בת פוסידון- בתוך המבוך

אחרי היום הלכתי הבייתה שקועה במחשבות. מי אלה קרטר וסיידי? לאן אליזבת´ הולכת? ולמה אני מרגישה שעוקבים אחריי? הסתובבתי אחורה, אבל לא ראיתי אף אחד. התבלבלתי ומשכתי בכתפיים וחזרתי ללכת. חזרתי לשקוע במחשבות. ´מי זה כירון?´ תהיתי. ´ובוב? ודמסן?´ המשכתי לחשוב ואז שמעתי שאגה. קפאתי. הייתי במקרה ליד שלולית מים. כנראה ירד גשם במהלך היום. פחדתי להסתובב, אבל עשיתי את זה בכל זאת. יצור בעל שלושה ראשי כלב וגוף של אריה ליקק שפתיים כשראה אותי. בטח הוא חשב ´חטיף טעים!´ בלעתי רוק ונרתעתי לאחור לשלולית. "א...אני סליחה," גמגמתי והוא שאג. "אני-" התחלתי להגיד אלא שאז האוזניים שלי צלצלו. ´בת פוסידון.´ שמעתי קול וכרעתי על הברכיים מהעוצמה שלו ונאנקתי. ´השתמשי בכוחך.´ הקול המשיך ואז התפוגג ביחד עם כאב הראש שלי. בעיניים דומעות ראיתי שגם היצור כבר לא פה, אבל אבק היה גם היה. השתעלתי ממנו וקמתי מסוחררת. מה זה אומר ´בת פוסידון?´ ומה זאת אומרת ´השתמשי בכוחך?´ איזה כוח? בקושי היה לי כוח לעמוד. העוצמה של הקול הייתה כל כך חזקה. גררתי את עצמי הבייתה ואמא בדיוק סיימה לשטוף כלים ובאה להתיישב בשולחן. היא חייכה אליי כשראתה אותי. "נחשול שלי. יש לי הרבה מה לספר לך," אמרה וחיבקה אותי. שתקתי, עדיין מותשת מהקול המשונה. היא התנתקה ממני והעיניים שלה נצצו משום מה. הנחתי את התיק ברעש גדול ושתיתי מים מהברז. "מה קרה אמא?" שאלתי וניגבתי את הפה. היא נאנחה והתיישבה, מסמנת לי להתיישב מולה. התיישבתי בשתיקה. שתקנו דקה אחת, ואז היא נשמה עמוק. "נחשול שלי. את בת של אל כלשהו." אמרה בקושי מסויים ופערתי את הפה. "אל כלשהו?" חזרתי אחריה מטושטשת והיא הנהנה בלית ברירה. "אני לא יודעת של מי, כיוון שהוא הסתווה מאחוריי העירפול. אני רק יודעת שהוא אחד משלושת הגדולים." אמרה והשפילה את המבט. היא נראתה מבויישת בעצמה והתפלאתי מאוד.

"אמא? מה קרה?" שאלתי שוב. היא נאנחה וקברה את הראש בידיים. "אני מצטערת, נחשול" אמרה והתחילה לבכות. הרגשתי שהאדמה מסתחררת מתחת לרגליי(לא ידעתי אבל זה באמת היה ככה) ומיהרתי לחבק אותה.  היא דיברה לידיים מעכשיו. "החיים שלך יהיו קשים מעכשיו. מפלצות. קשיים עם כירון. מלחמות קשות. ככל שתתבגרי, ככה יהיה לך קשה יותר לשרוד" אמרה ובכתה. נשכתי את השפתיים וחיבקתי אותה חזק יותר. "אני לא מבינה. בבקשה, אמא, תסבירי לי יותר" ביקשתי והתיישבתי לידה והסתכלתי עליה. היא משכה באף ושמתי לב שהתחלפנו בתפקידים- אני הייתי המבוגרת והמרגיעה והיא הייתה צריכה תמיכה. חייכתי בעגמומיות. היא סיפרה לי על מחנה החצויים. על כירון, ששמר את הסוד יחד איתה וחיכה לרגע המתאים. "עכשיו ששמעתי את הרעם הבנתי שזה כך," אמרה כשבאתי לשאול אותה איך היא יודעת שעכשיו זה כן הרגע המתאים. סגרתי את הפה בחזרה והיא הנידה בראשה ושפשפה עיניים. "מצטערת." אמרה שוב והנהנתי והתחבקנו. "אני בסדר, אמא" לחשתי לה והיא חייכה והסתכלה עליי. "באמת?" שאלה וליטפה לי את הראש. הנהנתי וחזרתי לשבת. "שמעתי את ג´ין מייקל אליס ואליזבת´ מדברים על מחנה כלשהו ועל כירון ביומיים האלה." התוודיתי והיא החווירה. "עכשיו הכל ברור למה כירון החליט שזה הרגע." מלמלה ומשכתי בכתפיים. שמעתי דפיקה בדלת ואמא קמה במהירות לפתוח. זאת הייתה ג´ין. פערתי את הפה. מייקל אליס ואליזבת´ לא היו איתה, והיא נראתה קצת בודדה בלעדיהם. ריחמתי עליה. 

"עכשיו הזמן," אמרה ג´ין ואמא הנהנה והסתכלה עליי. הבנתי את הרמז והלכתי לעמוד ליד ג´ין. הסתכלתי עליה. הייתי גבוהה ממנה בראש. גבהתי מאז השנה שעברה. חייכתי לעצמי והסתכלתי על אמא. "דרך צלחה. וג´ין..." אמא אמרה בהיסוס כשהתחלנו כבר ללכת, "בבקשה תשמרי בשבילי על נחשול." ביקשה וג´ין הנהנה במבט רציני ולקחה אותי ביד. שמעתי צניפה של סוס והתבלבלתי. הייתה לי הרגשה לא טובה לגבי המקום שהולכים לקחת אותי אליו, אבל שתקתי. "שלום נחשול." ג´ין אמרה וחייכה חיוך קלוש. צחקתי ברעד ולחצנו ידיים. ואז פערתי את הפה כשראיתי פגסוס לבן, ונרתעתי לאחור כשהבנתי את מה שהוא אמר. ´מי הקטנטונת?´ שאל ואכל את החציר שג´ין הביאה לו. ג´ין עשתה פרצוף, כאילו הבינה גם את דבריו. הפעם כבר נפלתי מרוב הלם והיא הסתכלה עליי ברמת גבה. "פיץ, זאת נחשול. תתנהג יפה בבקשה. היא חצוייה חדשה. נחשול, הבנת את מה שהוא אומר?" שאלה ואם לא הזיתי הקול שלה רעד. הנהנתי בהלם מוחלט והיא שמטה את החציר. "לא!" צעקה.

הודעה חשובה:

הפאנפיק נכתב גם בעיר הספרים.

כרגיל זה פאנפיק מקביל לפאנפיקים האחרים שלי חח

ושתי תגובות ואני ממשיכה!

הפרק הקודם		הפרק הבא