חיי מכשפה

קודם כל, קרדיט לגילס, הלא היא illy, שביטאה את הפרק הזה! ווהו! כפיים!
בבקשה תגיבו, זה ממש חשוב לי.

פרק ג'

מייבל

אני ואשלי עלינו לרכבת ברגע האחרון. בקושי הספקתי להיכנס וכבר נסגרו הדלתות. טוב, האמת שאשלי לא ממש הצליחה להיכנס...

"מייבל, נתפס לי הצעיף בדלת!" היא קראה.

"למה, בשם כל הפונים הוורודים, באת עם צעיף?" התלוננתי.

"כי קר לי! מייבל, תעזרי לי! תצילי אותי, נו!" היא אמרה.

"אוקיי." אמרתי ומשכתי את הצעיף מהראש שלה. פתאום הדלת נפתחה והצעיף נפל החוצה.

"יופי, עכשיו מי יציל את הצעיף?"

"אין צעיף יותר, הוא מת." אמרתי בפשטות.

"אוך, לא שוב!" היא קראה. זה היה הצעיף השלישי שלה בחצי שנה האחרונה. היה לה כישרון לאבד, להרוס ולשכוח דברים, כולל את האחות האומללה שלה, שפעם הייתה צריכה לחכות לה בחוץ בגופייה במשך  חצי שעה, בשלג!

"יופי, גאון. עכשיו בואי נמצא תא, האף שלי קופא." התלוננתי – שוב.

"היית צריכה להביא צעיף."

"את הפה – לסתום בבקשה." אמרתי.

התחלנו ללכת בין התאים בחיפוש אחר תא פנוי וכמעט מצאנו, כמעט.

בדרך מצאנו תא אחד ריק. נכנסנו אליו והתמקמנו שם.

 אחרי כמה דקות של פטפוטים שקטים וקרב משיכות בשיער (שנגמר בזה שצבעתי לאשלי פס ורוד עם טוש זוהר על השיער) דלת התא נפתחה, ונחשו מי עמדה שם? ג'סיקה, החברה-לא-חברה ההיפראקטיבית של תום! היא נכנסה פנימה ופתחה איתנו בתלת-שיח. או יותר נכון חד-שיח. טוב, היא לא ממש נתנה לנו להגיב.

"אוי-כמה-נחמד-לראות-אתכן-שוב-לא-הייתה-לי-הזדמנות-לדבר-איתכן-אתן-יודעות-יש-לי-אחות-קטנה-בגילכן-והיא-כזאת-חמודה-ואני-בטוחה-שאתן-תסתדרו-ותהיו-חברות-ממש-טובות-ואני-כבר-יכולה-לראות-איך-תהיו-כשתהיו-גדולות-והילדים-שלכן-יהיו-החברים-הכי-טובים-ותעשו-הכול-בייחד-תעבדו-באותה-עבודה-אבל-למה-לחשוב-על-העתיד-כשההווה-יפה-כל-כך!" היא עצרה כדי לנשום.

וואו, יש לה הרבה אוויר. חשבתי.

אשלי ניצלה את מרווח הנשימה כדי לתרץ לה למה אנחנו צריכות ללכת:

"הבטחנו שנשב בתא עם חברות, מצטערת ג'סיקה אבל אנחנו צריכות ללכת." היא אמרה את זה בשיא העצבות שאפשר עם העיניים הכי גדולות, תמימות ועגולות שלה. אם לא ידעתי שהיא משקרת הייתי באמת מאמינה לה. אני צריכה לבקש ממנה ללמד אותי לעשות את זה, זה שימושי.

לקראת סוף החיפוש הגענו לקרון לפני האחרון של הרכבת וראינו תא כמעט ריק, הייתה שם ילדה בת גילינו. היו לה עיניים אפורות גדולות ומבט בוהה. השיער שלה היה שטני בהיר אסוף בקוקו והפנים שלה היו חיוורות. היא הייתה קצת שמנמנה ועסקה בפירור עוגייה כלשהיא, שלחרדתי הייתה בצבע כתום בוהק מנצנץ, ושמעה מוסיקה מתוך מין מכשיר מוזר עם שתי אנטנות. על הספסל לידה היה כלוב ענקי שבתוכו ינשוף חום-אפרפר גדול.

נכנסנו לתא, לא נראה שהיא שמה לב.

"הממ..." אמרתי. היא הרימה את מבטה.

"אנחנו יכולות לשבת פה?" שאלתי.

"בסדר," היא אמרה, הקול שלה היה חולמני, כאילו לא התעוררה לגמרי. "רק אל תשבו אל השקפברים." הוסיפה. "זה ירגיז אותם."

"השנפבר-מה?" שאלה אשלי.

"השקפברים." הילדה המוזרה אמרה בביטחון, כאילו אנחנו אמורות לדעת מה זה לעזאזל שקפברים.

"מה זה?" אשלי שאלה את מה שעבר לי בראש באותו רגע.

"שקפברים זה לא מה זה, זה מי אלו, תדברי אליהם נכון, הם לא סובלים טעויות בשפה."

"אוקיי." אשלי אמרה. "מי אלו?"

"שקפברים אלו עכברים בלתי נראים והם מאוד נחמדים, אם אתה מדבר נכון." היא אמרה ונעצה בנו את מבטה. "אם הם לא מחבבים אתכן אתן יכולות לקום בבוקר יום אחד ולגלות שהם אכלו לכן את המצעים."

"מה פתאום!" אמרה אשלי. "בכלל, אין חיות כאלה, אם היו אז היו כותבים אותם בספר הלימוד שלנו."

"משרד הקסמים כנראה עסוק מכדי לגלות חיות חדשות. הם חושבים שההורים שלנו משוגעים, היית מאמינה?"

"בהחלט!" מלמלתי לאשלי והיא החניקה צחקוק.

"למה אתן לא יושבות?" שאלה. אנחנו התיישבנו במקום הכי רחוק מהילדה המוזרה. הקפדתי שהצמה שלי תהיה בצד הרחוק מאשלי. היא עדיין קצת כעסה על הפס-ורוד-זוהר שצבעתי לה בשיער לפני כמה דקות.

שתקנו למשך כמה זמן, אשלי קראה ספר בעובי וצבע של לבנה והילדה המוזרה דיברה לידיים שלה בשקט כאילו היא מחזיקה שם משהו. זה נשמע לי לא מנומס להפריע באמצע ה"שיחה" שלה אבל החלטתי להיות נחמדה ולהתחיל לדבר איתה.

"אז, איך קוראים לך?"

הילדה הרימה את מבטה מהידיים שלה ובהתה בי לדקה ארוכה. שמתי לב שהיא לא ממצמצת הרבה. היא החזירה את מבטה אל ידיה ואחרי כמה שניות אמרה בלחש: "הלנה."

"הלנה מה?" ניסיתי להישמע ידידותית אבל היא הלחיצה אותי.

"הלנה לאבגוד." היא ענתה לבסוף.

"יש לך פה קרובי משפחה?" שאלתי.

"אחי הגדול לומד פה." היא בחנה אותי, מסוקרנת, כאילו היא לא מאמינה שמשהו מנסה להיות ידידותי אליה.

"ואיך קוראים לו?" שאלתי. הרגשתי שהיא לא משתפת איתי פעולה וכנראה אני מציקה לה.

"קסנופיליוס לאבגוד." אמרה אחרי כמה שניות של בהייה בנקודה כלשהי בקיר. איזה שם מוזר חשבתי לעצמי, כמעט יותר גרוע מסוורוס.

"אהה." פיהקתי והתמתחתי, אשלי שלחה לכווני מבטים חושדים. פתאום דלת התא נפתחה ואז נכנסה לתה ילדה חיוורת עם עיניים ירוקות בוהקות ושיער אדום כמו שלי.

"לילי!" אני ואשלי קראנו בשמחה.

"אפשר להצטרף אליכם?" שאלה.

"בטח" קראה אשלי. לילי נכנסה ומיד אחריה עוד ילד שזכור לי, ולא לטובה.

"אתה!" קראתי.

"את!" הוא אמר. נעצנו אחד בשנייה מבטים רצחניים.

"די! תפסיקו! אתם נשמעים כאילו הכניסו אתכם לתוך אחד מהמערבונים האלו ועוד מעט תתחילו לירות אחת בשני." לילי קראה.

"בואי לילי, נלך, אין לי מצב-רוח שירדו עליי, שוב." אמר סוורוס סנייפ.

"מה אתה מפחד?" שאלתי בלגלוג ושלפתי את נשקי החדש: שרביט באורך 22 סנטימטר מעץ דובדבן ונוצה של עוף חול.

"ממך? בחיים לא, למה מה תעשי לי?" החזיר. אני הרמתי את שרביטי.

"מאוד מרשים." קבע. "את הולכת להעיף עליי נצנצים?"

"כן!" אמרתי ושיגרתי מהשרביט מטח של ניצוצות שחוררו את הגלימה שלו.

"היי! זאת הגלימה שלי! די, נמאס לי. הולכים לילי." הוא אמר.

"בוא נשאר עוד קצת, הן חברות שלי, אני רוצה להיות איתן."

"אז תישארי. אני הולך." הוא אמר.

"לא! חכה סוורוס, אני באה איתך!" היא שלחה אלינו מבט מתנצל והלכה אחריו.

אשלי

אחרי שלילי וסנייפ הלכו נעשה מאוד שקט בתא, מייבל, שניסתה קודם ללא הצלחה לדובב את הלנה, שתקה (לשם שינוי). הרעש היחיד שנשמע היה מלמולי ההרגעה של הלנה אל השקפברים הדמיוניים האלו.

"אהה, הלנה?" ניסיתי לחדש את השיחה. היא בהתה בי כאילו נפלתי מהשמיים.

"כן?" היא לחשה אחרי כמה שניות.

"לאיזה בית את רוצה ללכת?" שאלתי. החלטתי להיות ישירה.

"ממ, אני חושבת שאולי להאפלפאף או רייבנקלו, מה איתך?" היא ענתה. לקחו לי בערך עשר שניות להבין שהיא ענתה לי ישר ושיתפה פעולה בשיחה.

"אהה, אני חושבת שרייבנקלו מתאים לי." אמרתי ואז הוספתי, "כמו תום." מייבל התכווצה במקומה, עדיין היו לה טראומות מהבוקר, אחרי שתום כמעט חנק אותה. "מה איתך מייבל? לאיזה בית תלכי?" שאלתי.

"אהה.." היא אמרה "אני רוצה הביתה!" יבבה.

"הבתים של בית הספר, מייבל." נאנחתי.

"או, אהה... גריפינדור? אולי סלית'רין? לא נראה לי שרייבנקלו מתאים לי, או אולי כן? אז בטוח האפלפאף!" היא מלמלה. משכתי לה קצת בשיער, כדי לאפס אותה מהתקף המלמולים הזה.

"איי!" היא מלמלה וניסתה לנשוך לי את היד בחזרה. סטרתי לה על האף. היא תפסה לי את היד וקרבה אותה אל פיה במבט מאיים כאילו היא אומרת "אה-הה! נראה אותך עכשיו!" תפסתי לה את האף עם היד השנייה והיא נשכה אותי. כל זה בתוך פחות מחמש שניות.

"עברת הרגע על כל הבתים האפשריים." הלנה אמרה פתאום והקפיצה אותנו, מייבל ירקה את היד שלי החוצה. הלנה הייתה כל כך שקטה ששכחנו שהיא שם. ניגבתי את היד שלי על החולצה של מייבל והיא הושיטה יד לעבר הכיס שלה, שם היא מחזיקה את אוסף הטושים הזוהרים שלה, וגם את השרביט. נסוגתי אחורה בהכנעה.

הלנה הסתכלה דרך החלון. "צריך לסגור את הווילון, האור של הערב מבהיל את השקפברים." מלמלה לעצמה וסגרה את הווילון.

"אהה.. אשלי." צפצפה מייבל, שכחתי שהיא קלאוסטרופובית.

"בואי, נלך להציק לתום." אמרתי. היא נעצה בי עיניים. "נלך להציק לאנשים אחרים." תיקנתי את עצמי. זו רק אני או שהיא באמת מפחדת ממנו פחד מוות עכשיו?

התקדמנו לאורך התאים בחיפוש אחר ילדים בני גילינו. מייבל כל הזמן פתחה דלתות של תאים וסגרה אותם. לא שינה לה מי היה בתוך התאים. קריאות מחאה נשמעו מכל עבר.

"אשלי." היא קראה פתאום.

"מה?" שאלתי, מקווה שזו לא עוד אחת מהשטויות שלה.

"בואי! מצאתי!" קראה.

"מצאת מה?" מצאתי את עצמי שואלת, לא היה זכור לי שחיפשנו משהו למצוא.

"קורבנות!"

נכנסתי לתא. ישבו בו ארבעה בנים, שניים מהם היו באמצע וויכוח על הדרך הטובה ביותר להכנת אבקת גירוד ביתית, השניים האחרים ישבו בצד. אחד מהילדים האלה ניסה ללמד את השני ללא הצלחה לחש שזיהיתי כלחש הרחפה.

"זה וינגרדיום לביוסה לא אינטרגרדיום לביוסה, פיטר." אמר הילד הראשון, היו לו עיניים חומות עם עיגולים מתחתיהן ושיער חום בהיר, הוא היה חיוור וממש רזה. הייתה לו גלימה מרופטת וישנה, היא הייתה מלאה טלאים. הוא נראה כמו אחד מהאנשים האלו שאם רק תנשוף עליהם הם יפלו.

"אבל זו מילה ממש ארוכה." אמר הילד בשם פיטר. הוא היה נמוך וקצת שמן, השיער שלו היה בצבע בלונד מלוכלך, העיניים שלו היו קטנות כחולות ומימיות וללחיים שלו היה גוון ורדרד, מה שנתן לו מראה תינוקי. הוא נראה כמו אחד מהאנשים האלו שאם תנשוף עליהם הם יפלו ויקפצו בחזרה כמו כדור גומי.

"אלו שתי מילים." אמר הילד הראשון.

"שתי מילים מאוד ארוכות." פיטר ענה לו.

"פיטר," אמר אחד הילדים האחרים. היו לו משקפיים והעיניים שלו היו בצבע חום-אגוז. השיער שלו היה שחור פרוע והוא היה רזה ונמוך אבל נראה כמו משהו שיכול בקלות להשיג אותך בריצה. "אל תגיד לי שיש לך היפופו... אה, נו היפופוטמונסתרו אוך, פחד ממילים ארוכות!" כל מי שהיה בתא בהה בו.

"אתה מתכוון: היפופוטמונסתרוססקוויפדאליאופוביה?" שאלתי. כולם הסתכלו עלי, כולל מייבל, נראה לי שרק עכשיו הבחינו בנו.

"תחזרי על זה שוב" אמר הילד עם המשקפיים "אבל יותר לאט."

"היפופוט-מונסתרו-ססקוויפ-דאלי-או-פוביה" אמרתי תוך חילוק המילה לקטעים שקל לזכור.

"איך עשית את זה?" הוא שאל.

"איך קוראים לך?" שאלתי בחזרה.

"תעני את קודם." הוא אמר.

"לא, תענה אתה קודם!" התעקשתי.

"אני שאלתי קודם!" הוא החזיר.

"אבל התשובה שלה יותר ארוכה!" מייבל התערבה.

"אז מה? אני עדיין שאלתי קודם!" הוא נעמד. הגובה שלו היה כמו שלי, זאת אומרת, נמוך מאוד.

"נו אז?" קראתי. " אני גברת! אתה לא תענה לשאלה של גברת?"

"את לא גברת! את בגיל שלי, לעזאזל!"

"תענה!" ציוויתי.

"נו טוב." הוא נאנח. "פוטר." הוא אמר בקול רשמי והסיר את משקפיו. "ג'יימס פוטר."

"ראית 'ג'יימס בונד'?" שאלה אותו מייבל בציניות.

"אהה, כן." הוא קבע וניסה להתיישב במושב שלו. הוא פספס את המושב ונפל על הרצפה בחינניות ובאקרובטיות של היפופוטם בן יום עם שפעת וחום של ארבעים מעלות, ואוד אחד כזה בלי יותר מידי השכלה...

"תשים את המשקפיים ג'יימס." ייעץ לו הילד הרביעי. גם לו היה שיער שחור, כמו לג'יימס, אבל בניגוד לג'יימס, השיער שלו היה חלק ומסודר. העיניים שלו היו כחולות-אפורות ובאותו הרגע הוא נראה די משועשע. משום מה הוא נראה לי דיי מוכר, כאילו כבר ראיתי אותו.

"מצטער שלא הצגתי את עצמי, קוראים לי סיריוס בלק. הילד הזה זה רמוס לופין וזה שלידו זה פיטר לא-קלטתי-מה-שם-המשפחה-שלו"

"פטיגרו, השם זה פיטר פטיגרו!" אמר לו פיטר.

"נו טוב, והדביל הזה, כפי שכבר הספקתן להבין" אמר והצביע על ג'יימס. "זה פוטר, ג'יימס פוטר." אמר בחיקוי די עלוב לקולו של ג'יימס. כל הנוכחים בתא מלבד ג'יימס התחילו לצחקק.

"אהה... נחמד לדעת. אני מייבל וזאת אשלי. אנחנו תאומות." אמרה מייבל.

"תאומות? מגניב." אמר ג'יימס ואז פנה אלי. "נו, לא סיפרת לי איך את יודעת להגיד את זה."

"טוב. פעם אני ואחותי הגדולה, אמילי, התערבנו שאני אשנן מילון שלם תוך שלושה ימים. אם אני מצליחה היא חייבת לסדר לי את החדר במשך חודש שלם כל יום אחרי הלימודים. אם אני לא, אני מסדרת לה את החדר."

"והצלחת?" שאל פיטר.

"ברור שלא!"

"אז איך את יודעת להגיד את המילה הזאת?" שאל סיריוס.

"טוב, אני בכל זאת למדתי משהו.."

"אהה..." אמר ג'יימס.

"באמת ניסית לשנן מילון?" שאל רמוס. לא נראה שהאמין לי.

"כן, היא ניסתה. אני זוכרת את זה." אמרה מייבל. "לקח לה את כל שלושת הימים כדי לשנן את המילה הזאת"

"לא נכון!" מחיתי

"כן נכון!"

"אוך, מה את קשורה..." אמרתי.

"טוב, טכנית, היא אחותך." אמר לי רמוס.

"טכנית." אמרתי לו.

"כן, היא מאומצת." אמרה מייבל.

"הא! אני דומה לאמא!"

"גם לאמא שלך יש פס וורוד בשיער?" שאל ג'יימס. מייבל גיחכה.

"לא, זה משהו שאחותי היקרה דאגה לו." נעצתי בה מבט והיא השתתקה.

"אתן רוצות לשבת?" שאל אותנו פיטר. פתאום שמתי לב שכל השיחה עמדנו.

"כן!" אמרה מייבל בהתלהבות.

"לא תודה" אמרתי. "אני אלך לחפש עוד ילדים בני גילינו."

"אהה." אמרו סיריוס וג'יימס ביחד. חייכתי ויצאתי מהתא.

הפרק הקודם		הפרק הבא