גדולה מהחיים

הוא התקרב אליי, ולחץ את ידי בכוח.                                                                         

"הלו, הלו" אמר בלי הפסקה, לוחץ את ידי שוב ושוב.   כנראה תיארו לו איך אראה, לא נראה לי

שקשה להחמיץ את הכיעור שלי מבין ים האנשים המגונדרים כאן..

"אר יו תמה?" שאל אותי במבטא המוזר של תושבי בריטניה. הוא התכוון לשאול אם אני תמר...

"תמי" עניתי בפשטות, ותפסתי במזוודה שלי, מוכנה לתזוזה.

הבחור הציג את עצמו כ'סטן שנפייק', הכרטיסן , ותיאר לי בפירוט את קורות עבודתו באוטונוס הלילה.

כששאלתי מה פרוש, הוא ענה לי, "חכי עד שתראי! את תמותי על זה!"  הוא הוביל אותי במורד המדרגות, לאורך השביל.

שם, חיכה לנו אוטובוס סגול, תלת קומתי ענק, עם דלת פתוחה לרווחה. אז זה האוטו-משמו שהוא דיבר עליו...  

"ארני, סע לאט, היא לא נראית כמו מישהי שאוהבת נסיעות קופצניות." והוא סקר את פני החיוורים

החולניים במקצת, בארשת מתנשאת. "את להוגוורטס?" שאל בטון חשדני.

"כן, ואתה?"  הוא הסתכל בי כאילו אני טיפשה. איזה בחור כבד, לא מבין בדיחות.. זה גורם לי לחשוב...

מעניין עם לאנגליים יש בדיחות דומות לשלנו ..?  מוזר.. טוב, לא משנה.  

הנדתי בראשי והתיישבתי.  ארני אמר לי שהזמינו לי מקום מראש, לכן אני לא אצטרך לשלם.                   

(אפשר לסמוך על אימא שתארגן הכול.)                                                                                 

התכוננתי לנסיעה נורמאלית לגמרי ולכן, בפעם הראשונה שהאוטונוס קפץ והופיע ברחוב שונה

בקול פיצוץ, התנשפתי בחדות כזאת, שהתחלתי להשתעל בלי שליטה והייתי צריכה להשתמש מול כולם במשאף שלי.       

האמת שאני שונאת את זה. אני פשוט שונאת את זה.  אני נראית חלשה ומסכנה מול כולם!                           

מעניין מה חושבים עלי עכשיו.. לא, בעצם, זה לא משנה לי!  אתם יודעים מה?

לא אכפת לי מה חושבים עלי... אני לגמרי לא צריכה שאחרים יביעו עלי דעה! אני בטוחה בעצמי. אני מקווה...                       

 (שלא תבינו לא נכון, אני לא חסרת ביטחן, אבל אל תשכחו! אני זרה כרגע, אני בארץ אחרת! זה מלחיץ.

זה שונה וזה יותר מעלה חששות מכל מקום או סיטואציה אחרים.)

**********

טוב, אני ממש עייפה כרגע. סטן הסביר לי איפה אני ארד, בפונדק 'הקלחת הרותחת'. 

את השם הזה שיננתי כמה פעמים.  כשירדנו, פגשתי את טום, בעל הפונדק.

טום הוביל אותי לשולחן ערוך לאדם יחיד. הייתי כל כך עייפה מהדרך ומההתרגשות, שאפילו לא הרגשתי רעבה.       

לא טרחתי להביט באוכל המעלה אדים מולי. עיני נדדו לקערת הפירות.

לקחתי לי תפוח גדול מאוד וירוק, ואחרי שגמרתי לכרסם שלושה תפוחים כאלה, ושתתי מים קרים, הבנתי

שאני לא אצליח להישאר ערה אפילו דקה נוספת. שאלתי את טום איפה אוכל לישון, והוא הוביל אותי לאחד

החדרים בקומה השנייה.

לא ראיתי כלום מלבד מיטה די מרופטת שנראתה באותו זמן כמו הדבר הכי רך ונוח בעולם.

(תסמכו עלי, אחרי שתשבו שעות בכיסא מטוס [טוב, לי זה נראה כמו שעות], ואחר כך באוטובוס קופצני,

תשמחו כל כך לראות מיטה אמיתית, לא משנה מה מצבה!)

צנחתי על המיטה בבגדי הנסיעה, ונרדמתי מיד.

**************************

תודה שקראתם! תגובות יתקבלו בברכה, כמובן, ואני מקווה שנהנתם ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא