שני עולמות, מימד אחד.

והנה לכם, פרק ארוך עם סוף פתוח.
שימו לב! אם לא תגיבו, אני לא אדע שאתם רוצים עוד פרק, ואני לא אעלה עוד אחד.
אז, אם אתם רוצים פרק המשך, תגיבו, תדרגו, ותירשמו לעדכונים (כי אם לא, איך תדעו שיש פרק המשך?).
נ.ב:
לפני שאתם מתחילים לקרוא, אני מוכרחה לדווח שהמפריד האוטומטי התקלקל לי, אז לפעמים הוא נשאר *** ולפעמים הוא עושה מפריד.
אם למישהו יש מושג איך לתקן את זה, תכתבו בבקשה. זה משגע אותי.

דינג דונג!
דאדלי ניצל את יציאתו של אביו מהחדר כדי לגנוב את רבע האשכולית שלו. נשמע קול דיבור ומישהו צוחק, ואז הדלת נסגרה. קולות צעדים כבדים במסדרון, וקול מחריד של נייר נקרע.
"אתה," הדוד ורנון חזר, כשווריד מסוכן פועם במצחו. "לסלון. עכשיו."
הארי תהה מה הוא כבר עשה הפעם.
הדוד ורנון התחיל לקרוא את המכתב שבידו:

אדון וגברת דרסלי הנכבדים,
מעולם לא נערכה בינינו היכרות, אך אני מקווה ששמעתם רבות מפי הארי על בני רון.
כפי שהארי אולי סיפר לכם, משחק הגמר באליפות העולם בקווידיץ' יתקיים ביום שני הבא ובעלי, ארתור, הצליח זה- עתה להשיג כרטיסים מצוינים בזכות קשריו במחלקה לספורט ולמשחקי קוסמים.
כולי תקווה שתרשו לנו לקחת את הארי למשחק, כיוון שזוהי באמת הזדמנות של פעם בחיים: בריטניה לא אירחה את האליפות כבר שלושים שנה, וקשה מאוד להשיג כרטיסים. נשמח כמובן לארח אצלנו את הארי עד סוף חופשת הקיץ, וללוות אותו בבטחה אל הרכבת שתחזיר אותו לבית הספר.
עדיף שהארי ישלח לנו את תשובתכם בהקדם האפשרי בדרך הרגילה, כי הדוור המוגלגי מעולם לא הביא דואר לבית שלנו, ואני לא בטוחה שהוא יידע למצוא אותו.

בתקווה לראות את הארי בקרוב,  
שלכם מקרב לב, 
מולי וויזלי

נ.ב: אני מקווה שהדבקנו מספיק בולים על המעטפה.

הדוד ורנון שלף מכיסו מעטפה מכוסה בולים, חוץ ממשבצת פצפונת שבה כתבה גברת וויזלי את כתובתם של הדרסלים באותיות זעירות.
הארי התאפק שלא להתפוצץ מרוב צחוק.

***

הסתבר שלא רק קרלייל הוא רופא מעולה.
דבמדלור ההוא או איך שלא קוראים לו ריפא את ג'ייקוב בניד עפעף. או ליתר דיוק, בהינף שרביט.
רנסמיי הייתה מאושרת כשראתה את ג'ייקוב עומד על רגליו, המום, והיא כבר התחילה להפציץ אותו בשאלות. שמתי לב שאדוארד מסתכל ומקשיב בעניין על השיחה החד- קולית בין השניים ומיהרתי למשוך אותו אחרי החוצה.
"למה לכל הרוחות עשית את זה?" שאלתי אותו בעצבנות.
"עשיתי מה?" שאל אדוארד בהתגוננות. "זה לא אשמתי, אני לא יכול שלא לשמוע אותם! את כבר יודעת שאת היחידה שאני לא יכול לשמוע."
"על מה אתה מדבר?" התבלבלתי.
"על מה את מדברת?"
"ג'ייקוב!" קראתי בכעס. "הבטחת לי עוד לפני השינוי שלא תפגע בו!"
הוא נראה נבוך. "חשבתי שזה כבר לא בתוקף." הודה.
"אתה חשבת מה?!" הזדעקתי. "ונגיד, רק נגיד, שזה כבר לא בתוקף, בסדר?"
"נו?"
"מי אמר שאתה יכול סתם ככה להתנפל עליו?"
"מי אמר שהתנפלתי עליו סתם ככה?"
הבטתי בו בפליאה. "אז למה התנפלת עליו? הרי ידעת שרנסמיי לא תדבר איתך שבועות אחרי זה."
אדוארד רק השפיל את ראשו ושתק.
"רנסמיי חושבת," המשכתי. "שג'ייקוב חשב משהו. משהו רע." הצצתי בפניו.
"רנסמיי צודקת." אמר ולא הוסיף.
נאנחתי. "אתה רוצה לפרט?"
"זה ביני לבינו."
"לא, אדוארד. זה ממש לא!" צעקתי. "הגיע הזמן שתתחיל להתחשב ברגשות של אחרים! היא ילדה קטנה, אדוארד, והיא ממש לא צריכה לצפות בך מתנפל ככה על המוטבע שלה! למען השם, אדוארד, תתנהג כמו בן אדם!"
"אני לא בן אדם."
"מצחיק מאוד."
"זה היה מתבקש."
"פשוט תודה בזה – פגעת בה. בשניהם."
"סיימת?"
"ממש לא!"
אדוארד כיסה את פניו בידו. "לא רציתי לפגוע בנסי, באמת שלא." הוא נראה אומלל. "אבל... אם את היית שומעת אותו תאמיני לי שהיית עושה את אותו הדבר."
"בחיים לא הייתי עושה דבר כזה."
"היית, אם אליס חשובה לך."
"זה לא פייר. אתה יודע שאליס חשובה לי בדיוק כמו שהיא חשובה לך."
"בגלל זה אמרתי שהיית עושה בדיוק אותו הדבר."
"אתה  הולך במעגלים, אדוארד. מה הוא חשב? או שאתה מעדיף שאני אשאל אותו?"
"הייתי אומר לך, אבל פשוט לא נעים לי לחזור על סוג כזה של מילים..."
"טוב, אני אלך לשאול את ג'ייקוב."
"בסדר, אבל אם הוא יענה לך, תדאגי שנסי תהיה רחוקה. וגם עדיף שאליס תהיה בסביבה כי היא לא עומדת לשמוע את זה ממני."

"איה! פרד, לא – תחזור, תחזור, יש כאן איזו טעות – תגיד לג'ורג' שלא י – איה! ג'ורג', לא, אין פה מקום, תחזור מהר ותגיד לרון ש – "
"אולי הארי שומע אותנו, אבא – אולי הוא יכול לשחרר אותנו – "
מהלומות אגרופים רמות נשמעו מעברם השני של הקרשים שמאחורי האח החשמלית.
"הארי? הארי, אתה שומע אותנו?"
הדרסלים סגרו על הארי כמו זוג סמורים כועסים.
"מה זה?" נהם הדוד ורנון. "מה קורה פה?"
"הם ניסו להגיע לכאן בעזרת אבקת פלו," אמר הארי, ונאבק בדחף מטורף לצחוק. "הם יכולים לנוע ממקום למקום דרך האש – אבל אתם חסמתם את האח – רק שנייה – "
הוא התקרב אל האח וצעק: "אדון וויזלי? אתה שומע אותי?"
הדפיקות פסקו. מישהו בתוך הארובה אמר, "ששש!"
"אדון וויזלי, זה הארי... האח חסומה. אתם לא תצליחו להיכנס מכאן."
"לעזאזל!" אמר אדון וויזלי. "למה להם לחסום את האח, לכל הרוחות?"
"יש להם אח חשמלית," הסביר הארי.
"באמת?" התרגש אדון וויזלי. "חישמולית, אתה אומר? עם שטקר? בחיי, אני חייב לראות את זה... תנו לי לחשוב שנייה... איה, רון!"
"מה קורה פה?" נשמע קולו של רון מתוך האח החסומה. "משהו השתבש?"
"הו, לא, רון," אמר פרד בשיא העוקצנות, "לא, זה בדיוק איפה שרצינו להיות."
"כן, אנחנו עושים פה חיים משוגעים," אמר ג'ורג', שקולו נשמע כאילו הוא לחוץ אל הקיר.
"ילדים, ילדים..." אמר אדון וויזלי בפיזור נפש. "אני מנסה לחשוב מה לעשות... כן... זאת הדרך היחידה... זוז הצידה, הארי."
הארי נסוג אל הספה. הדוד ורנון, לעומתו פסע לכיוון האח וקרא: "רגע אחד! מה בדיוק אתה מתכוון ל – "
טראח.

***

"אתה מוכרח לספר לי."
"למה שלא תשאלי את מוצץ הדם המטופש שאת כל כך אוהבת?"
"הוא לא אומר."
"חשבתי שאין ביניכם סודות."
"תודה רבה לך באמת. תזרה לי מלח על הפצעים."
"חשבתי שערפדים לא יכולים להיפצע."
"אוף, ג'ייק! זאת כל-כך לא הנקודה עכשיו!"
"אז מה כן הנקודה?"
"הנקודה היא שאתה חשבת משהו, אדוארד שמע אותך, ועכשיו הבת שלי לא מדברת עם אבא שלה, ואל תגיד לי שזה מגיע לו כי זה ממש לא."
"נסי לא מדברת איתו?"
"לא, היא לא. עכשיו תגיד לי מה חשבת שהמם את אדוארד עד שהוא לא יכל להתאפק והיה חייב להתנפל עליך מול רנסמיי."
"לא."
"לא מה?"
"אני לא יכול להגיד לך."
"בבקשה?"
"לא."
"בשבילי?"
הוא צחק. "עוד יותר לא."
"ובשביל רנסמיי?"
"מה זה יעזור?"
"אני צריכה לדעת. זה היה ממש רע?"
"אין תגובה."

הארי הסתחרר בקצב הולך וגובר, מרפקיו צמודים במהודק לגופו ופתחי-אחים מטושטשים חולפים על פניו כהבזקים מהירים, עד שהתחיל לחוש בחילה ועצם את עיניו. ואז, כשהרגיש לבסוף שהוא מאט, פרש את ידיו לצדדים ובלם את עצמו בזמן כדי לא ליפול בראשו קודם דרך האח שבמטבח של הוויזלים.
"הוא אכל את זה?" שאל פרד בהתרגשות, והושיט יד כדי לעזור להארי להיעמד על רגליו.
"כן." אמר הארי. "מה זה היה?"
"טופי-לשון-בלון," אמר פרד בקריצה. "ג'ורג' ואני המצאנו אותם, וכל הקיץ חיפשנו על מי לנסות אותם..."
כל הנוכחים במטבח הקטן התפוצצו מצחוק; הארי הביט סביבו וראה שרון וג'ורג' יושבים אל שולחן העץ המקורצף עם שני ג'ינג'ים שמעולם לא פגש, אך זיהה מייד: ביל וצ'ארלי, שני האחים הבוגרים יותר במשפחת וויזלי.
"מה המצב, הארי?" אמר הקרוב מבין השניים, חייך אליו והושיט יד גדולה. הארי לחץ אותה, ואצבעותיו חשו בעור קשה וביבלות. זה בוודאי צ'ארלי, שעובד עם דרקונים ברומניה. מבנה הגוף של צ'ארלי דמה לזה של התאומים, נמוך וחסון יותר מפרסי ומרון, שהיו שניהם ארוכים ורזים. היה לו פרצוף רחב וידידותי, שניכר בו כי היה חשוף לפגעי מזג האוויר, והיה מנומש כל כך עד כי כמעט נראה שזוף. זרועותיו היו שריריות, ועל אחת מהן צלקת גדולה ומבריקה של כוויה.
ביל נעמד על רגליו בחיוך, ולחץ אף הוא את ידו של הארי. ביל הפתיע אותו מעט. הארי ידע שהוא עובד של בנק הקוסמים, גרינגוטס, ושהיה ראש המדריכים בהוגוורטס, ולכן תמיד דמיין אותו לעצמו כגרסה מבוגרת יותר של פרסי: מקפיד על הכללים, ונהנה להגיד לכולם מה לעשות. אבל בעצם ביל היה – אין מילה אחרת לתאר את זה – קול. הוא היה גבוה, עם שיער ארוך שאותו אסף בקוקו מאחורי הראש. הוא ענד עגיל שממנו התנדנד מה שנראה כמו ניב של חיית טרף. לבושו היה משתלב היטב בנוף של מופע רוק, מלבד המגפיים, שהארי זיהה כי אינם עשויים סתם עור, אלא עור של דרקון.

***

את חושבת שאבא באמת אוהב אותי?
"ברור שכן!" קראתי בפליאה. "אבא אוהב אותך יותר מכול דבר אחר בעולם, מתוקה שלי."
אז למה הוא פגע בג'ייקוב שלי?
"כי..." ניסיתי להסביר לה את זה. "כי ג'ייקוב חשב דברים רעים על דודה אליס." סיכמתי.
זאת לא סיבה.
"מובן שלא."

_________________________________________

זה אולי הפרק הכי ארוך שכתבתי בחיים. אולי פה זה יראה קצר יותר, אבל בוורד זה 5 עמודים!!!
אז...  תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא