ג'ייקוב סאנלייט והקנטאור הזהוב

האולם היה עצום!! נראה לי אפילו גדול יותר מהטירכה עצמה!!! טוב נו... אני לא אגזים.

אבל עדיין, הוא היה ענק...

הנרות שרחפו באוויר זהרו באור הירח שזהר מהתיקרה... זהר מהתיקרה??? אין שם תיקרה!! או שכן..?

"זה ממש מגניב נכון? הם כישפו את התיקרה ככה שיראו את מה שבחוץ!" אמר לי בן בהתלהבות.

כולם ניסו להביט קדימה. האישה הזקנה (פרופסור מקונגל, ככה אמרו לי.) הניחה מן מצנפת ישנה על כיסא בקצה האולם, ליד שולחנות הסגל.

עברו כמה שניות, עד שהמצנפת פתחה את פיה (!!!) והתחילה לשיר:

"אני נראית קצת עלובה

אך אל תזלזלו בי,

כי כול הכובעים כולם

בזאת לא יתחרו בי:

לי אין נוצה או מצחייה

ולא פינות שלוש,

אך בעניין של למיין

אני תמיד בראש.

כי כול אדם אשר יחבוש

אותי על הקרקפת-

כל מחשבה אצלו בראש

אליי מיד נשקפת!

אם אומץ לב ותושייה

אמצא אצלו במוח,

אודיע חיש: את זה האיש

לגריפינדור לשלוח.

אך אם בגולגלתו אמצא

טוב-לב ואורך-רוח,

אודיע כי להאפלפאף

הוא מועמד בטוח.

לרייבנקלו אשלח את זה

שבראשו חרוט,

כי תכונותיו המובילות:

תבונה ולמדנות.

אך באשר אמצא עורמה

ושאיפה לכוח,

אורה מייד את התלמיד

לסלית'רין לשלוח.

על כן חיבשו! אל תחששו!

אין חכמה כמותי.

ואם חס ושלום אטעה

אני אוכל אותי."

המצנפת סיימה לשיר וכולם פרצו בכפיים (בן ממש קיפץ) והפרופסור מקונגל הוציאה רשימה והתחילה לקרוא:

אלגאן ג'יימס! צעקה הפרופסור.

ילד גבוה עם שיער שחור התקרב אל המצנפת. עברו בערך שלוש שניות... "סלית'רין!"

הילדים הגיעו והלכו... אלרט אדם התמיין לרייבנקלו, וילדה בשם סנדרסון אמי נכנסה להאפלפאף.

"ארלין בן!" צעקה מקונגל. בן התקרב בחשש אל המצנפת. עברו כעשר שניות עד שהמצנפת צעקה גריפינדור. השולחן של גריפינדור פרץ בתשואות.

 "פוטר הארי!" כול הילדים שתקו והביטו בהארי המתקדם אל עבר המצנפת.

הוא הניח אותה על ראשו, ועבר המון זמן עד שהמצנפת צעקה גריפינדור וכול השולחן שלהם פרץ בתשואות רבות כל כך עד שלא הצלחתי לשמוע את המחשבות של עצמי...

"סאנלייט ג'ייקוב!" צעקה הפרופסור.

התקדמתי לאט לאט אל עבר המצנפת. התיישבתי על הכיסא והמצנפת הונחה עליי.

"ואוו... גם זאת החלטה קשה...אני רואה הרבה טוב לב וחוכמה, וגם הרבה אומץ, אך אני לא רוצה בך טיפות קטנות של רצון לכוח, אז אתה לא הולך לסלית'רין...

מה נעשה..." המצנפת דיברה לתוך הראש שלי.

"אני רוצה להיות עם הארי ועם בן, את יכולה להכניס אותי לגריפינדור?" חשבתי.

"אתה רוצה לגריפינדור? אני באמת רואה יותר אומץ מכל דבר אחר, אבל טוב הלב שלך מכסה על הרוב...אבל... לדעתי, יהיה לך טוב יותר בגריפינדור!" זה נשמע כאילו את זה המצנפת צעקה אל עבר כול האולם.

מקונגל הורידה את המצנפת ממני ורצתי אל שולחן גריפינדור אשר פרץ בתשואות. התיישבתי בין הארי ובן.

"לקח לה מלא זמן להחליט! מה קרה שם? לאן עוד היא חשבה להכניס אותך?" שאל אותי בן.

"היא חשבה שגם רייבנקלו והאפלפאף יתאימו, אבל רציתי להישאר איתכם." אמרתי. שניהם חייכו.

המיון הסתיים אחרי שהילדים מוינו לשאר ארבעת הבתים.

אדם מבוגר מאוד עם זקן ארוך וכסוף שהגיע לו עד הברכיים נעמד והתחיל לדבר:"שלום ובריכים הבאים לתלמידינו החדשים, לפני הסעודה יש לי שלוש מילים לומר... פיטפוטים, בלאבוש, קוקו, שפיץ!"

הצלחות התמלאו באוכל, קערות מלאות תפוחי אדמה מתוגנים ומבושלים, עוף, סלטים ועוד המון מאכלים מדהימים.

"בחיים לא ראיתי כול כך הרבה אוכל!" אמר הארי ולקח חופן של צ'יפס.

אכלנו עד ששבענו והתמאלנו יותר ממה שבאמת יכולנו. בסוף הסעודה עברה רוח רפאים בין כול האוכל. "תראו! זה ניק כמעט בלי ראש!" מישהו מהקצה של השולחן צעק.

הרוח הסתובב:"אני מעדיף סר ניקולס דה מימ-" מישהו קטע אותו כשזרק תפוח אדמה אל עבר הפנים שלו. ניקולס הסתובב ועף.

אכלנו עוד קצת, כשפתאום...

בום!

הפרק הקודם