הדור הבא

" העלמה פוטר, התועילי להקשיב?!" העירה ראסיל המורה ללחשים.
מגי ניערה את חברתה בעדינות. "לילי, לילי."
"מממ, מה?" התעוררה לילי מהרהוריה.
"תקני את הצלחת שלך באמירת מילת הקסם 'ראפרו'," פקדה הפרופסור.
לילי היססה.
"נו, אין לנו את כול היום. יותר מהר העלמה פוטר," דרשה הפרופסור.
לילי נקשה על הצלחת בעזרת השרביט ואמרה "ראפרו." הצלחת תיקנה את עצמה כמעט לגמרי, מלבד כמה סדקים בודדים. היא הרימה את מבטה אל פרופסור ראסיל שאמרה,"יופי, העלמה פוטר. אך אני מורידה לגריפינדור שתי נקודות על שחלמת בשיעור. אל תחלמי יותר בשיעורים שלי, או שבפעם הבאה אני אוריד יותר נקודות". 
לילי נאנחה ומשכה באפה. 'אני חושבת על סבא וסבתא יותר מידי בזמן האחרון וזה משגע אותי. אני חייבת לעשות עם זה משהו'.

היא ואחיה שלחו להוריהם מכתב בנוגע לתמונות שקיבלו מהרמיוני, ובמכתב התשובה שהם קיבלו אביהם רמז על כך שיש מידע על כך בהגיגית של פרופסור מקגונגל, אבל לילי לא העזה לשאול אותה; מקגונגל הייתה זקנה ומפחידה ולילי נלחצה יותר מידי. אולי אם ג'ימס ואלבוס ילכו איתה היא תעז לדבר איתה...
"לי, את שוב חולמת," אמרה מגי בקול מבודח.
"אוי, מצטערת," אמרה לילי. "מה עושים עכשיו?"
"כותבים מה הם שעורי הבית," ענתה לה מגי. "אולי תשימי לב מה קורה איתך?"
"אני אשתדל," אמרה לילי.
"תשתדלי קצת יותר. נימאס לי להיות המזכירה האישית שלך." הבנות צחקו ופנו לכתוב את שיעורי הבית.

לילי עמדה עם חברותיה בכניסה לשיעור שיקויים, שעמד להתחיל תוך חמש דקות.
"אני לא אוהבת שיקויים," התלוננה אנני.
"מי אוהב?" צחקה ווי.
"אני דווקא חושבת ששיקויים זה שיעור מרתק," אמרה מגי.
"אני לא אוהבת את המקצוע, אבל הוא חשוב אם אתה רוצה להיות הילאי," אמרה לילי.
"את רוצה להיות הילאית כמו אבא שלך?"שאלה מגי.
"כן," השיבה לילי, מתגאה במעשיו של אביה. "מה רע בזה? אבא שלי עשה דברים מדהימים."
"היי, אני יודעת שאבא שלך עשה דברים מדהימים, הרי הוא הארי פוטר," השיבה מגי בשלווה, מופתעת מתוקפנות חברתה.
בחור ניגש אל לילי והיא זיהתה אותו בתור בן מהשכבה של דניאל, אחד הבנים שהיו בתא הרכבת כשהיא נכנסה. שמו היה איאן.

"היי, את לילי פוטר, נכון?" הוא שאל בביטחון.

לילי גלגלה עיניים. היא ידעה שהוא יודע טוב מאוד מי היא- כולם ידעו מי היא- אפילו אנשים שהיא לא זיהתה. הם הכירו אותה בעיקר בגלל שם המשפחה פוטר. "כן. אני לילי."
"ובכן, דניאל עסוק והוא ביקש ממני לתת לך את זה." הוא הושיט לה פתק מגולגל.

לילי לקחה אותו. "תודה," אמרה לו.
"טוב, אז להתראות, לילי," אמר איאן.
" להתראות, איאן." הוא נראה מופתע מעט שהיא יודעת את שמו, אבל לא הגיב, רק הלך לכיתתו.

  על גב הפתק היה כתוב 'ללילי' בדיו כחולה. היא פתחה אותו וחברותיה רכנו לכיוונה בשביל לקרוא יחד איתה:
-פגשי אותי ליד האגם בשעה חמש. אנחנו צריכים לדבר. דניאל-
"למה הוא מתכוון לילי?" שאלה אנני.
דמעות עלו בעיניה של לילי. "אני לא יודעת."
מגי נחפזה לעזרת חברתה, "אנחנו נברר, לילי. אני בטוחה שאין מה לדאוג."
לילי מחתה את דמעותיה במהירות. "נכון, את צודקת. אני לא צריכה להתרגש כל כך. אני לא יודעת מה קרה לי... אני פשוט אוהבת אותו כל כך- אני לא רוצה לאבד אותו- וכשכותבים לך 'לדבר' זה אף פעם לא נשמע טוב." היא נשמה עמוק כדי להירגע. מגי ניגשה אליה וחיבקה אותה.
פרופסור סלגהורן פתח את דלת הכיתה והתלמידים נכנסו. "לילי פוטר ומגי וונדר, אתן מתכוונות להיכנס?" שאל סלגהורן, חצי עצבני. סלגהורן הקשיש מעולם לא הצלח לכעוס על לילי באמת, אף על פי שהיא ואחיה סירבו להצטרף למועדון ה'סלג-סלבז.'
"אנחנו נכנסות, פרופסור," מגי אמרה ומשכה אחריה את לילי. "לי, תתגברי על זה. את תדברי איתו אחר כך," היא לחשה לה באוזן, ויחד הן נכנסו לשיעור שיקויים.
פרופסור סלגהורן פנה אל הכיתה, "היום עיקר השיעור יהיה עיוני, לכן אין צורך שתוציאו חומרים, אלא רק קלף ונוצה."

הכיתה רחשה בהתרגשות. מעולם לא היה להם שיעור שיקויים עיוני קודם לכן.
פרופסור סלגהורן התעלם מהרעש. "השיקוי שאני עומד להראות לכם הוא פשוט יחסית בשביל שנה רביעית, אבל החומרים שלו יקרים והשפעתו חזקה- לכן אני אכין את השיקוי ואתם תציפו בי. בשביל לגשר על הפער אתם תכינו עבודה על אופן ההכנה של השיקוי." הוא עשה הפסקה כדי לראות איך דבריו משפיעים על התלמידים. "השיקוי נקרא 'פבריק' ומטרתו היא להאריך זיכרונות שאבדו בזמן. מבחנה אחת בינונית לזיכרון אחד..."
סלגהורן המשיך לדבר אך לילי איבדה את חוט המחשבה. דבריו של הפרופסור העלו בה רעיון; היא יכולה ללמוד עוד על סבא וסבתא דרך זיכרונות מתוך ההגיגית.

באחד הסיפורים של אביה הוא סיפר שראה אותם דרך הזיכרון  של סוורוס סנייפ. היא אפילו תוכל להאריך את אחד מהם ולספר לאביה עוד... לילי קיבלה החלטה מהירה להשתמש בשיקוי. "פרופסור, איך השיקוי עובד?"
פרופסור סלגוהרן ענה לה, " ובכן, מטרת השיקוי היא להאריך זיכרון שנישמר מחוץ לראשו של בעל הזיכרון. שופכים מבחנה מלאה בשיקוי על הזיכרון- כל טיפה חשובה. הזיכרון לא משנה את צבעו או מרקמו." הוא סיים ופנה לשאר הכיתה כדי להמשיך בהסברו הקודם.
לילי פנתה אל חברותיה, "בנות, תוכלו לעשות לי טובה?" מבלי לחכות לתשובה, המשיכה, "כשהשיקוי יהיה מוכן תשיחו את דעתו של פרופסור סלגהורן ואני אקח מעט מהשיקוי."
"למה, לילי?" אנני לא הבינה, "למה את צריכה את השיקוי?"
"זה סיפור ארוך. אני אספר לך אחר כך," לחשה לילי.
"טוב, נעזור לך," פסקה מגי. "אבל תספרי לנו הכל."
"איך בכלל נעשה את זה?" ווי לא הבינה.
"לא יודעת. תחמיאו לו, או משהו כזה. תשאלו שאלות, ספרו לו כמה אתן אוהבות את המקצוע." ענתה לה לילי.
"טוב, זה יהיה שקר," לחשה אנני והבנות צחקקו.
"הבנות שם בסוף, שקט!" אמר פרופסור סלגהורן. "אני אוריד לכן נקודות."

אבל הבנות שלחו אליו מבטים כל כך מתחננים עד שהוא וויתר.
אחרי שעה, כשפרופסור סלגהורן סיים את הכנת השיקוי, לילי ביקשה, "אנחנו יכולים לבוא לראות את השיקוי, פרופסור?"
"רעיון מצוין! באו לראות את השיקוי- קדימה, התקרבו," אמר סלגוהרן.
לילי לקחה איתה את המבחנה שלה והלכה "לראות" את השיקוי. היא לחשה למגי, "תעסיקו אותו." מגי הנהנה להראות שהיא זוכרת.
כשהן הגיעו לקדרה חברותיה הקיפו את סלגהורן והחלו לשאול אותו שאלות בנוגע לשיעור,
"פרופסור, מתי פג תוקף השיקוי?" או "יש לשיקוי ריח?"

 עד מהרה סלגהורן היה עסוק בשאלות עד מעל הראש ולילי ניצלה את ההזדמנות כדי למלא את המבחנה שלה בשיקוי. כשגמרה היא סימנה לחברותיה שסיימה את עבודתה.
כשהתיישבו במקומותיהם כדי לכתוב את שיעורי הבית שפרופסור סלגהורן הכתיב, אנני אמרה לה, "אני מקווה שזה היה שווה את זה, בחיים לא חשבתי שאומר למורה לשיקויים שאני אוהבת את המקצוע."
"הכיתה משוחררת," אמר סלגהורן והבנות אספו את תיקיהן ויצאו מהכיתה.

שוב, בבקשה תגובות.

אני צריכה לדעת אם כדי לי להמשיך לכתוב את הפאנפיק.

הפרק הקודם		הפרק הבא