גדולה מהחיים

היום הגדול הגיע.

קפצתי מהמיטה בהתרגשות כאשר שמעתי דפיקה חזקה בדלת.

מיהרתי לשפשף את עיניי, סידרתי מעט את שיערי, ובעודי רצה אל הדלת, ניסיתי להחליק את בגדי הנסיעה המקומטים.

טום עמד בפתח, והסתכל על הבגדים בהם נרדמתי בארשת משועשעת.  "בוקר טוב, מיס. סטן מהאוטונוס אמר להעיר אותך. אתם יוצאים בתשע וחצי."

הסתכלתי עליו, לא תופסת. "מה יוצאים? לאן?" ואז, בהצתה מאוחרת מדי, הבנתי. הסמקתי, הנהנתי ומלמלתי משהו על כך שאהיה מוכנה בקרוב.

טום צחק בקול ואמר משהו שלא הבנתי, כי בדיוק סגרתי לו את הדלת בפנים. בטעות.

נכנסתי לחדר האמבטיה הקטן שהיה צמוד לחדרי, חפפתי, ייבשתי במהירות את השיער (כי היה בוקר לח וגשום, כך שלא היה לו סיכוי להתייבש לבד) והסתכלתי על עצמי במראה.                               

החיוורון בלט מיד, וגרם לי להחמיץ פנים. מיד התחלתי לתרגל חיוכים חמים, מרוגשים, אדיבים, ביישניים.

ניסיתי לשוות לעצמי ארשת חמודה ותמימה, כזאת שתחפה על המחסור ביופי טבעי.                         

אימא ארזה לי בתיק הרחצה כמה פריטי קוסמטיקה. ניסיתי לפדר את עצמי בפודרה יפה בצבע שמנת. לא עבד. נראיתי כמו רוח רפאים, והאבקה התעקשה לדבוק במגבות.

ניגבתי אותה בתסכול.                        

ניסיתי לשים אייליינר שחור, כדי להדגיש את העיניים הגדולות שלי, אבל גם זה לא עבד. זה רק הדגיש את השקיות מתחת לעיניים.

התעייפתי, אז התיישבתי בייאוש על סף האמבטיה.                

בסופו של דבר הבחנתי בשפתון ורוד חיוור בריח לימונים, שכשאני מורחת אותו על השפתיים, הוא כמעט שקוף, אך בכל זאת מעניק עדינות וברק לחיוך.

מרחתי אותו בהקלה, נזכרת בתקופה שבה כל הזמן היו לי שפתיים יבשות, והשתמשתי בטונות של שפתונים ווזלינים למיניהם.  

עכשיו, למזלי, הרגשתי מצוין. בפעם הראשונה בחיי, אני מגשימה משאלת לב. אני אזכה ללמוד בהוגוורטס.

אחד השכנועים העיקריים שלי, היה שבהוגוורטס ישתפר מצבי הבריאותי.

מכיוון שמעולם לא ממש למדתי בבית ספר לקוסמות, לא ידעתי לשלוט בכוחותיי באופן מוחלט.

לא ידעתי איך לשלוט באנרגיה שלי, ולפעמים הייתי מתישה את עצמי לחינם, מבלי להבין שיש דרכים אחרות ופחות מסובכות לבצע לחש, או שהייתי

גורמת לאסונות, כשאיבדתי שליטה על הכוחות שלי.                                             

גם זה, וגם הכמיהה להגיע לשם, שני אלה החלישו אותי ותרמו למצבי הרע, כך טענתי, עם מידה של אמת בדבריי.                                                                 

עכשיו, כשאני יודעת שאגיע לשם, הרגשה מסנוורת מדהימה נכנסת בי. ממש כאילו רק הרגע תפסתי שזה אמיתי.

עוד היום אפגוש את חבריי לספסל הלימודים, ואזכה לראות את הוגוורטס מקרוב. פרפרים של חרדה.

חזרתי אל חדרי.

מה ללבוש? גלימות כבר יש לי, אבל אני לא חושבת שאצטרך ללבוש אותן בהתחלת הנסיעה. מממ... הרמתי חצאית ג'ינס ארוכה. לא נראה לי...

יותר מדי מתאים לאולפנית. אני רוצה לנסות משהו אחר... חצאית קפלים שחורה? לא, יהיה לי מספיק זמן ללבוש את זה בבית הספר.

מכנסי חאקי? לא! וגם הם גדולים עלי מדי...   מכנסי חצאית? לא, יותר מדי ילדה טובה... 

הרמתי ג'ינס ישן, זרוק מעט ומרופט. בגד מושלם ללבוש להתרועעות עם תלמידים אחרים בני גילי. מין בגד שגרתי, לא מחייב.

בחרתי טוניקה בצבע טורקיז כהה, לא זרחני, וענדתי את צמיד הכסף העדין בצורת כוכבים רבים שמשתלבים במרכז למגן דוד עדין ויפיפה.

מתנה מסבתי, שעברה בירושה דורות רבים. סבתא ביקשה מאימא לתת לי אותו, ואני אוהבת את הצמיד הזה מאוד.                                                                  

את השיער סירקתי שוב, ונתתי לו להתפזר על כתפי, בטבעיות, ולא שכחתי לענוד את השרשרת האהובה עליי, קריסטל שקוף כמו בדולח, שמתנדנד כתליון על שרשרת כסף עדינה.

מתנה מאבי.  צחצחתי שיניים ותיקנתי את השפתון, ארזתי את שארית חפצי בתוך המזוודה, ובאנחה קלה עזבתי את החדר.

***

אכלתי ארוחת בוקר קלה, ולקראת סיומה נכנס לפונדק לא אחר מאשר סטן, שזירז אותי לגמור, ואילו הוא עצמו לקח פרוסת טוסט בחמאה. 

גיחכתי ומיהרתי להביא את המזוודה ואת תיק הנסיעות הגדול.

סטן עזר לי להכניס את הכול לאוטונוס הלילה. 

"היי, סטן-" שאלתי אותו. "אם קוראים לו 'אוטונוס הלילה', למה בעצם הוא נמצא כאן עכשיו?"  

סטן עיקם את פרצופו למשמע השאלה. "מה זה עניינך? יש לנו כמה משימות חשובות היום."  גיחכתי, "אחת המשימות היא אני, נכון?" שאלתי.

"אולי.." הודה סטן, על פניו ארשת ממורמרת. "טוב, למה את מחכה? עלי כבר. היי ארנ'-" הוא קרא מעבר למזוודה הענקית. "קצת עזרה כאן!"

ארני נקש באצבעו, והמזוודה התגלגלה לתוך האוטונוס, ביחד עם סטן.                             

"לא-עזרה-כזאת!"  הוא צרח. צחקקתי מתגובתו של סטן, שנעץ בי מבט שאומר, מילה-אחת-לאחד-החברים-שלך-וזה-יהיה-מאוד-חבל-בשבילך.

עכשיו התפקעתי, כשהוא ניסה להתרומם.                             

הוא העיף מעליו את המזוודות, והורה לי לתפוס מיטה. "כן, בקשר לזה... אנחנו לא אמורים בדרך כלל להסיע לקוחות במשך היום, אז תצטרכי להסתפק בזה."

הנהנתי, נזהרת שלא להרגיז אותו יותר מדי. 

התיישבתי בשתיקה, וכבר החזקתי בחוזקה באחד הברזלים של האוטונוס, מוכנה לקפיצה הפתאומית. היא הגיעה כמובן, אבל לא נבהלתי כמו בפעם הראשונה, כשלא הייתי מוכנה.    

***                     

הנסיעה עברה מהר. לא שהיא לא לקחה זמן, זאת אני שבהיתי לפנים ובקושי הגבתי.

ערפל הבוקר כבר החל להתפזר, וסטן, שכבר מזמן התייאש מלנסות לפתח איתי שיחה, קרא עיתון ורטן לעצמו כתגובה לכתבות שונות שהופיעו בו.                                                    

אני עצמי הייתי מפוחדת, ממש מבועתת. עוד כמה דקות נגיע לרציף הרכבת, ואני אתחיל את השנה הזאת, ברשות עצמי. בלי הורים.              

בלי משפחה. בלי ישראל האהובה שלי.  אני לא יודעת איך אשרוד, מה יהיה אם לא יאהבו אותי? מה יקרה אם אני לא אוהב אף אחד?

אולי יהיה לי מבטא כל כך ברור שאנשים יחשבו שאני פריקית במובן של מוזרה?

אני חייבת להרגיע את עצמי. אם ייראו על הפנים שלי שאני מפחדת, זה לא יועיל להשתלבות שלי.                            

האוטונוס החל להיעצר. סטן מלמל מספר הוראות לארני, שידע כנראה מאיפה לאסוף אותו, ואז עזר לי להוריד את המזוודות.                              

"המקום שאת מבקשת זה רציף תשע ושלושה רבעים. תזכרי טוב! תאתרי קוסם, ותסתכלי מה הוא עושה כדי לעבור."                                               

"לעבור?" מלמלתי. "מה זאת אומרת?" אבל סטן דחף אותי קדימה, עם המזוודות עמוסות על עגלה, וקרא לעברי, "או שפשוט תמצאי משפחת קוסמים, הם בולטים בשטח!

תשאלי אותם!" והוא התחיל ללכת לכיוון ההפוך, הרחק ממני, ומהאוטונוס שכבר החל להתניע מחדש.

"היי סטן!" קראתי. "מה יש?" שמעתי את קולו המרוחק.    

"לאן אתה הולך?" שתיקה של רגע. "זה לא עניינך!" והוא נעלם מאחורי בניין.

***

הורידו אותי בפתח, ולקחו לי כמה דקות להגיע לאזור הרציפים.      

שם היה קשה להבחין במשהו מבעד לכל האנשים הממהרים.  אבל האמת, קל לזהות משפחה קסומה באזור. הם כל-כך שונים מאיתנו, למרות שברור שהם עושים

כל מאמץ להיראות נורמאליים. את המשפחה הראשונה ראיתי ליד רציף מספר שמונה, אבל עד שהספקתי להגיע אליהם, הם נעלמו באורך פלא.

הגעתי מהר יחסית לרציפים תשע ועשר, ונלחצתי כשלא מצאתי ביניהם את זה שחיפשתי. רק קיר לבנים מוצק.

הסתכלתי סביב, סורקת בדאגה את המקום.

כעבור מספר דקות שמעתי צחוקים, ומיד אחרי זה משהו התנגש בחוזקה בכתפי.

"היי, תיזהר!" קרא קול של נערה מאחור, ולפני כשל נער צעיר, בן גילי בערך. רזה. גבוה. שיער אדום כמו להבה. חסר נשימה. זה מה שהספקתי לקלוט.

היה ברור שקטעתי אותו באמצע ריצה. "סלי-סליחה!" הוא התנשף לעברי בהיסח הדעת. "את-מתכוונת-לעבור?" פערתי מולו עיניים.

הוא תפס אותי לא מוכנה. "לא... לא משנה כבר," הוא התנשם עדיין בכבדות. "היי ג'ורג', ג'יני! בואו כבר!"  קרא.

מצמצתי. שני ג'ינג'ים נוספים חלפו על פני כרוח סערה. לרגע חשבתי שהם מתנדפים, אבל אז הבנתי. הם נעלמו דרך המחסום. דרך קיר הלבנים. נשמתי עמוק. אם הם יכולים...             

גלגלתי את העגלה, עצמתי עיניים ועצרתי את הנשימה. העגלה המשיכה להתגלגל, אבל אני לא התנגשתי בקיר.

פתחתי עיניים ומצאתי את עצמי ברציף סואן.

***

הסתחררתי מהמראות והאנשים הססגוניים שנפרדו מילדיהם או עשו אלף ואחד דברים אחרים.

לא הייתי רגילה לסוג כזה של התרגשות. רציתי לעצור לנוח, אז התיישבתי על ספסל.

הצצה חטופה לכיוון השעון הגדול הראתה לי שיש עוד חצי שעה עד לצאת הרכבת מהתחנה. החלטתי לטייל לאורך הרציף ולבדוק דברים. סתם סקרנות טבעית.

את העגלה השארתי במקום. לא האמנתי שמישהו כאן יגנוב ממני.

הסתובבתי ונעצתי מבטים בהמוני אנשים בלבוש מוזר, חלקם בגלימות צעקניות מאוד, חלקם סתם לבושים בחוסר התאמה, מנסים להיראות כמו אנשים נורמאליים.                                                

אני יודעת שזה לא חכם מצידי, אבל היו שם המון פינות צדדיות, כאלה שאפשר לעבור דרכן לחלקים אחרים באזור.

רציתי קצת שקט מהמולת הרציף, אז נכנסתי לכיוון אחת מהן.

היה שם חשוך וקריר, והריח היה מוזר, מעושן כזה, אבל מסריח. 

פה ושם ראיתי עגלות ציוד נוספות, אחת ממש גדולה, לצידי. המשכתי ללכת.                      

מעבר לפינה ראיתי משהו. התקרבתי עוד כמה צעדים, ואז ראיתי אותו. בעצם, אותם.

הם נשענו על קיר הלבנים האפור, מעשנים וצוחקים, בעיצומה של שיחה ערנית. הבחור הקולני ביותר, זה שהנוכחות שלו הייתה מורגשת יותר

משל השאר, הבחין בי. הוא נעץ בי מבט, ואני בחנתי את החבורה.  רק בת אחת, לפי מה שראיתי במבט ראשוני.

כמה בנים, חלקם ממש מגודלים, ורק זה שהסתכל עלי נראה פחות או יותר נורמאלי.

התחלתי לבחון אותו. שיער חלק, מסודר, בלונדיני לבן. עיניים אפורות, מקווצות במין הבעה של חיוך, לא כל כך נעים. אולי לעג.

הוא בחן אותי גם, וחיוך עקום התפשט לו על הפנים.  

הנער שינה את תנוחתו, וכאילו 'טרח' לסובב את גופו לעברי.

הפרק הקודם		הפרק הבא