עם כל הכבוד, לא.

דמבלדור היה מוכה הלם .
רון והארי גם . אף אחד מהם לא היה מסוגל לדבר .
כולם היו שרויים באימה . הם פחדו .
אז הקוסם המרושע הזה באמת כל כך נוראי ?
ובכן .. לא הייתי מפגרת לגמרי . ידעתי שיש ספר כזה הארי פוטר , שיש קוסם מרושע , שכולם נתונים בסכנה , שהם לומדים בהוגוורטס , ושזה נורא מטופש .
שום דבר לא עניין אותי באותו רגע . שום דבר למעט פרט אחד , שפשוט לא יצא לי מהראש .
" הממ .. אני מניחה שאנחנו נמצאים בהוגוורטס .. ובכן .. יש פה דובוני גומי ? " לא יכותי לשרוד בלעדיהם .
זו הייתה החולשה שלי .
הם התעלמו ממני . הארי פנה לדמבלדור במבט מודאג .
" פרופסור .. מה נעשה ? אי אפשר להחזיר אותה .. " מלמל בחשש .
לא היה אכפת לי לא לחזור הבייתה . גיחכתי . הבייתה ? אני מעדיפה לכנות את המקום הזה .. גהנום .
דמבלדור שלח אליי מבט מודאג .
" אם אין ברירה .. " אמר באיטיות , " אמילי תלמד כמו כל תלמיד אחר בהוגוורטס . אבל זה לא מה שמדאיג אותי כרגע .. " מלמל בחשש .
ואז רון השלים את דבריו .

" מה יהיה עלינו ? " אמר בקול רפה .
הייתי חייבת לכבד את המעמד , לכן השתדלתי לא לפרוץ בצחוק .
" בחייכם ! " אמרתי , מנופפת בזרועותיי , " זה בסך הכל ספר . הטובים מנצחים , והרעים חסרי האף מתים " . כן , זכרתי שלוולדמורט לא היה אף או משהו כזה .
זה לפחות מה שראיתי בטריילר . וואו . כמה צחקתי כשראיתי אותו .

דמבלדור הביט בי .
" אל תזלזלי בדברים שאינך מבינה בהם , אמילי יקירה " .
הבטתי בו בעצבנות .
" סליחה , אבל אני אזלזל במה שאני רוצה . לעזאזל , זה בסך הכל ספר מטומטם ! " צעקתי .
דמבלדור הוציא את שרביטו , מלמל מן מילה מוזרה - לפניי שהספקתי להוסיף עוד דבר .. פשוט לא יכולתי לדבר .
הזקן הממזר חייך אליי .
" אמילי . אני מבין שאת עצבנית , אבל אין ברירה . אין דרך להחזיר אותך . המעבר לעולם השני היה חד פעמי , והוא כרגע נסתם . הדרך היחידה לפתוח אותו מחדש .. היא להביס את וולדמורט . אז אני מציע , שתנסי להיזכר במעט שאת יודעת על סדרת הספרים . "
מי שהמציא את הרובה הוא גאון . בחיי . רק חבל שלא היה אחד כזה לידי באותו הרגע , מכיוון שאני הייתי יורה בדמבלדור אילו יכולתי .
דמבלדור פסע לעבר היציאה באיטיות , ואז הסתובב .
" הו , וכדי לעזור לרענן את זכרונך .. נקיים מפגשים שבועיים . אני ואת " . ובמילים אלו , הניף בשרביטו פעמיים , ויכולת הדיבור חזרה אליי .
רציתי לקלל , נשבעת שרציתי . אבל דמבלדור היה סותם לי שוב את הפה .
" פוטר , רון . אתם תשגיחו עליה . טקס המצנפת יתקיים בעוד שעה " .

שוב התאפקתי לא לפרוץ בצחוק , אבל חיוך ענק התפשט על פרצופי .
" מה כל כך מצחיק ? " שאל רון בעצבנות .
" טקס המצנפת ? אנחנו מקריבים תולעים או משהו בסגנון ? " גיחכתי .
הארי גלגל את עיניו .
" יש ארבעה בתים . רייבנקלו , הפלפאף , סלית'רין , וגריפינדור . אני רון והרמיוני שייכים לגריפינדור . המצנפת זה כובע ששמים על ראשך , והוא ממיין אותך לפי האופי לאחד מן הבתים . בעקרון קוראים לזה טקס המיון .. אבל את היחידה . אז טקס המצנפת בשבילך , ואני מזהיר אותך . עומדים לנעוץ בך עיניים " .
לא היה משהו ששנאתי יותר מנעיצת עיניים . החמצתי את פניי .
" למה ? " שאלתי במרירות .
עיניו של הארי התרככו .
הייתי מודעת לתכונה הזאת , המעצבנת , אך השימושית ביותר שלי .
כשאני מתוסכלת או עצובה - הפצוף שלי הופך לפרצוף של ילדה בת שלוש , שהלכה לאיבוד . זה המיס כל אחד ואחד .

חוץ מאבא שלי .

הארי נאנח .
" אמילי .. כל בית הספר יודע שאת באת .. מהעולם האחר . מבחינתם זהו עולם חדש , מסוכן . הם לא מודעים אליו . לכן .. את מתוייגת בתור החריגה . ועוד דמבלדור מספר לכולם עכשיו שאת לא עומדת להושיע אותנו .. זה עלול להכעיס כמה אנשים . אל תתפלאי אם ילד בלונדיני מתועב יישלח לך מבט כעוס " .
הרמתי גבה במבוכה .
" את רשאית להתכונן . התיק עם הבגדים שלך מונח על הרצפה . אני ורון נחכה בחוץ עד שתגמרי .. ונלווה אותך לחדר האוכל " .
ובמילים אלו , יצאו רון והארי מהחדר הלבן .

אולי בהארי פוטר לא הבנתי , אבל להתאפס על עצמי ולקלוט מהר - ידעתי טוב מאוד .
קמתי מהמיטה , ורוקנתי את תוכלת התיק .
עיניי נפערו באימה .
היה חורף עכשיו . לא היה לי ספק בכך . גם בגלל שראיתי שלג מחוץ לחלון , וגם בגלל שקפאתי במכנסיי הקצרצרים .
ומה היה בתוך התיק שלי ?
מכנסי ג'ינס קצרות , וחולצה סגולה ענקית וקצרה . חייכתי לעצמי .
כל כך אופייני לי , לדחוף דברים לתוך תיק בלי לשים לב מה אני לוקחת .


המראה הגדולה שניצבה מולי הייתה מעצבנת . היא הראתה את כל הפרטים .
זה לא מה שהייתי צריכה עכשיו .
הבטתי בעצמי , מנסה להבין מה אני לעזאזל עושה כאן .
המכנסיים הקצרות והחולצה הקצרה , חשפו את עורי השזוף מעט . לא סבלתי אותו , כמובן .
היה לי שיער שעשה לי רק צרות . הוא משך בחורים - אבל לא את האיכותיים . אין בחורים איכותיים .
לא היה לי שיער בלונדיני . גם לא שתני . לא היה לי שיער חום , וגם לא ג'ינג'י .
היה לי שיער ללא צבע מוגדר . משהו שנע בין כל הצבעים . הוא היה גלי - אבל דק . כל תלתל היה צבע אחר - אחד זהוב , אחד חום .. ומפה לשם היו גם כמה כתמתמים . הו , שלא להזכיר את התלתל השחור שצץ משום מקום .
הוא היה תעלומה בעיניי - ובעיניי כל הבנים שהתחילו איתי . כולם רצו דבר אחד , וזה לא היה בוקס בפנים ( מה שאני בנדיבותי , נתתי להם ) .
העיניים החומות שלי - תמיד היו נראות לי גדולות מידי . היו לי ריסים עבים מידי . הן היו עגולות , ומלוכסנות בו זמנית .

לעזאזל - שום דבר בי לא היה ניתן להגדרה .
אז החלטתי שככל שאסתכל יותר במראה , כך אשנא את עצמי יותר .
יצאתי באיטיות .
רון והארי פערו את עיניהם . הם לא הבינו מה אני עושה עם בגדים קצרים ואווריריים באמצע החורף .
את האמת ? גם אני לא .

כבר אמרתי שאני לא ניתנת להגדרה ?

רון מצמץ , והארי השתלט על עצמו ופנה אליי .
" בואי " סימן לי בידו , והוביל אותי דרך מסדרונות ענקיים .
ואז הוא עצר . גם רון עצר .
גם אני עצרתי ( לחץ חברתי . הביטוי הזה בכלל קיים בהוגרוורטס ? ) .
הדלתות הגדולות והחומות שניצבו מולנו , סימנו לי רעות .
רון שם את ידו על כתפי , והרים את גבותיו בניחום .

מכירים את המשפט שאומר : " ככל שתתעכב יותר , כך תפחד יותר " ?
ובכן , אני הכרתי אותו .
לעזאזל לא הייתי צריכה להקשיב לו .

פתחתי את הדלתות בתנועה שהייתה אמורה לפתוח אותן מהר , ולא לגרום לכולם להסתכל עליי .
עצמתי את עיניי וגיחכתי .
אם זה בהוגוורטס , או אם זה בעולם האמיתי - כולם אותו דבר .
ועשיתי את הצעד הראשון לעבר העתיד הלא נודע .

יש למישהו דובוני גומי ?

הפרק הקודם		הפרק הבא