הדור הבא

נתראה אחר כך," אמרה לילי למגי בחשש ופנתה לעבר האגם.
"מסכנונת, היא ממש בלחץ מהפגישה הזו," ריחמה עליה אנני.
כשלילי התקרבה לאגם, היא ראתה שדניאל כבר שם, ליד המים. בידיו הוא החזיק משהו גבשושי עטוף בנייר.
"היי," היא אמרה בקול מהוסס והתיישבה לידו.
דניאל שלח לעברה חיוך ענק. "היי".
לילי הביטה בו והנידה בראשה. "אני לא מבינה אותך. בגלל הפתק ששלחת לי חשבתי שאתה רוצה להיפרד ממני... ועכשיו אתה מחייך?" אצבעותיה שיחקו באבנים הקטנות שעל שפת האגם.
"להיפרד ממך?" שאל דניאל בקול מופתע. "בחיים לא. את הדבר הכי טוב שקרה לי מעולם."
"אז, למה כתבת שאתה רוצה לדבר?" לילי שאלה.
"בגלל," הוא הסביר, "שרציתי לדבר עם החברה שלי, לבד, בלי שיפריעו לנו. לא ידעתי שזה פשע כל כך גדול." הוא ראה אך חיוכה של לילי מתגבש בתגובה למילים שאמר.

לילי הרימה את עיניה והסתכלה בעיניו. "טוב, זה חמוד. זה בכלל לא מה שדמיינתי. הדמיון שלי עבד בשיעור שיקויים שעות נוספות," צחקה. "יהיה טוב אם נבלה קצת לבד. אף פעם אין לנו זמן ביחד- תמיד יש שם עוד מישהו שמפריע."

ויש יתרון נוסף, חשבה; כאן אי אפשר לראות אותם.
הם הסתכלו זה בענייה של זו. לילי ראתה בעיני הדבש של דניאל עומק, צחוק ואהבה. דניאל ראה בעיניה הכחולות חמימות, שמחה ואהבה.
דניאל נישען קדימה והרים את סנטרה בקצות אצבעותיו. שפתותיהם נפגשו בחמימות; לילי התענגה על כל רגע בנשיקה ההיא. לבסוף הם נפרדו; דניאל ליטף את לחיה בהיסוס והיא שלחה אליו חיוך חמים.
"לילי, את מסכימה לצאת איתי להוגסמיד ביציאה הבאה?" הוא שאל. 
"למה אתה שואל?" לילי לא הבינה.
"אני רוצה להיות הראשון שמבקש, שלא תתפסי לי עד אז."
"גם אם היית האחרון שמבקש הייתי הולכת איתך," היא ענתה לו.
הוא גיחך. "את ממש חמודה," אמר.
"אני אוהבת אותך," השיבה בפשטות.
הוא נישק אותה.
היא החזירה נשיקה.
דניאל קם ומשך את לילי לעמידה. "בואי נלך לטיול סביב האגם."
" בשמחה." לילי הושיטה לדניאל את ידה והם התחילו ללכת לאורך האגם.
"אוי, כמעט שחכתי," הוא אמר והוציא מגלימתו שני טוסטים מעוכים. "רעבה?"
"אתה באמת חמוד." לילי לקחה טוסט.
"בתאבון."
לילי ודניאל הסתכמו בהליכה קצרה סביב חלק מהאגם ואז התחילו ללכת לכיוון המדשאות והערבה המפליקה. הם התיישבו על כר דשא והביטו בשקיעה.
"אני אוהבת את הנוף שרואים מכאן. הוא ממש יפה," אמרה לילי.
"כן, אבל את יותר," ענה לה דניאל.
"טיפשון." לילי חייכה והתבוננה בערבה המפליקה. "אתה יודע, מתחת לשורשים של הערבה המפליקה יש מקום שנקרא הצריף המצווח. אבא שלי סיפר לי."
"הצריף המצווח זה לא בית רדוף בהוגסמיד?"
"כן, הצד השני של הצריף המצווח נמצא בהוגסמיד, אבל ההתחלה נמצאת מתחת לערבה המפליקה. בנו את הצריף המצווח לתלמיד הוגוורטס לפני 50 שנה בערך, בתקופתו של סבי."
"למה שתלו אותה?" דניאל דרבן את לילי להמשיך.
"בגלל שרמוס לופין -חבר של סבא- היה אדם זאב," היא המשיכה. "דמבלדור –המנהל האגדתי- היה האיש היחיד שהסכים ושיסכים אי פעם לקבל אדם זאב ללימודים. בכל חודש, בליל הירח המלא, ירד לופין לצריף המצווח בטענות מוזרות כמו: 'סבא שלי חולה' או 'אני צריך ללכת לראות את אימא שלי'. החברים של רמוס שמו לב שהוא היה נעלם כל חודש בליל הירח המלא וגילו שהוא היה אדם זאב."
"וואו, איזה סיפור. יש לו המשך?" התלהב דניאל.
" כמובן." לילי חייכה. "אתה רוצה לשמוע את הארוך או את הקצר?"
"תמשיכי כבר, לילי."
"טוב, טוב, לא צריך לצעוק... אז ככה זה התרחש: חבריו הטובים ביותר של לופין חשו כאב לנוכח מה שהוא היה צריך לעבור כל חודש. הם חיפשו דרך להקל על כאבו- חיפשו ומצאו. שלושת החברים נהפכו לאנימגים בתחילת שנתם החמישית."
"אנימגים? אבל זה כישוף ממש מסובך. באיזה בית הם היו?" התעניין דניאל.
"שלנו- גריפינדור," השיבה לילי.
"אנחנו הבית הכי טוב," הוא התלהב.
"אתה רוצה שאני אמשיך או לא?"
"תמשיכי."
"אז תפסיק בבקשה לדבר."
" מצטער."
לילי גלגלה את עיניה והמשיכה, " ביחד, ארבעת החברים הסתובבו בשטחי הוגוורטס, כשהשנים הגדולים- אייל גדול וכלב ענק- שומרים על אדם הזאב - עד היום אף אחד לא יודע יותר מהם על הוגוורטס.
"ארבעת החברים היו סיריוס בלק, רמוס לופין, זנב תולע, שרק את הכינוי שלו אני יודעת, וג'ימס פוטר."
"אבל ג'ימס פוטר הוא אחיך," ציין דניאל.
"נכון, אחי קרוי על שמו. הוא היה סבא שלי." לילי חייכה .
"איך את יודעת את הסיפור?" שאל דניאל.
"שמעתי אותו כשהייתי ממש קטנה. אבא שלי סיפר אותו."
"חשבתי שהוא לא מספר לך הרבה."
"הוא לא, אבל הוא סיפר אותו לטדי לופין –הבן של רמוס לופין. טדי הוא חבר קרוב של המשפחה- אבא שלי הוא האפוטרופוס שלו. טדי היה חשש מקבלתו להוגוורטס, מכיוון שאביו היה אדם זאב הוא לא ידע איך יגיבו המורים והתלמידים, אז אבא שלי סיפר לו את הסיפור בשביל להרגיע אותו. בסוף קיבלו את טדי להוגוורטס, והוא היה מדריך ומאוד מקובל. אבל אני לא שכחתי את הסיפור."

"זה סיפור ממש יפה." הוא חיבק אותה.
לילי החזירה חיבוק. " תודה." השתררה שתיקה קלה ואז לילי אמרה, "דן, בוא נחזור לטירה. קר לי."
"טוב," הוא הסכים.
הם נכנסו לטירה ועלו לכיוון חדר המועדון. כשהם הגיעו לתמונה של האישה השמנה לילי משכה בגלימתו של דניאל. "דן, חכה."
"את לא רוצה שניכנס ביחד, נכון?" אמר בחוכמה.
"איך ידעת?" לילי הייתה המומה- היא מעולם לא אמרה לו את זה.
"אני מכיר אותך," ענה דניאל והתבונן במסדרון. "אין כאן אף אחד. אני יכול לתת לך נשיקה האחרונה?"
"כן," השיבה ונישקה אותו מהר. האישה השמנה צפתה בהם בעניין אבל לילי התעלמה ממנה.
"טוב, אני נכנס. חכי רגע וכנסי אחרי. תותים סגולים," דניאל אמר את הסיסמה לאישה השמנה ונכנס לחדר המועדון.
"למה את לא רוצה שידעו שאתם זוג, חמודה?" שאלה האישה השמנה את לילי.
"יש דברים שעדיף שאנשים לא ידעו, ובייחוד האחים שלי," השיבה לילי נחרצות.
האישה השמנה עשתה פרצוף של יודעת דבר. "מגוננים מדי?"
לילי הנהנה.
האישה השמנה נאנחה. "גם לי היו פעם אחים כאלה- הם לא הרשו לי לדבר עם בנים. כמובן, בתקופתי זה היה שונה..."
לילי קטעה אותה, "תודה על התמיכה, אבל אני חושבת שאני יכולה כבר להיכנס 'תותים סגולים."
"אין בעד מה, חמודה," ענתה האישה השמנה וזזה הצידה כדי לאפשר ללילי להיכנס לחדר המועדון.

יצא לי פרק ממש חמוד...

בבקשה תגיבו לי, אני רוצה לדעת אם אתם רוצים עוד פרקים בסגנון הזה

(בין לילי לדניאל) אז בבקשה תגובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא