החמוד מסלית'רין

התחלחלתי למראה המקרה הבא:

אדוארד הלר, שנה רביעית בהוגוורטס, מפלרטט עם סיסי.

"או, היי אדוארד!", אמרתי במתק שפתיים. אף פעם לא אהבתי אותו.

"ה-היי פלויד", הוא גימגם, "אתה יודע שאתה יכול לקרוא לי אדי, נכון?".

"כן, אני יודע, אדוארד", אמרתי ודילגתי במדרגות התלולות אל הקומה השנייה.

"אנג'י! אני כאן!", קראתי מבעד לדלת השחורה. 

כל הדלתות בבית הלר הן לבנות, אבל כשאנג'י רוצה משהו, חצי יום זה כבר שם.

רעשים של נעליים רוקעות נשמעו מאחורי הדלת, והיא נפתחה בחריקה.

"הגעתם כל כך לאט?",היא אמרה בקול הקודר שלה.

עינייה המלוכסנות היו כמעט מכוסות בצבע שחור לעיניים, שיערה השחור והדליל היה אסוף בגולגול מוקפד שבו היו תקועים שני צ'ופסטיקס ושפתייה היו שחורות, בגדייה השחורים כיסו את גופה לגמרי, ונעליים צבאיות מאיימות ננעלו על רגלייה.

מראה רגיל סך הכל.

היא אוהבת להיראות קודרת כל כך. גם יש לה סיבה.

היא לומדת באילברמוני, כי משפחת הלר פעם גרה בארצות הברית.

אנג'י גם שנה שישית באילברמוני. אבל כשהם עברו, היא לא יכלה להיפגש עם חבריה יותר חוץ מבבית הספר.

קוראים לה אנג'לינה, אבל אף אחד לא קורא לה ככה, רק אם הוא רוצה למות. 

"כן, היה לנו עיכוב קטן", גירדתי את עורפי, "אבל אנחנו כאן!".

"מעולה", היא אמרה באדישות, "תיכנס".

התיישבתי על המיטה שלה, והיא התיישבה על הכיסא המסתובב שמולי.

"אז, מה קורה? משהו חדש?", שאלתי אותה.

"תומאס נפרד ממני", היא אמרה בעצב.

חתיכת בן של זונה, אמרתי לעצמי, "הוא במילא היה מגעיל", אמרתי.

"צודק", היא אמרה וקמה, "אני שונאת אותו!", היא הוסיפה בצרחה ושברה תמונה ממוסגרת שלה ושל תומאס שעמדה על השולחן.

תגובה מצופה. "נכון, בואי נחשוב על כל הדברים הנוראיים שהוא עשה", אמרתי.

"הוא בוגד, הוא מכוער, יש לו בדיחות קרש, הוא מסתכל על אחרות", היא ישר החלה לומר, וקולה החל להיחנק מדמעות.

"והוא לא שווה את זה שתבכי עליו, אז לא לבכות", אמרתי, בידיעה מה היא תאמר עכשיו.

"אולי אתה תהיה החבר החדש שלי, כדי שתומאס יקנא?", היא שאלה.

לזה לא ציפיתי.

"אנג'י", אמרתי בזהירות, "מה לעזאזל?".

"אנ'לא י'דעת", היא אמרה בסלנג האמריקאי שלה והחזיקה את ראשה בכף ידה, "אני פשוט מטומטמת".

"את לא מטומטמת, את שבורה".

"אין הבדל", היא גילגלה עיניים.

"יש הבדל!", אמרתי כאילו זה מובן מאליו.

"פלויד", היא ציקצקה בלשונה, "בוא נעבור לנושא אחר".

פתחתי את פי לדבר אך לא יצא קול מפי. "בבקשה", היא הוסיפה והתיישבה.

"אנג'י! פלויד! אנחנו נאחר! תרדו למטה עכשיו!", גברת הלר צעקה ממורד המדרגות.

ירדנו במורד המדרגות ותפסנו את המזוודות שלנו.

איש מזוקן הופיע למטה, כנראה כדי לקחת את אנג'י.

אנג'י הסתכלה עליי וחיבקה אותי. "לין מסוכנת", היא לחשה ואז אחזה בידו של האיש ונעלמה.

כולם התקבצו ביחד והתעתקנו אל הרציף.

שמתי לב שזה נראה כאילו לפלויד יש הרבה חברים, אז לא. זה ממש לא מתקדם לכיוון שחשבתי, אבל זה נראה כאילו אתם מתלהבים מזה, אז אני אעשה כמה שינויים.

הפרק הקודם