סֶאְם

והנה שוב אני נזכרת.
כשאני מביטה באגם, בגלים הרכים המתנגשים בגדה, בשמש השוקעת בגווני אדום כתמתם מאחוריו, אני שוב נזכרת.
אני נזכרת באותו לילה נפלא.
הלילה הקר, הגשום, החורפי.
ובכל זאת- הטוב ביותר בחיי.
זה היה הלילה שבו הבנתי.
שבו הכרתי את עצמי באמת.

****
הנה בא לו עוד סתם ערב.
ערב רגיל, כביכול.
ירדנו מהרכבת בתחנת הוגסמיד.
מדלגים בין השלוליות.
נזהרים שלא להרטיב את מדי הוגוורטס החדשים.
עמדתי עם חברותי.
מחכה לכרכרות שישאו אותנו להוגוורטס.
"קר לי!" התלוננה דיאנה. "למה לא הבאתי איתי עוד איזה מעיל מהבית? כמו שאבא שלי אמר לי?" היא שואלת אותנו. 
"באמת שאין לנו מושג, דיאנה." אנג'י ענתה לה בנחת.
בזמן שהן היו שקועות עמוק בשאלה אל מי דיאנה דיברה, אל עצמה או אלינו, אני הפניתי את מבטי מהן. כבר די התרגלתי לוויכוחים שלהן, אבל לפעמים הן יכולות להיות בלתי נסבלות.
התחלתי להניע את עיני. מעבירה אותן מתלמיד לתלמיד. בוחנת כל אחד ואחד.
עד שנפגשו בעיניים שהיו מוכרות כל כך. אבל מסיבה כלשהי, הן נראו לי שונות.
עיניים ירקרקות-כחלחלות חודרות.
כשהבטתי אליהן, הרגשתי צורך להשפיל את מבטי.
אבל מה קרה לי פתאום?
העיניים נראות לי מוכרות כל כך!
ומדוע שאשפיל את מבטי, אם אני מכירה כל כך טוב את אותן עיניים, שעד היום, לא שמתי לב אליהן.
עד היום לא חשבתי שהן יהיו הדבר הכי חשוב לי בחיים.
מצאתי את עצמי בדרך אליהן. אל אותן עיניים חודרות.
ללא כל הבנה מדוע אני עושה זאת.
התיישבתי לא רחוק מהן.
וכבר יכולתי להבחין בבעלן של אלו.
אבל זה לא יכול להיות! חשבתי בליבי. אני מכירה אותו שנים רבות כל כך!
כמעט כל שנות חיי! ואף פעם לא הרגשתי משהו מיוחד כלפיו!
אז מה קרה לי? שפתאום התחלתי לשים לב?
עברתי להביט בחברותי.
הנה הן עדיין שקועות בוויכוח.
והנה גם ליסה, עם מייקל, חברה החדש.
הולכת איתו, כשהם שלובים ידיים, בקור המקפיא.
ואני כל כך רוצה גם. אבל עם האחד שלי.
"קר לך?" שמעתי לפתע קול רך מאחורי והרגשתי יד חמימה מונחת על כתפי.
" לא, בכלל לא...!" עניתי. אבל גופי הרועד הסגיר אותי.
"אני לא בטוח." אמר לי בחיוך. הוא עטף אותי במעילו החם. 
"תודה, טום." עניתי לו, עכשיו גם אני בחיוך.
"אין בעד מה." הוא אמר, והלך.
****

והנה אני נזכרת.

מנסה לשכנע את עצמי לעזוב את הזיכרון.
הרי זה לא יקרה שוב.
זה ברור.
והדמעות שוב מתחילות לזלוג שאיטיות על לחיי.
כל דמעה משאירה אחריה שביל לח.
ואני, לא טורחת לנגב אותן.
נותנת לכל אחת לעשות את הדרך שלה.
ומקווה שאותה רשות תינתן גם לי.
מקווה שהאפשרות לפעול בדרכי שלי, תתממש בקרוב... בקרוב מאוד...

הפרק הקודם		הפרק הבא