חיי מכשפה

ושוב, תודה למאיה שביטאה לי את הפרק, ושאתם אמורים להכיר, אבל אני לא יודעת מה השם משתמש שלה פה... או שאני יודעת ולא זוכרת...

טוב, תהנו:

פרק ב'

אשלי

אתם מכירים את ההרגשה הזאת ששכחתם משהו חשוב, אבל אתם בכל זאת לא מצליחים להיזכר למרות שאתם יודעים שזה נמצא לכם על קצה הלשון? טוב, ככה אני מרגישה. וזו לא הרגשה נעימה במיוחד, בייחוד לא אם היום אתם עוזבים את הבית למשך כמעט שנה וזו ההזדמנות החידה שלכם להיזכר בזה. ומשהו אומר לי שהדבר ששכחתי לא היה מברשת השיער החדשה שלי, זאת שקנו לי אחרי שהצלחתי איכשהו לשבור את החמש שקדמו לה.

בכל מקרה, בזמן שעליתי במדרגות לכיוון חדרה של מייבל תום הסתובב בסלון וניסה להאיץ בי במבטים חודרים שאתארגן יותר מהר אחרת נאחר.
כמובן שאם היה לו שעון הוא היה יודע שעכשיו שש בבוקר ושיש לנו עוד חמש שעות עד שהרכבת יוצאת. יכולתי להגיד בוודאות שהבחור היסטרי.

כשהגעתי לחדר של מייבל שמעתי בפנים מלמולים. ברור, הייתי צריכה לזכור שמייבל מדברת מתוך שינה.

הצמדתי את ראשי לדלת וניסיתי לא לצחוק כששמעתי על מה אחותי חלמה: " לא, אני לא זוכרת למי נתת את המפתחות. אם אתה רוצה לחלק צוללות להשכרה כדאי לך לזכור איפה המפתחות!"

כמובן שהתכנית להיות שקטה בבוקר קרסה מייד ברגע שמייבל אמרה את המילה: צוללות. לא יודעת למה, אבל תמיד המילה הזאת הצחיקה אותי עד מוות.

התיישבתי על הרצפה תוך כדי ניסיון לא ליפול, משימה קשה אם אתה צוחק עד דמעות, וכמובן שנכשלתי.

התמוטטתי על הרצפה ברעש וכמעט התיישבתי על ניקי, החתולה שלנו.

שמעתי רטינות מלמעלה. כולם התעוררו, כולם חוץ ממייבל. נהדר.

השתתקתי במהירות ופתחתי את הדלת של החדר, מייבל לא שמה לב אליי – היא הייתה עסוקה בניסיונות לחנוק את הכרית שלה מתוך שינה.

בהיתי בה. לא היה לי מושג איך להעיר אותה, בדרך כלל היא מתעוררת ראשונה ומעירה אותי.

"מייבל," אמרתי. "מייבל," כלום, כמו בול עץ. בול עץ היפראקטיבי.

"מייבל, את לא רוצה לפספס את יום הלימודים הראשון בבית הספר, נכון? קומי כבר!"

"לא רוצה בית ספר, אמא." מלמלה "תעירי אותי בשבוע הבא.."

"מיי-בל!" ניערתי אותה, כנראה שבית ספר הוא לא צירוף המילים שיעיר אותה.

"מייבל, זה בית ספר לקסמים, זוכרת?" הוספתי. אני יודעת שהיא מתה על דברים כאלו. זה לא פעל.

תלשתי מעלייה את הכרית והשמיכה.
"לא!" היא צווחה, אך מיד חזרה לישון.

רכנתי מעלייה ונשפתי לה בפנים, היא שונאת שעושים לה את זה. גם זה לא פעל.

ואז נזכרתי: " מייבל, מייבל! את לא תאמיני! קיבלנו תלושים לחנות הנעליים הזאת: הנעליים של מה-שמה!"

"נעליים!" היא קראה והזדקפה, חובטת תוך כדי כך במצחי שהיה מעל ראשה. "איפה?!"

"מייבל, לא התכוונתי שזה אמיתי." אמרתי, משפשפת תוך כדי כך את מצחי. "רק רציתי להעיר אותך."

"או. חבל. אז למה הערת אותי?"

"כי היום הוא היום הראשון ללמודים, צריך להתארגן ולנסוע." נאנחתי.

"להתארגן? לעזאזל! מה השעה?"

"שש ורבע בבוקר. בערך."

"ולמה הערת אותי מוקדם כל כך?!" היא התפלצה.

"ככה." אמרתי וברחתי לפני שהיא תרביץ לי.

מייבל

אם יש דבר אחד שאני שונאת, זה נסיעה במכונית. בלי שום קשר לזה שאני קלאוסטרופובית. לצערי, זה בדיוק מה שעשיתי עכשיו – נסעתי במכונית. גם ככה הייתי במצב רוח רע בגלל ההשכמה שאחותי היקרה עשתה לי.

 טוב, לפחות צריך לזקוף לזכותו של תום את העובדה שהוא מתחשב בי ונוסע לאט. אשלי, גם היא די ירקרקה, הוציאה את אפה דרך החלון במושב האחורי. לפעמים היא ממש התנהגה כמו כלבלב קטן. אולי בגלל שהחברה הכמעט הכי טובה שלה – חוץ ממני – היא הכלבה של השכנים – דֵלי. אל תשאלו אותי למה קוראים לה ככה.

בכל מקרה ככה מצאתי את עצמי מתווכחת עם תום על הסמלים של המכוניות.

"זה לא רנו?" מצאתי את עצמי שואלת.

"לא, זה טויוטה. לרנו יש סמל של מעוין" טום נאנח אחרי הסבר מפרך על ההבדל בין הסמלים של המכוניות, הסבר שלא הבנתי ממנו מילה. טוב, לא ממש הקשבתי לו.

"וזו...?" הצבעתי על מכונית חולפת.

"וולוו,"

"זה לא אוטו נורא יקר?" שאלתי.

"יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם את זה, את יודעת." הוא ענה לי.

"או... הא, פז'ו!" קראתי.

"כל הכבוד!"

"אני מזהה את זה רק בגלל האריה, אתה יודע, ו.. רנו!"

"לא! זה – טויוטה!" או-קיי, מפחיד, לפי ההבעה שלו חשדתי שהוא הולך לרצוח אותי בכל רגע.

"אהה... לטויוטה אין סמל של מעוין?" הסתכנתי ושאלתי.

"תגידי, את מקשיבה למה שאני מסביר לך?"

"הממ... לא,"

"יש לך מזל שאני נוהג עכשיו, אחרת כבר מזמן הייתי חונק אותך." הוא אישר את חשדותיי.

"חה!" ניסיתי לצחוק, לא ממש הצלחתי. יחסית לחנון של הבית הוא יכול להיות לפעמים ממש מפחיד. אבל ממש ממש מפחיד.

"אבל מצד שני, עוד חמש דקות מגיעים!" הכריז.

"יש!" אשלי צעקה. למען האמת, זה נשמע יותר כמו "אוייש!" כי הראש שלה היה מחוץ לחלון והרוח לא ממש שיתפה איתה פעולה. בהינו בה, או לפחות אני בהיתי בה, תום לא יכל, הוא נהג.

"מה?" היא שאלה בתמימות.

"כלום, כלום," תום ואני ענינו פה אחד.

"המפף," היא השיבה.

כשהגענו לתחנה סרקתי את המקום. תום אמר שאנחנו עולים על רכבת שיוצאת מרציף תשע ושלושה רבעים.

סרקתי את התחנה. רציף מספר אחת, שתיים, שלוש... המשכתי להסתכל.
שבע, שמונה, תשע ועשר. שום זכר לתשע ושלושה רבעים. משהו חשוד פה ואני אפתור אותו, ותהיו בטוחים שלא בדרך מקורית במיוחד.

"אממ... תום? אין פה רציף תשע ושלושה רבעים." ציינתי.

"יש," הוא ענה בביטחון.

"איפה הוא?"

"שם." הוא הצביע על המחסום בין רציף תשע לעשר.

"הא?" אשלי הצטרפה לשיחה.

"שם, אשלי! את לא רואה? בין הרציפים תשע ועשר יש עוד רציף. נורא קשה לפספס אותו, את יודעת!" קראתי.

"מה?" היא שאלה. באמת, אם היא לא הייתה אחותי הייתי חושבת שאין לה חוש הומור בכלל.

"אז, איך נכנסים לרציף הזה?" התעלמתי ממנה ופניתי אל תום.

"את פשוט רצה אל בין הרציפים תשע ועשר. אל תהססי, אחרת תיתקלי במחסום." אמר. "אולי עדיף שתרוצי."

"אה..טוב, קלי קלות. פשוט צריך לרוץ לתוך מחסום. איך לא חשבתי על זה קודם?!" אמרתי במרירות. "מי ראשון?" שאלתי.
בטח נשמעתי על סף היסטריה. המחסום נראה מאוד מוצק.

"אני חושבת שאת תהיי הראשונה, מייבל."  אשלי אמרה.

"טוב," צפצפתי.

"אוך, אתן כאלו היסטריות! מה יש לכן?! זה בסך הכל מחסום שצריך לרוץ דרכו." תום אמר.

הוא נשמע כמו מישהו שרץ לתוך מחסומים על בסיס קבוע. במחשבה שנייה, אולי הוא באמת עושה את זה.

"אתה לא רוצה לדעת" אשלי ענתה. "נו כבר מייבל!"

נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך. בהתחלה הלכתי מהר ולעט לעט התחלתי לרוץ. המחסום התקרב עד שלא הייתה דרך חזרה. עצמתי את עייני והתכוננתי להתנגשות.

פאף!!

כמעט נחנקתי כשהתנגשתי בכוח במחסום.
אנשים התחילו להסתכל עליי.
מלמלתי משהו על כך שלא ראיתי לאן הלכתי וחזרתי אל תום ואשלי המחייכים.

"מה לעזאזל זה היה?!" דרשתי לדעת.

"אהה, תראי מייבל..." התחילה אשלי לומר.

"את אמורה להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים. זוכרת?" השלים אותה תום.

"כן!" עניתי לו.

"טוב, אז את אמורה לרוץ למחסום בין הרציפים תשע ועשר, לא שמונה ותשע." הוא ציין.

"אוה. אופס." הסמקתי.

"טוב, עכשיו את מוכנה לרוץ למחסום הנכון?" תום התגרה בי.

"סתום!" אמרתי לו והתחלתי לרוץ.
הפעם השארתי את העיניים פקוחות כדי שאראה לאן אני הולכת וטוב שכך, כי כמעט דרסתי חבורה של תיירים פטפטניים שצילמו אחד את השני וכל דבר אחר שזז או היה דומם, כולל אותי. בטח נראיתי נורא.

הסתכלתי על המחסום, פתאום לעצום את העיניים נשמע רעיון מאוד מפתה. תתאפסי, מייבל אמרתי לעצמי. את הולכת לראות בדיוק איך זה קורה.
ואז עברתי.

אשלי

הדבר הראשון שראיתי אחרי שעברתי את המחסום היה פרצוף מנומש של נערה בלונדינית מתולתלת במשקפיים מלבניות וגלימה, שנראתה בת שש עשרה לפחות. היא התכופפה לעברי, חייכה אלי ואמרה:

"אז אתן האחיות הקטנות של תומס..." היא אמרה ואחר כך המשיכה לדבר במהירות עד שבקושי הבנתי אותה: "שמעתי עליכן הרבה! ואת בטח אשלי... ואת מייבל כבר פגשתי. ואיפה תומס?"

"אהה," אמרתי. היא בלבלה אותי מרוב המהירות ו-ו' החיבור שהיא דחפה לכל מקום אפשרי במשפט.

"אני ג'סיקה, אבל כולם קוראים לי ג'ס. ואיזה קטע, יש בבית הספר לפחות חמש ג'סיקה וזה שם ממש נפוץ, את יודעת!" ושוב, היא אמרה זאת במהירות שיא.

"אהה," חזרתי.

"הא! הנה הוא!" היא קראה וזזה מקו הראיה שלי.
בזווית העין ראיתי את מייבל עומדת בצד, נבוכה.
 כנראה הנערה המוזרה העונה לשם ג'סיקה תקפה גם אותה עם הדיבור המהיר שלה.

"תום!" ג'סיקה קראה למרות שהיא כבר עמדה ממש לידו.

"או, היי, ג'ס." הוא אמר.

"טוב, תום, תגיד... אולי..." היא עפעפה לעברו במבט מתחנן.

"שינוי צורה שיקויים או כשפומטיקה?" הוא שאל. אני הבנתי על מה הוא מדבר כי אני טרחתי לקרוא את כל הספרים שקנינו אבל מייבל, טוב, לא נראה שהיא הבינה משהו.

ג'סיקה הסמיקה "אהה... הכל, נראה לי. גם גילוי עתידות ו-"

"לא! גילוי עתידות זה מקצוע מטופש..." קטע אותה תום.

"אבל כל-כך רומנטי!" היא אמרה והוא נאנח ביאוש.

"הממ... אתם יוצאים?" מייבל שאלה פתאום.

הפעם תום הסמיק "אהה... לא. זאת אומרת... הממ, לא." גמגם.

"אהה?" שאלתי.

"קודם כל, אתם נורא מקוטעים. כל הזמן 'אהה' ו'הממ'. איכס. דבר שני: אנחנו לא יוצאים. נכון, תום?" ג'סיקה אמרה.

"אהה... לא. למה את חושבת ככה, מייבל?"

"טוב, אתם נראים ככה ומתנהגים ככה וכל פעם שהיא מדברת אליך אתה..."

"היי, ג'ס, אלו לא החברות שלך? לדעתי את צריכה ללכת להגיד להן שלום." תום קטע את מייבל ודחף את ג'סיקה אל החברות שלה.

"מה? אבל אני לא..." היא התחילה לומר.

"קדימה! אל תגידי לי שאת לא רוצה לדבר איתן!"

"נו, טוב," היא נאנחה והלכה. תום המשיך לחייך עד שהיא נבלעה בין האנשים.

"תגידי לי עכשיו מה בדיוק חשבת לעצמך." סינן תום אחרי שהיא הלכה.

"מה? מה עשיתי?" אמרה מייבל.

"את לא תתערבי לי בחיים!" הוא צעק. "וזה שאת פה לא אומר שאת צריכה להסתובב לי בין הרגליים כל הזמן!"

"אבל.. מה עשיתי?!" היא צפצפה ודמעות עלו לה בעיניים.
הבנתי אותה לגמרי.
 אם בפעם ההיא ששפכנו לו בקבוק גואש ירוק שלם על החולצה הלבנה שלו לפני מסיבת הסיום הוא נראה כועס, אז עכשיו הוא כעס פי אלף. והוא ממש מפחיד כשהוא רוצה.

"הנה מה שעשית: את..."

"מה קורה, תום?" שלושה נערים בגילו של תום הופיעו מאחוריו וקטעו את מה שיכול היה להיות מריבה גדולה שתיגמר בגפיים שבורות ופנסים בעיניים.

"אתה מתכוון להיתפס על תקן רוצח כבר ביום הראשון של הלימודים?" אמר אחד מהם. היו לו עיניים ירוקות ושיער חום, העור שלו היה ורדרד-צהבהב. הוא היה יחסית נמוך, גבוהה ממני רק בראש.

"הייתי ממליץ לך לחכות עד אחרי הלימודים," אמר נער אחר. זיהיתי אותו כאחד הילדים שפעם תום הזמין הביתה בחופשה. הוא היה הגבוה מביניהם ונראה כאילו זרקו אותו לאמבטיית שוקולד, היו לו עיניים חומות ושיער מתולתל חום ככה ועור כהה מאוד.

"תגיד, השמועה נכונה? אתה מדריך ראשי?" אמר השלישי. גם לו היו עיניים חומות והשיער שלו היה שחור חלק, הוא היה חיוור מאוד ושרירי וניחשתי שהוא ספורטאי.

"לא, אני לא. למה אתם שואלים?"השיב תום. הוא נראה הכי לא קשור מכולם.
לאחי היו עיניים אפורות בהירות ושיער בלונדיני כמעט לבן. אבל העור שלו היה שזוף, מה שגרם לו להראות קצת מוזר. הוא היה יחסית גבוה, השני הכי גבוה מבין חבריו. בדרך כלל הוא שם משקפי שמש כהות כי לעיניים שלו הייתה השפעה קצת מלחיצה.

"לא רצית להיות?" שאל נער-השוקו.

"כשהמאלפוי הזה מדריך?! לא... מפחיד מדי."

"טוב, עכשיו רואים למה לא שובצת בגריפינדור." אמר הילד הנמוך.

"טוב, שיהיה." אמר תום ואחרי רגע הוסיף "אז... רייבנקלו שליטה!"

"אגב רייבנקלו, הג'סיקה הזאת שהייתה לידך קודם ואתה יוצאים?" שאל הנער החיוור.

"לא! אנחנו-לא-יוצאים!" הוא שאג. האנשים מסביב התחילו לשלוח בו מבטים חוששים. אני ומייבל החלפנו מבטים וחייכנו.

החברים שלו גיחכו ונער-שוקו אמר, "נו, בואו, הרכבת עוד מעט זזה."

הם התחילו ללכת ותום ניגש אלינו.

"כדאי לכן לעלות על הרכבת. לא מומלץ לפספס אותה."

"בסדר." אמרתי.

"ו..." הוא הוסיף ונעץ בנו מבט "חסר לכן אם תעשו צרות."

----------------------------------------------

נו? איך זה?

הפרק הקודם		הפרק הבא