שני עולמות, מימד אחד.

היו הרבה תגובות, אז...

הבטתי באי הבנה באיש הזקן (מאוד) שעמד מולי ביד מושטת " לא כדאי לך." אמרתי "יש לי – לכולנו – אחיזה חזקה."
הוא משך את ידו לאחור ומשך בכתפיו "איך שאת רוצה." אמר באדישות.
"פרופסור דמבלדור בא אלינו בתור הנציג של עולם הקוסמים" הסביר קרלייל "ואתם, ככל הנראה, תייצגו אותנו, הערפדים, בהוגוורטס."
"פרופסור?" תמהתי "הוגוורטס?"
"אנחנו לא יכולים לעבור למקום שנמצא ב..." אדוארד הקשיב למחשבותיו של הפרופסור "שום מקום!"
"מה זאת אומרת שום מקום?" שאלה רוזלי בעניין.
"זאת אומרת שאף אחד לא יכול למצוא את בית הספר שלנו." אמר דמבלדור "הוא מוגן על ידי כשפים רבי עוצמה."
אליס צמצמה את עיניה בחשדנות "תסביר." פקדה.
"בתור התחלה, אתם תגיעו לאנגליה, כדי לצפות במשחק המכריע של אליפות העולם בקווידיץ'. אחר כך, אם תתרשמו מספיק, תלמדו תקופה קצרה בהוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות." הסביר דמבלדור, לא שבאמת הבנתי משהו.
"הבנתי את הקטע עם בית הספר, אבל מה הכוונה באליפות העולם ב... מה שזה לא יהיה?" שאל ג'ספר.
"קווידיץ'," אמר אדוארד, שקרא את מחשבותיו של דמבלדור "זה כמו כדורסל על מטאטאים. מעניין אותי איך זה עובד... המטאטאים באמת יכולים לעוף?"
"כמובן!" קרא דמבלדור "המטאטאים נוצרו בשביל לעוף. זוהי חוויה מרגשת ביותר."
"אם נסי לא באה אתם יכולים לשכוח ממני." הצהרתי.
"גם ממני." אמר ג'ייקוב.
"אף אחד לא הזמין אותך, כלב." אליס ירקה את המילים מפיה.
"למען האמת," קטע דמבלדור את קרב המבטים הזועמים ביניהם "גם ג'ייקוב מוזמן. נשמח לארח איש זאב בבית ספרנו."
ג'ייקוב חייך בהתנשאות. אדוארד זינק פתאום כנשוך נחש. למרות שזה לא הדימוי הטוב ביותר בשביל אדוארד.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה.
"חתיכת..." אדוארד קפץ על ג'ייקוב והתחיל להכות אותו בכל כוחו, ותאמינו לי, יש לו הרבה כוח.
"אבא, לא!!!" צרחה רנסמיי באימה וניסתה לקפוץ על אביה, אבל רוזלי הייתה מהירה ממנה; היא קפצה עליה ומשכה אותה משם ואמט תפס את אדוארד בצווארונו ומשך אותו הצידה. ג'ייקוב דימם. לא משהו בטוח כשיש כל כך הרבה ערפדים בחדר. אלבוס דמבלדור נבהל אבל התקרב במהירות, שלף מקל ארוך, כיוון אותו אל ג'ייק והתחיל למלמל דברים לא ברורים.
אמט גרר את אדוארד החוצה ואליס משכה את ג'ספר. העיניים שלי התעגלו, דםםם... אסמה קלטה אותי בקצה העין וזינקה לעברי. הרגשתי אותה הודפת אותי החוצה עד שיכולתי לחוש בריחו של האוויר הצח.
"עכשיו..." התנשמתי "אני יודעת..." עוד נשימה "איך הרגשת ביום ההולדת שלי, ג'ס..."
ג'ספר חייך במרירות.
אחרי שהצלחתי להשתלט על עצמי פניתי אל אסמה, "איפה אדוארד? ונסי?"
"בחדר השני." אמרה אסמה "אני לא אתפלא אם ג'ייקוב במצב נורא." היא נאנחה "אדוארד חזק מאוד."
הנהנתי בהקלה "אני יכולה לראות אותו?"
"את מי?" אסמה זקפה את גבותיה "את אדוארד או את ג'ייקוב?"
"את אדוארד." אמרתי "אני לא בטוחה אם אוכל להחזיק מעמד ליד ג'ייקוב."
"אני לא חושבת שכדאי לך, בלה" אמרה אליס "אדוארד צריך להירגע."
"אני אכנס לשם." אסמה פנתה אל הבית ואני קרסתי על הדשא הרך באנחה.
רוזלי יצאה מהבית כשעל פניה הבעה של סלידה, בידיה היא החזיקה את רנסמיי, שנגעה בפניה בשאלה ללא הרף. כשהיא ראתה אותי, היא הושיטה את ידיה לעברי וקראה "אמא!". חייכתי ולקחתי אותה אל בין זרועותיי. נסי לא בזבזה זמן, ובשעה שרוז התיישבה על האדמה לצידנו נסי הצמידה את ידה אל לחיי.
מה קרה? למה אבא רוצה להרוג את ג'ייקוב שלי?
"אני לא יודעת, מתוקה." ליטפתי את תלתלי הברונזה שלה, "אני בטוחה שג'ייקוב יהיה בסדר גמור."
איך את יכולה להיות בטוחה? ואם הוא ימות?
"הוא לא ימות." אמרתי בהחלטיות "קרלייל הוא רופא מעולה."
אבא שמע את המחשבות של ג'ייקוב, נכון?
"אני מניחה שכן." זו בהחלט הייתה מחשבה שעלתה בראשי.
מה יכול להיות כל כך נורא? משהו שקשור בי?
"הו, לא." הבטחתי לה "אני חושבת שלא." הוספתי.
מי זה האיש הזקן? מה הוא עושה בבית שלנו?
"הוא רוצה לקחת אותנו לצפות במשחק ספורט ואז ללמוד קסמים במין בית ספר לקוסמים, או משהו כזה."
הכול בגללו!
"מה פתאום?"
אם הוא לא היה בא לפה אבא לא היה מנסה להרוג את ג'ייקוב שלי!
"אוי, מותק!" קראתי "למה את חושבת ככה? אני בטוחה שלפרופסור דמבלדור היו בסך הכול כוונות טובות! לא, אליס?" פניתי לאליס בבקשת תמיכה.
"כמובן!" קראה אליס, למרות שלא היה לה מושג במה מדובר.
היא לא יודעת על מה אנחנו מדברות בכלל, ציינה רנסמיי, אף אחד לא שומע אותי, זוכרת? רק אותך.
"את באמת נראית קצת מטופשת, בלה." צחוקו של אדוארד התגלגל אל אוזניי הרגישות, "אבל בכול זאת," הוא הרים את נסי וערסל אותה בין ידיו, "אל תשכחי שאני יכול לשמוע אותך," היא התפתלה בין זרועותיו החזקות של אביה.
"אדוארד!"קראתי באזהרה.
"אדוארד, תעזוב אותה" פקד ג'ספר, שהרגיש את מצוקתה ההולכת וגוברת של אחייניתו.
"מה?" שאל אדוארד בדאגה "למה?" אחיזתו התרופפה ורנסמיי נסוגה, כשהיא נועצת האדוארד מבט מבועת.
"מה קרה, נס?" שאל אדוארד בבלבול.
"אתה לא קורא את המחשבות שלה?" תהתה אליס בקול.
"אני לא יודע... היא כאילו מגנה על עצמה מפניי..." מבטו של אדוארד נפל עלי. כשראה את הריכוז בפניי ובזרועותיי העוטפות את רנסמיי בגוננות הוא הבין. "את מגנה עליה מפני???" הזדעק "אני אבא שלה!"
"ואתה גם איבדת שליטה ותקפת את החבר שלה לפני רגע." עניתי, לא מורידה את המגן לרגע.
"איזה חבר???" זעק אדוארד "היא בת שנתיים! או לפחות נראית ככה..."
"מישהו צריך להגן עליה." אמרתי שוב "וכנראה שזה לא עומד להיות אתה."
אדוארד נראה המום.

***

רד"ת (רישום, דירוג, תגובה) חחח

הפרק הקודם		הפרק הבא