האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

הפרק שלך

אחרי מה שנראה לג'יימס כמו שניות הוא שמע קול ליד אוזנו "ג'יימס, תתעורר!"
"ממממ", הוא המהם והסתובב. הוא שנא להתעורר.
"טוב, קוויתי שאני לא אצטרך לעשות את זה", הוא שמע את סיריוס אומר.
לקח לו כמה שניות עד שהוא קלט מה הוא אמר.
"לא תצטרך לעשות את מה?" הוא שאל, אבל בדיוק באותו רגע הוא הבין מה: סיריוס שפך עליו כוס של מים קפואים.
ג'יימס קפץ מהמיטה בבהלה, וסיריוס התגלגל מצחוק."תראה אותי! אני רטוב לגמרי!" הוא אמר בכעס לסיריוס והצביע על הפיג'מה שלו.
"אוי באמת?" הוא אמר ועטה הבעת דאגה. "למה?" הוא שאל והסתכל על ג'יימס משועשע. "אהה אולי זה בגלל ששפכתי עליך מים?" הוא תמה.
"אוי סתום", מלמל ג'יימס ובהינף שרביט ייבש את הפיג'מה שלו ואת המיטה. הם לקחו את כל המרכיבים שהיו צריכים בשביל השיקוי ושמו הכל בקדרה.
הם התעטפו בגלימת ההעלמות והלכו לאט, כדי לא להקים רעש לכיוון המטבחים.
לבסוף הם הגיעו, סיריוס דגדג את האגס, שצחקק והפך לדלת הירוקה של המטבח.
הם נכנסו למטבח ופשטו את גלימת ההעלמות.
הפעם היו במטבח כל הגמדונים של הוגוורטס, וכולם בישלו עכשיו את ארוחת הבוקר.ברגע שהדלת נפתחה כל העיניים פנו אליהם. ג'יימס ראה לפניו מאה עיניים גדולות ועגולות, מסתכלות עליהם בסקרנות.
סיריוס דחף את רמוס קדימה ומלמל "נו, תגיד להם..." רמוס נתן בו מבט כועס ואז פנה לגמדונים."אהה היי", הוא אמר וחייך.
"אנחנו צריכים לעשות משהו, להכין שיקוי. אבל, אה אסור שאף אחד ידע שאנחנו עושים את זה", הוא אמר, ורק עכשיו ג'יימס הבין שזה נשמע נורא רע.
הגמדונים לא הגיבו.
."ובגלל שאנחנו יודעים שאתם אהה, גמדונים טובים ושאפשר לסמוך עליכם אז אהה, החלטנו לבקש מכם עזרה... אם  אתם יכולים..." הוא סיים, נבוך.
הגמדונים הביטו בהם לרגע, ואז אחד מהם צעד קדימה ואמר "הגמדונימים בהוגוורטס הם טובים, ונעשה כל מה שאדונילי רוצה", הוא אמר בגאווה והסתכל על הגמדונים סביבו, שחייכו והנהנו בהתלהבות, אוזניהם העלפיות מתנדנדות.
ג'יימס נרגע, והחליף חיוכים עם סיריוס.
"מעולה", הוא אמר. "אז, אהה אנחנו נהיה פה בפינה, לא נפריע לכם" הוא אמר, והגמדנים הנהנו שוב.
"אה, דרך אגב, האוכל שאתם מבשלים הוא מעולה", אמר ג'יימס בחיוך, מנסה להתחנף אליהם.
"תודה רבה אדונילי", צייץ אחד הגמדונים בקול מאושר ובחיוך רחב.
"חנפן", מלמל סייריוס באוזנו וחייך.
ג'יימס התעלם ממנו, והניח את כל החפצים על ספסל שעמד בפינת החדר.
"קדימה, בואו נתחיל."
סיריוס קרא את ההוראות כי הוא זה שכתב אותם, ואף אחד אחר לא הצליח לפענח את כתב ידו, וג'יימס, רמוס ופיטר קילפו, מחצו, חתכו, ומעכו את המצרכים המתאימים, שמו בקדרה וערבבו.
"אוקיי, נראה לי ששמנו הכל", אמר סיריוס ובדק עוד פעם את הרשימה.
"עכשיו כל מה שנשאר זה... הנוצה." הוא אמר בחיוך וגלגל את הקלף.
"קח רמוס, שים אתה את הנוצה", אמר ג'יימס והושיט אותה לרמוס.
הוא לקח אותה בחיוך רחב, ואז זרק אותה לתוך השיקוי.
ההשפעה הייתה מידית. ברגע שהנוצה פגעה בשיקוי, הוא הפך משחור לזהב, והתחיל לבעבע ולתסוס.
"וואו!" מלמל פיטר, והביט מרותק בשיקוי.
"טוב, בואו נלך, שלא נפספס את ארוחת הבוקר", אמר ג'יימס, אחרי כמה שניות שבהו בשיקוי, אבל גם לו היה קשה להסיט את עיניו מהשיקוי.
"אוי נו בואו כבר, אתם יכולים לבהות בשיקוי אחר כך." אמר להם סיריוס בקוצר רוח. "בטח הארוחה כבר התחילה, תראו!" הא אמר והצביע על השולחנות הארוכים, שהיו מקבילים לשולחנות הבתים באולם הגדול, שעכשיו היו עמוסים מאכלים שונים.
"טוב, בואו", אמר רמוס והתחיל לצעוד וכיוון הדלת.
"רגע!" אמר סיריוס. בוא נכסה את זה במשהו, למקרה שמישהו יכנס ויראה את זה",
"טוב, במה?"
"כל דבר, הנה אפשר להשתמש בזה", הוא אמר והצביע על מגבת שהייתה זרוקה על אחד מהכיסאות.
ג'יימס שהיה הכי קרוב אליה זרק אותה לסיריוס, והוא שם אותה על הקדרה, כך שתסתיר את מה שעשו שם.
"מעולה", אמר רמוס." לא רואים כלום."
"תודה רבה", הוא אמר לגמדונים. "ועוד משהו. אם מישהו יבוא לפה וישאל מה זה, אל תגידו שזה שיקוי. בעצם, אם מישהו בא לפה, אל תספרו לו בכלל שהיינו פה. בסדר?"
הגמדונים הנהנו, ורמוס זרק אליהם חיוך אחרון לפני שהם יצאו מהמטבח.
בגלל שלא ראו אף אחד מתלמידי הפאלפף, שחדר המועדון שלהם היה ליד המטבחים, ג'יימס ניחש שהם כבר בארוחת הבוקר.
הם עלו במדרגות, וג'יימס מיהר לשים את גלימת ההעלמות בתיק.
הוא הלך מאחורי סיריוס אבל לא ראה את הדרך, כי הוא סידר  את התיק כדי שלגלימת ההעלמות יהיה מקום, ולכן הוא לא נעצר כשסירוס נעצר, אלא נתקע בו.
"אך", הוא אמר, משפשף את מצחו "מה אתה עושה?" הוא הסתכל על סיריוס ואז ראה מה גרם לו לעצור.
"סוור מאוס", הוא אמר בלגלוג לדמות שעמדה בראש המדרגות.
"מה קרה, איבדת את הדרך?"
"בטח השיער שלו נכנס לו לעיניים, והוא לא יכל לראות כלום בגלל השמן", אמר סיריוס בארסיות ושניהם צחקו.
"מה עשיתם שם למטה?" הוא שאל.
"לא עניינך", סיריוס זרק. "תפסיק לדחוף ת'אף."
"אם אתה יכול", ג'יימס הוסיף. "הוא כל כך גדול שאין לך שליטה עליו, אה?"
שניהם צחקו ברוע , עקפו אותו והלכו לאולם הגדול, לארוחת הבוקר.
"סיריוס, ג'יימס, ברצינות, אתם יכולים להפסיק לרדת עליו בכל הזדמנות?" רמוס שאל אותם כשהתיישבו לשולחן.
"הוא פשוט מתחנן לזה, אתה לא מבין?" אמר לו סיריוס בפה מלא פנקייק.
"כן", הוסיף ג'יימס, מורח ריבה על טוסט.
"איך אפשר לא לרדת עליו? הוא כזה מוזר!"
רמוס נד בראשו, אך לא הוסיף לדבר על זה.
הם הלכו למרתפים לשיעור הראשון שלהם- שעתיים של שיקויים, ופטפטו בשקט עד שפרופסור סלגהורן פתח את הדלת והורה להם להכנס, מברך בלביות כמו תמיד את התמידים החביבים עליו.
"שלום ג'יין!, בואי, בואי... בנג'מין! לא היית במפגש האחרון שלי!"
"אני מצטער פרופסור", ענה לו בנג'מין, תלמיד רייבנקלו מהשכבה שלהם. "היה מיונים לקווידיץ'"
"אין דבר, אין דבר", הוא אמר לו בחיוך. "תכננתי לארגן עוד אחד השבוע, אז לא הפסדת כלום!"
"אה והנה לילי!", הוא אמר ועיניו הוארו.
"בדקתי את העבודה שלך על סמי נגד, מעולה כמו תמיד," הוא אמר לה בחיוך מדושן עונג.
"תודה, פרופסור", היא אמרה בקול מתוק וחייכה אליו, כמו תמיד מוקפת חברות.
לבסוף נכנסו כולם לכיתה, וסלגהורן נעמד מאחורי השולחן שלו.
"שיקוי סינג'ה" הוא אמר, הצביע בשרביט שלו על הלוח ושם השיקוי הופיע שם באותיות מסולסלות.
"מישהו יכול להגיד לי מה השפעת השיקוי?"
ארין, תלמידה מגריפינדור הרימה את ידה, וסלגהורן נתן לה את רשות הדיבור.
"שיקוי סינג'ה מאפשר לך לשנות דבר אחד מסוים בגוף שלך. למשל, את צורת האף, או צבע השיער".
"נכון מאוד", אמר סלגהורן "עשר נקודות לגריפינדור."
"היי ג'יימס, אולי אם תשנה את השיער שלך לירוק אוונס סוף סוף תסלח לך", אמר לו סיריוס בלחישה קולנית שכל הכיתה שמעה.
הוא ראה את כולם מסתובים אליהם, מגחכים, חוץ מאוונס, שהישירה מבט אל הלוח.
הוא ידע למה סיריוס התכוון...
בשנה השנייה שלהם בהוגוורס הוא הפסיד לסיריוס בהתערבות, והיה צריך לשנות את צבע השיער של לילי אוונס לירוק.
הוא עשה את זה בארוחת הבוקר, ועדיין נזכר לפעמים בהבעת הגועל שעלתה על פניה של לילי כשחברה מרי (מאז אותו מקרה ג'יימס לא סבל אותה), ספרה לה מי עשה את זה.
"סיריוס",קולו של סלגהורן החזיר אותו למציאות.
"בספר יש הוראות למה צריך לעשות אם אני ארצה לשנות את צבע השיער שלי. תול להגיד לי מה אצטרך לעשות אם ארצה לשנות את צבע העיניים שלי?"
"כדי לשנות את צבע העיניים, פרופסור, אתה צריך לשים שתי רגלי קרפדות במקום אחת, ולערבב חמש פעמים נגד כיוון השעון.
"נכון מאוד", הוא אמר לו בחיוך "עוד עשר נקודות לגריפינדור."
"היום בשיעור אנחנו נרקח את השיקוי הזה, שהוא אגב שיקוי מאוד שימושי", הא אמר להם וקרץ.
"אז, פתחו בבקשה את הספרים בעמוד עשרים, כל ההוראות כתובות שם, בהצלחה!"
נשמע רחש של דפים כשכולם חפשו את העמוד המתאים, ואז האש שכולם הדליקו מתחת לקדרות.
"סיריוס, אני שוקל עכשיו ברצינות לזרוק אותך לקדרה הזו", סינן ג'יימס לסיריוס.
סיריוס רק החזיר לו חיוך יהיר, וערבב את תוכן הקדרה שלו.
בסך הכל, זה היה אחד השיעורים הגרועים שהיו לג'יימס.
הוא לא הצליח להתרכז גם בגלל השיקוי שרקחו בבוקר, וגם בגלל ההערה של סיריוס.
בסוף השיעור הוא ארז את הדברים שלו לאט, ולא יכל שלא להצטער, בפעם האלף על מה שעשה בשנה השנייה. אולי הכל יכל להיות אחרת עכשיו...
פתאום הוא הרגיש מין כעס על לילי. למה היא לא יכולה פשוט לשכוח מזה?!
"אוונס!, היי, אוונס!" הוא רץ במסדרון וצעק אל גבה המתרחק.
היא נעצרה והסתובבה אליו באיטיות.
"עד מתי תמשיכי לכעוס עליי בגלל משהו שעשיתי בשנה השנייה?! לפני שלוש שנים!" הוא שאל אתה בכעס.
היא בחנה אותו כמה שניות ואז ענתה.
"אולי כדאי שגם לך יעשו את זה, פוטר, ואז תגיד לי אתה עד מתי תמשיך לכעוס." היא אמרה לו בקרירות והסתובבה, מתכוונת ללכת.
"יודעת מה? בסדר! אם זה מה שאני צריך לעשות כדי שתביני שאני באמת מצטער, אז תצבעי לי את השיער בירוק אם את רוצה!"
היא הסתכלה בו לרגע. "מממ... מפתה, אבל לא." היא אמרה "יש לי דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלי. חוץ מזה, לא משנה באיזה צבע יהיה השיער שלך, אתה עדיין תהיה האידיוט הכי גדול בההוגוורטס."
היא אמרה לו בבוז, הרימה את הראש בהתנשאות והלכה, חברותיה ממהרות אחריה.
ג'יימס הסתובב באיטיות, ורק עכשיו הבין שיש דממה במסדרון, ושכל הילדים ממש נצמדו לקירות, מקשיבים לויכוח ביניהם, שאין ספק שלילי יצאה וידה על העליונה.
"זהו! ההצגה נגמרה!" הוא צעק על הילדים במסדרון. "אין לכם איזה שיעור ללכת אליו או משהו?" כל התלמידים מיהרו להסתלק מהמקום, מדברים בהתלהבות על מה שקרה, וג'יימס ידע שעד הערב לא יהיה בן אדם בהוגוורטס שלא ידע על מה שקרה.
"אין, היא פשוט לא עומדת בקסם האישי שלך", אמר לו סיריוס כאילו בהתפעלות ושם יד על כתפו.
"חה חה מצחיק מאוד", אמר לו ג'יימס, שלא היה לו כוח לציניות של סיריוס, ולמרות שהוא ידע שזה טיפשי, הוא האשים אותו במה שעשה ל-לילי.
הוא סילק ממנו את היד של סיריוס והתחיל ללכת לכיוון הכיתה של פיליטיק, לשיעור לחשים.
"היי, היי", סיריוס רץ אחריו והשיג אותו.
"אני מצטער, בסדר? לא הייתי צריך להגיד את זה", הוא אמר בטון הרבה יותר בוגר ורציני.
"זה בסדר, עזוב, זו לא אשמתך." הוא מלמל.
"בכל מקרה, את תהיה כל כך מבואס ממנה." הוא אמר לו.
ג'יימס לא ענה.
"יודע מה..." סיריוס אמר, ונשמע כאילו הוא חושב על משהו. ג'יימס הכיר את הטון הזה, והוא לא מצא חן בעיניו.
מה?" הוא שאל בחשדנות.
"למה שלא תצא עם בנות אחרות? אתה יודע, תגרום לה לקנא...".
"סיריוס, למה שהיא תקנא?" ג'יימס אפילו לא יה צריך לחשוב על זה.
"כמו שהיא אמרה לי כבר הרבה פעמים, היא לא סובלת אותי." הוא ניסה להשמע אדיש, אבל הוא ידע שהכאב נשמע בקולו.
"ג'יימס אל תהיה אידיוט, היא לא באמת שונאת אותך. כל הריבים האלה שלכם..."
"וחוץ מזה, אם היא באמת שונאת אותך כמו שאתה חושב, אז כדאי שתתחיל לעבור הלאה, לא?"
ג'יימס הרהר בדבריו.
תאורטית, כן הוא צריך להמשיך הלאה,אבל  אף אחת בהוגוורטס לא הייתה מספיק יפה, מספיק חכמה, מספיק שנונה ופשוט לא... מספיק, חוץ מלילי.
אבל, כן, סיריוס צודק. הוא לא יכול להמשיך לחכות כל החיים שלו. לקוות שאולי יבוא יום ולילי לא תשנא אותו.
הוא סרק את הכיתה, ועיניו נעצרו כמו תמיד על שערה האדום של לילי, אבל הפעם העניים שלו החליקו סנימטר ימינה, והוא הסתכל על אלכס, אחת החברות של לילי, מבית רייבנקלו.
אולי באמת כדאי לי לעבור הלאה... הוא חשב כשנשמע הצלצול לארוחת הצהריים.
כל התלמידים התחילו לארוז את הציוד שלהם, מפטפטים בעליזות.
הוא התקרב לשולחן של לילי ואלכס, ובדיוק אז, סיריוס 'בטעות' נתקע באלכס, והפיל את כל הספרים שהיו לה בידיים.
"אוי, סליחה", הוא אמר וקרץ לג'יימס.
אלכס התכופפה כדי להרים את הדברים, בדיוק כשגם ג'יימס עשה את זה.
"היי, הנה קחי", הוא התרומם ונתן לה את ערימת הספרים שנפלו לה.
"תודה", היא אמרה וחייכה, ורק עכשיו ג'יימס הבחין שיש לה גומות חן.
בסך הכל היא יפה, אפילו יפה מאוד, הוא חשב לעצמו, בוחן אותה.
היה לה שיער שחור חלק, ועיניים בצבע כחול כהה.
"בבקשה", הוא אמר, והם התחילו ללכת לכיוון הדלת.
בזווית עינו הוא ראה שלילי נשארה מאחור, לוטשת בהם עיניים, שנייה לפני שהחברות שלה הקיפו אותה עוד פעם.
אולי סיריוס צודק?
"מה זה הספר הזה?" הוא שאל והצביע על הספר שבראש הערימה.
היא הסתכלה על הספר. "אהה, זה לחשים עתיקים, אנחנו צריכים לקרא את כל זה עד יום שישי."
"מה?! אבל היום יום רביעי! את בחיים לא תספיקי", הוא אמר לה. "יש בספר הזה-", הוא לקח לה אותו מהידיים ודיפדף לעמוד האחרון. "467 עמודים!"
"ספר לי על זה", היא אמרה במרירות. "אבל כבר התחלתי, ואחרי הכל זה מעניין אז אין בעיה לקרא את זה."
הם הגיעו לשולחן והתיישבו אחד ליד השני.
ג'יימס דפדף בספר ופתח בעמוד אקראי, שהיה מלא בסמלים וצורות מוזרות.
"את מבינה את כל זה?" הוא שאל, והעביר את אצבעו על השורות הארוכות.
"מממ..." היא הסתכלה על הספר מעבר לכתפו של ג'יימס. "כן, בערך."
"תעביר בבקשה את המים", היא אמרה והושיטה את ידה.
הוא לקח את קנקן המים ולקח את הכוס שלה.
"גברתי" הוא אמר ברשמיות ומזג לה מים.
היא צחקה. "איזה ג'נטלמן".
"אהה זה עוד כלום, חכי, בארוחת הערב אני אמזוג לך גם מיץ דלעת", הוא אמר, מתאפק לא לצחוק.
"וואו, אני כבר לא יכולה לחכות.", היא אמרה וצחקה צחוק נעים.
"פוטר!" הוא שמע פתאום את קולה של הפרופסור מקונגל מעליו.
"העונש שלך יתחיל ממחר, היום בערב אני עסוקה, אז תהיה אצלי מחר במשרד בשעה שמונה. אל תאחר!"
הוא לגמרי שכח מהעונש שלו. אולי משהו ביום הזה מתחיל סוף סוף להסתדר.
"בסדר פרופסור", הוא אמר לה והיא הנהנה וחזרה לשולחן המורים.
"על מה קבלת עונש?" אלכס שאלה אותו.
אה, הייתי מחוץ למיטה אחרי כיבוי אורות... משום מה זה הפריע לה..."
אלכס צחקקה. "מוזר,אה?"
ג'יימס הנהן וצחק.
"מה יש לכם עכשיו?" הוא שאל אותה.
"שינויי צורה."
"אה, לנו יש תורת הצמחים, אז נפגש בארוחת הערב, תתכונני למיץ הדלעת שלך!"
הוא קרץ לה, קם ושם את התיק על הגב, ולפני שהלך הוא התכופף, ונתן לה נשיקה על הלחי.
סיריוס רמוס ופיטר חיכו לו מחוץ לאולם הגדול, על הפנים של כל אחד מהם הבעה אחרת:
סיריוס מחייך חיוך מרוצה, בעוד רמוס נראה ממש כועס.
"מה את חושב שאתה עושה?!" רמוס שאל אותו ברגע שהא התקרב אליהם, והם התחילו ללכת לכיוון החממות.
"מה הבעיה?" הוא שאל בתמימות.
"אין שום בעיה", אמר סיריוס. "כל הכבוד", הוא אמר וחייך.
"יש הרבה בעיות!" אמר רמוס בכעס.
"כמו העובדה שאתה מנצל אותה כדי להגיע ל-לילי."
"תרגע! אני לא מנצל אותה!" הוא אמר, והמילים של רמוס קצת הלחיצו אותו.
"זה לא כאילו שאהיא סובלת מזה במיוחד או משהו", הוא אמר, קצת מתגונן.
"רמוס, עזוב אותו",  נזף בו סיריוס.
"היע הזמן שהוא ישתחרר מאוונס, לא?"
רמוס פתח את הפה לענות, אבל אז הפרופסור ספראוט נכנסה ונבחה "שקט!"
רמוס סגר את הפה, אבל נשאר עם הבעה זעופה.
שארית היום עברה בקלות, אבל הוא לא יכל שלא לחשוב על הערב. הוא אמר לעצמו שזה בגלל השיקוי, אבל חלק קטן במוחו ידע שזה בגלל אלכס.
כשנשמע הצלצול לארוחת הערב הוא שם את הדברים בחדר והחביא את גלימת ההעלמות מתחת לגלימת בית הספר שלו.
כשהגיע לאולם הגדול הוא סרק את האולם, וראה את אלכס יושבת בלב קבוצת בנות מתלחששות ומצחקקות.
הייתה לו הרגשה שהוא יודע על מה...
הוא לא ממש רצה להצטרף לשיחה שלהן, לכן רק חייך ונופף אליה, והמשיך לצד השני של השולחן.
הם כולם אכלו מהר, רוצים כבר לנסות את השיקוי.
"טוב, סיימתם לאכול? אפשר ללכת?" שאל סיריוס בקוצר רוח וקם מהשולחן.
"כן, בוא", אמר ג'יימס, עדיין לועס.
גם רמוס ופיטר באו, והם ימאו מהאולם. הם בדקו שאין אף אחד, ואז שמו על עצמם את גלימת ההעלמות.
הם הגיעו במהירות למטבח, וג'יימס ידע ששלושת חבריו מתרגשים בדיוק כמוהו.
הגמדונים היו בעצומה של ארוחת הערב, ועל השולחנות היו שאריות אוכל, ובכיור הררים של כלים מלוכלכים.
"מישהו היה פה?" רמוס שאל כבדרך אגב את אחד הגמדונים.
"כן אדונילי", אמר הגמדון בצייתנות.
"מה? מי היה פה?" שאל סיריוס.
"מישהו עם שיער שחור- שחור הוא שאל אם ארבעה ילדים היו פה, והגמדונימים אמרו לו שלא, כמו שאדונילי ציווה עליהם." הוא סיים בגאווה.
"תודה רבה", אמר רמוס וחייך,
"סנייפ! סנייפ היה פה!" קרא סיריוס בכעס.
"אין לו חיים אז הוא נטפל לחיים של אחרים!"
"תרגע", אמר לו רמוס ושם יד מרגיע על כתפו. "הוא לא יודע מה עשינו פה הוא אפילו לא יודע שהיינו פה.
סיריוס נשם עמוק. "אוקיי, צודק."
הם הגיעו לקדרה, וג'ימס הוריד ממנה בבת אחת את המגבת.
"וואו" אמרו ארבעתם ביחד.
השיקוי היה עכשיו בצבע זהב אדמדם, והיה חלק כמו קטיפה.
"טוב, בואו ניקח את זה מפה ונלך לאיזשהי כיתה לנסות את זה שם", אמר ג'יימס וכיבה את האש מתחת לקדרה.
"למה?"
"אני לא חושב שזה רעיון טוב שיופיע פה אייל או כלב ענק באמצע המטבח. אני לא חושב שהגמדונים ממש יאהבו את זה."
"צודק", אמר רמוס ועזר לו להרים את הקדרה.
"טוב, אין סיכוי שנוכל כולנו ללכת עם הגלימת העלמות ועם הקדרה", אמר רמוס בהיגיון.
"אז בואו לא נלך ביחד", אמר ג'יימס.
"נלך רמוס, פיטר ואני קודם, ואז אני אחזור לקחת את סיריוס ונביא ביחד את הקדרה."
"טוב, זה נשמע לי בסדר." אמר רמוס.
"יופי, אז בוא." ג'יימס אמר וכיסה את פחטר ורמוס בגלימת ההעלמות. הם הלכו במסדרונות, מחפשים כיתה ריקה ומספיק גדולה.
בסוף ג'יימס השאיר אותם בכיתה שמצאו, והלך לקחת את סיריוס, שבנתיים בילה לא רע במטבח.
הם נשאו ביחד את הקדרה מתחת לגלימת ההעלמות, עד שהגיעו לכיתה שרמוס ופיטר חיכו בה.
"אוקיי, נראה לי שג''יימס צריך לנסות קודם, לא? מי יודע אולי אתה תתקע עם קרניים", הוא אמר בעודו מניח את הקדרה על הרצפה.
"אני מאוד מקווה שלא", אמר ג'יימס, מביט בשיקוי הקטיפתי.
סיריוס מזג אותו לכוס והושיט לג'יימס, הוא לקח אותה, שתה הכל ו...

קראתי פה עוד פאנפיקים על לילי וג'יימס, וברובם היא מתוארת יותר ביישנית ומופנמת. הספר לא ממש מספר איך היא הייתה, אז אני כתבתי על איך שאני חושבת שהיא.

הפרק הקודם		הפרק הבא