לוליפופ

קריאה מהנה!
הפרק הבא נוצר בעזרתה של אוקספורד,שנתנה לי את הרעיון לפרק!תהני,אוקספורד!!!

פתאום נעצרנו.
היינו במקום נורמלי לחלוטין בשביל 'מקום מופלא במיוחד',כמו שאוליבר אמר לי בדרך.
"אממ.מקום מאוד מאוד מיוחד,איפה הציפורים מגן עדן?"רתי באירוניה,ואוליבר התגלגל מצחוק.רציתי לזכור את הרגע הזה.הצחוק שלו היה בשבילי כמו מפל של מים זורמים.
"כן,הוא יהיה מיוחד עם תבואי אחריי,"הוא לחש עכשיו.
הלכתי אחריו בציפייה.הוא התחיל להאט את הליכתו.השמש החלה לשקוע.
טוב,הזמן עובר מהר כשנהנים.
"אנחנו לא נעדרים בבית הספר?"שאלתי אותו."כלומר,עכשיו כבר כולם הולכים לאכול ארוחת ערב,ו-"
"דאגתי לזה,"אמר בקלילות."שני ילדים התחזו לנו,בעזרת שיקוי פולמיצי.אל דאגה,"הוא אמר כשפערתי את עיניי ופי בחרדה והלם,"הם משחקים כאילו נפגעו קשה בפיצוץ שהיה עכשיו בכיתה-הם עכשיו אצל מדאם פומפרי,בדרך הם פצעו את עצמם,"הוא ציחקק.אני עדיין הייתי בהלם.
"מעניין מי היה הגורן העיקרי לפיצוץ,"תהה אוליבר בזמן שהלכנו,"טוב,אני לא מתפלא שהיה פיצוץ,כי היינו 30 ילד וכל ילד עשה שיקוי,ואנחנו לא בדיוק פרופסורים לשיקויים,כך שבטוח שיקרו אסונות..."קולו הלך ודעך בעוד הסומק עלה לאט לאט על פניי.
"מה,"הוא אמר,לא מאמין,"זאת את?"
"אל תגלה לאיש,"התחננתי."הייתי צריכה-צריכה לעשות משהו.כלומר,כן,לעשות משהו."עם הייתי אומרת לו את הסיבה האמיתית,הוא היה באמת חושב שאני מטורפת.
"אוקיי,"אמר לאט אבל עדיין הביט בפני במבט חושד.
"טוב,הגענו,הפעם באמת,"אמר אוליבר.הלב שלי דפק כמו תופים.בום-בום.בום-בום.תהיתי למה הוא לא שומע.
"אתה יודע בכלל מה שמי?"שאלתי אותו פתאום.
"אמ..."לפתע נראה נבוך."לא,אני לא יודע."
"טוב,אז שמי הוא מוניקה רג'ילנד."אמרתי.חיכיתי עד שהוא ישים לב שמשהו מוכר לו בשם משפחה שלי.
לא שרציתי את זה.
ואז פניו החלו לגלות התרגשות."בת השרה?בת שרת הקסמים?!"הוא שאל שאלה רטורית.
אוף.איזה באסה שהוא גילה."כן,"אמרתי באכזבה."כן,אני בת השרה.זה פשוט מטורף,אבל כן.בריאן רג'ילנד,הבחור ההוא מהשנה השביעית,הוא אחי,והוא,לעומתי,מקובל ויפיוף."המילים החלו לזרום.כל השנים האלה,כל הסבל,הגיע הזמן שאני יוציא את זה.
"תמיד חושבות הבנות שהוא כזה מקסים ויפה,רק בגלל שהוא הבן של שרת הקסמים,אבל אפילו לא שמות לב אליי,כאילו אני בת דודה רחוקה שלו או משהו כזה.תמיד הבנות בחדר שלי מתנהגות כאילו אני אוויר,או זבוב שנכנס לחדר,כאילו אני לא קיימת.אף פעם לא דיברו אליי בהוגוורטס,חוץ מהמורים,אחי הגדול ועכשיו,אתה.כולם מדברים אחד עם השני,לא שמים לב,למוניקה המטורפת,המשוגעת,שאוכלת סוכריות על מקל בכמויות כמו ילדה בת חמש!זה לא הוגן,זה ממש לא הוגן!אתה יודע,הייתי בטוחה בפעם הראשונה שנסעתי להוגוורטס,שאני אהיה מקובלת בחברה,כי אני בתה של שרת הקסמים ושכולם ישימו לב אליי-אבל לא!כל יום אמרתי,'מחר תהיה לך חברה חדשה,מחר תהיה לך חברה חדשה'-אפילו לא חברה אחת!שום בן לא שם עליי,ובטח שלא המקובלים שבהם!למשל,מה פתאום,שאוליבר בלסדרוטין ישים לב אליי כשאני כל כך רוצה?!"
פתאום שמתי לב מה אמרתי.צנחתי על הדשא הותחלתי לבכות.כמו ילדה בת חמש,שמוצצת סוכריות כל היום.
"את רוצה...את רוצה...את רוצה אותי?"הוא לחש.
המשכתי לבכות,בלי לשים לב אליו.
התוכנית התנפצה לי בפנים.נפלא.מופלא.נהדר.מושלם.
"תשכח מה אמרתי,ופשוט לך,"אמרתי."רוץ,רוץ אל כל המעריצות שלך!"
"לא,עד שאני יגיד את מה שאני רוצה להגיד."הוא אמר בעדינות.
"לא ידעתי שככה החיים שלך ושככה את מרגישה.ראיתי אותך,הולכת,הייתי בטוח שיש לך חברות,כי את יפה,ונחמדה."
הסמקתי.זה אמיתי,מה שהוא אומר,או שזה רק בכאילו,כדי שהדמעות ייתייבשו?
"ובגלל שאת כל כך יפה ונחמדה,אני מבקש את עזרתך."
הרמתי את ראשי.ונעצתי בו מבט תמה."עזרתי?במה אני יעזור לך?למצוץ לוליפופ?"
"לא,"הוא אמר,ופתאום פניו נגהו באור הירח שהחל לזרוח."זה בגלל אריאנה,"הוא אמר,ונאנח.
"אריאנה?"שאלתי בבלבול,וניגבתי את דמעותיי."מי זאת?"
"היא הבת שאני אוהב."הוא אמר,ופתאום תפס את עצמו."אל תפגעי,או משהו,ואל תגלי לאף אחד..."
"לא,ברור שלא,"אמרתי,אבל הרגשתי כאילו סכין חותך לי את הלב לשלל חתיכות קטנות ומגוונות.
הוא לא בא לומר מה שחשבתי שהוא יבוא לומר.כאב לי.בכל מקום בגוף.
הוא לא אוהב אותי.
"איריאנה הי אחת הבנות בחדר שלי,לא?"שאלתי בקול רפה.
"כן."הוא אמר."אני רוצה שתעזרי לי להשיג אותה.כלומר,לא ידעתי שאת אוהב אותי,"הוא לחש את זה,ופניו הביעו חרדה נוראה ורחמים,"אני ממש מצטער עם זה גורם לך כאב,אני פשוט חייב לדעת שהיא שלי."
עם זה גורם לי כאב?לא גורם שום כאב.כלל וכלל לא.
אבל אני יעשה הכל למענו.הכל,רק שנהיה קרובים.
"ברור,"אמרתי,וחייכתי אליו.הוא צחק בהקלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא