליק עששית כזאת עתיקה. חייכתי לעצמי ונרדמתי.

התעוררתי כשהציפורים כבר צייצו ומצמצתי מהשמש. היינו ביער שלא הכרתי(לא שהכרתי יערות) ושמעתי אנשים... לפחות אני חושב שזה היה אנשים. קמתי  לישיבה בשק שינה וג´ון חייך אליי. הוא הכין קפה וארוחת בוקר. הרגשתי כמו בטיול והתעודדתי מיד. אכלתי איתו ארוחת בוקר(רק שאני שתיתי מים, לא קפה) בשתיקה. ג´ון ניסה לדובב אותי. "מאיפה אתה?" שאל. שתקתי. "אתה תיקח אותי הבייתה?" ניסיתי להישמע מלגלג, אבל אני חושש שהקול שלי רעד. הוא הניד בראשו וסיים את הקפה. "לא. אני אקח אותך לכירון. מקום בטוח לאנשים כמוך... יותר נכון חצויים." אמר. בהיתי בו. שוב המילה הזאת. חצויים. מה זה אומר בכלל? אם זה קשור לאהבה, אני מתחפף. הוא חייך אליי. "חצויים- כלומר חצי אל וחצי בן תמותה. מישהו שההורה שלו הוא אל והאחר אנושי." הוא ניסה להסביר לי. המוח שלי התעורר והתחלתי להתעניין בשיחה. כיסיתי את עצמי עוד קצת בשק שינה כי הייתה רוח קרירה והתחלתי לשאול שאלות. "איזה אלים? איזה מחנה?" שאלתי. הוא הניח את הכוס על האדמה הלחה והמלאה עלי שלכת. היה סתיו. "האלים היוונים והרומים. שמעת פעם על זאוס?" הוא שאל. הנדתי בראש. הוא עשה פרצוף מאוכזב. "באמת? אולי על פוסידון?" שאל בתקווה ושוב הנדתי בראש. מה זה השמות האלה? איזו אמא תקרא לבן שלה ´פוסידון?´ חייכתי למחשבה. הוא נשם נשימה עמוקה והסתכל לצדדים. "אולי שמעת על האדס?" לחש וקפצתי בבהלה. הוא נרתע לאחור ונשמע רעם. הוא מצמץ. "מוזר," מלמל לעצמו. "כנראה שכן... מה אתה יודע עליו, ילד?" שאל ובחן אותי. הוא חייך לעצמו. "כלום," מלמלתי. אבל ברגע שהוא אמר את השם ´האדס´ הרגשתי צמרמורת בכל הגוף וכאילו מישהו מנסה להעביר לי הודעה. 

הסתכלתי לצדדים ולא ראיתי אף אחד, אבל הרגשתי שיש כאן מישהו חוץ מאיתנו. התכווצתי. זה הרגיש מוזר. הייתי בטוח שיש כאן לפחות עוד עשרה אנשים, אבל לא ראיתי אף אחד. בלעתי רוק והסתכלתי על ג´ון. הוא סקר אותי מלמעלה למטה. "כן," הוא אמר לעצמו בשביעות רצון. "אין ספק שאתה בנו של האדס." אמר וצחק. קפצתי ובהיתי בו. "ומי הזומבי הזה?" הוא שאל והצביע לאנשיהו. צמצמתי עיניים ועקבתי אחרי האצבע שלו. זומבי? באמת יש דברים כאלה? ראיתי דמות שנראתה כמו השלד במדעים בבית ספר שלנו ופערתי את הפה. היא עמדה בין שני עצים ונראה שחיכתה למישהו. קיוויתי שלא לי. ג´ון הסתכל על שנינו כאילו גם הוא חשב ככה. "אני חושב שהוא רוצה אותך," לחש. הלב שלי דפק וקמתי ברגליים רועדות."מי?..." לחשתי לזומבי והוא רק סימן לי להתקרב וללכת איתו. הסתכלתי על ג´ון והוא הנהן בעידוד וסימן שהוא יחכה לי. חזרתי לזומבי בריצה כי הוא כבר הספיק להתרחק ממני. משום מה לא פחדתי ממנו, מה שהיה מוזר ביותר. התחלתי להתרגל למוזרות. הלכתי ליד השלד. "מי אתה?" שאלתי בחשדנות ביד אחת על החרב השחורה שלי. הוא המשיך ללכת. "אדוארד. ואני מביא אותך לאבא שלך," אמר. 

הפרק הקודם		הפרק הבא