משחקי הרעב

 התעוררתי. פיטה עוד ישן לידי. קמתי בזהירות ובדקתי את מצב הרגל שלו. המצב לא היה טוב. הרגל הייתה סגולה ועוד דיממה קצת.
יצאתי החוצה לנשום אוויר כשלפתע חרב חלפה ליד הפנים שלי. ראיתי מי זרקה את החרב. זו הייתה קתרין ממחוז שמונה. בלי לחשוב פעמים יריתי חץ לכיוונה. קול התותח נישמע, והעיר את פיטה.
נכנסתי לתוך המערה ומצאתי אותו שוכב ונאנח בכאבים.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" תבעתי לדעת כשאיתי אותו מתרומם ממשכבו "אתה אמור לשכב ולנוח ואני זו שאמורה לשמור ולצוד" אמרתי בתוקף.
"קטנייס..." הוא התחיל להתלונן,אבל אני קטעתי אותו "בלי אבל פיטה,אתה חולה ופצוע,אתה צריך לנוח וזו לא בקשה." חתמתי את הוויכוח "האם זו פקודה?המפקדת אוורדין?" הוא שאל בחיוך מתגרה שידע שלא אוכל לעמוד בפניו.
"כן,טוראי פיטה,"עניתי בעודי מתקרבת אליו,קרובה מספיק כדי להיכנס בין זרועותיו "זה בדיו..." סוף דברי לא נשמע בגלל פיצוץ אדיר שהתרחש מחוץ למערה,רעידת אדמה חזקה כל כך החלה,שמרוב בהלה לא חשבתי בהיגיון.

 פתאום,הרגשתי את הקרקע כאילו מתנתקת מעצמה-הצצתי החוצה לראות מה קורה,והמחזה שנגלה לעיני היה הסיוט הגדול ביותר שלי,בכל מה שקשור לזירה-הקרחונים התנתקו זה מזה והחלו לצוף בכיוונים שונים.

לרגע שכחתי את פיטה הפצוע,וכשנזכרתי,הפנתי את פני אליו בבהלה גמורה "פיטה!!" התנשפתי בחדות "הקרחונים מתנתקים אחד מהשני,מה עושים??!!" שאלתי בלחץ ועיניי החלו להתרוצץ אנה ואנה בחיפוש אחר תשובה,
לראשונה בחיי הרגשתי כמו חיה במלכודת,וזו הרגשה ששנאתי בכל ליבי. "קטניס,תירגעי," פיטה הוציא אותי מהלחץ "אנחנו ניסחף לאנשהו עם הקרחון הזה,הרי לזירה יש סוף...איפשהו" הוא בלע את דבריו,

הסתכלתי שוב מחוץ למערה-
"פיייטה!!" צעקתי בלחץ "יש כלבי ים מתחת למים-הם יאכלו אותנו!!" עכשיו כבר הגעתי לשלב ההיסטריה-השלב שבו רעדתי כולי והכל הסתחרר סביבי.
באותו רגע,כשכמעט איבדתי שפיות והגעתי אל הארץ החמימה והבטוחה של איבוד ההכרה,הרגשתי שאני נופלת ופיטה תופס אותי "תסתכלי אליי.!" תבע בתוקף ולחץ את ידי חזק כלכך,שכמעט תלש אותה ממקומה
"אנחנו נהיה בסדר קטניס...היי..היי,תסתכלי עליי"אמר כשראה את הדמעות שעומדות להתפרץ מעיני"אנחנו פה,אנחנו חיים,ואנחנו יחד-הכל יהיה בסדר.מבטיח."הוא אמר וחיבק אותי חזק בזרועותיו,

לאחר זמן מה,שמתי לב שהוא מנדנד אותי לאט לאט,כאילו הייתי תינוקת,ומדי פעם מנשק בעדינות את ראשי "תודה פיטה" לחשתי לו "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" הסתכלתי עליו בחצי חיוך "כמה אירוני,אתה לא חושב?אמרתי במרירות "בזירה הקודמת שמו אותנו ביער יבש-ואילו עכשיו בשממה קפואה,ואני לא יכולה להגיד מה יותר גרוע" סיימתי בכעס את דברי.

"אני מצטער" הוא אמר לי "על מה יש לך להצטער?!" שאלתי בתדהמה גלויה,הן פיטה היה הילד המושלם ביותר עלי אדמות...
"על זה שסיבכתי אותך בכל זה "הוא אמר ולפני שהספקתי עוד להגיב הוא השתיק אותי "קטניס תני לי לסיים" הוא הרים את ידו "את התנדבת בגללי,כדי להציל אותי מהעולם המטורף של הזירה,בגללי את לא בטוחה בבית."
"זה מה שאתה חושב?! שאלתי בתדהמה "אני פה כי אני רוצה להיות פה איתך!!את חושב שיכולתי לשבת במנוחה בבית כשאני יודעת שאתה מסכן את חייך??!!!"קולה הפך לצעקה צרודה "אז תחשוב שוב!כי אני לא אהיה במקום שאתה לא נמצא בו" אמרתי ושילבתי את ידי בכעס.פיטה פתח את פיו לתגובה אבל טלטול חזק של הקרחון עצר אותו "מה זה היה?" הוא שאל בשקט,סימנתי לובאצבעי להיות בשקט ויצאתי אל האוויר הקפוא.מולי ראיתי עוד קרחונים,שמתי לב שהתנגשנו בקרקע מוצקה. ומדי פעם ראיתי כתמים שחורים בלובן האינסופי-עוד מיועדים.נכנסתי חזרה למערה והתכרבלתי לצידו "יש עוד מיועדים קרייריסטים בחוץ" לחשתי "מחר הולך להיות לנו יום ארוך מאוד"הוא הסכים איתי.
"עדיף שנישן כל עוד אנחנו יכולים"הוא אמר וחיבק את כתפי,עבר עלינו יום היסטרי" הוא החניק חיוך "אוך תסתום"העמדתי פני זועפת אבל התקדמתי לעברווהנחתתי נשיקה קצרה על פיו "תודה שאתה פה איתי"אמרתי לו.
הוא כיסה את שנינו בשק השינה ,ואז נזכרתי "אה פיטה..." התחלתי לומר,אבל כשהיסתובבתי אליו הוא כבר נחר לצידי,נשימתו שלווה וחמימה על לחיי "לילה טוב" לחשתי לירח המלא מעליי

ולא שיערתי לרגע איזו מהומת עולם תתחיל מחר...


תגובווווווווות...אתם יודעים,לכתוב סיפור בארבע בבוקר,זה ממש לא פשוט...

 

הפרק הקודם		הפרק הבא