האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

הפרק שלך

וואו תודה רבה על כל התגובות!
מצטערת שלקח לי הרבה זמן, פשוט לא היה לי זמן אתמול ורציתי לכתוב פרק ארוך.
בפרק הבא לילי נכנסת לסיפור...

בדרך לארוחת הבוקר סיפר ג'יימס לרמוס ולפיטר את מה ששמע מפרופסור סלגהורן..
שניהם היו נרגשים מזה כמו סיריוס, אך רמוס היה הרבה פחות להוט לגנוב נוצה מעוף החול של דמבלדור.
"אני לא חושב שזה הרעיון הכי טוב לגנוב-" הוא התחיל להגיד כשהתיישבו לשולחן. "שששש!" השתיק אותו ג'יימס.
"למה שלא פשוט תצעק את זה לכל האולם?" הוא לחש לו והביט לצדדים לוודא שאף אחד לא שמע מה הוא אמר.
רמוס גלגל עיניים והמשיך בלחש.
"אני באמת לא חושב שכדאי לגנוב משהו מדמבלדור." הוא אמר בסבלנות לג'יימס.
"ברור שזה לא כדאי", הוא ענה לו. "אנחנו צריכים להיות משוגעים כדי לעשות את זה, אבל יש לך רעיון יותר טוב?"
רמוס שתק, וג'יימס ידע שניצח.
הוא חשב על זה כל הדרך לשיעור הראשון שלהם, כשפומטיקה, וגיבש תוכנית.
"רמוס", הוא לחש לו באמצע השיעור.
"שקט! אני מנסה להקשיב!" הוא לחש לו בחזרה, עיניו עדין על פרופסור וקטור, המורה.
"אל תדאג, אני יכול ללמד אותך את זה אחר כך", הוא אמר בזלזול, וסיפר לו את התוכנית שלו.
הבעת פניו של רמוס הלכה והתקדרה ככל שג'יימס המשיך לדבר.
כשסיים הוא התחיל להגיד "אני לא חושב..." אבל ג'יימס עצר אותו. "שזה רעיון טוב. אני יודע. אבל עוד פעם, יש לך רעיון יותר טוב?"
רמוס שתק, וג'יימס חייך בניצחון.
שארית היום עברה עליו בבלבול מוחלט הוא בקושי הקשיב בשיעורים, ורק חיכה לערב.
סוף סוף הצלצול שהודיע על סוף השיעור האחרון נשמע, וג'יימס רץ לחדר כדי להניח את התיק ולקחת את גלימת ההעלמות.
הוא פגש את רמוס באולם הגדול, בארוחת הערב.
"הבאת את הגלימה?" הוא לחש לו.
"ברור שהבאתי." הוא אמר בחיוך.
כל הארוחה הם דיברו בלחישות על מה שיקרה בהמשך הלילה, וג'יימס לא הפסיק להסתכל על שולחן המורים. סוף סוף הוא ראה את דמבלדור קם.
הוא שם עליו את גלימת ההעלמות וקם גם הוא.
"בהצלחה!" לחש לו רמוס, אבל ג'יימס כבר מיהר בעקבות דמבלדור.
הוא השיג אותו ביציאה מהאולם הגדול,והלך כמה צעדים מאחוריו.
לבסוף הם הגיעו לפסל ששמר על המשרד שלו.
"צפרדעי שוקולד." אמר דמבלדור בעליזות.
צפרדעי שוקולד? חשב ג'יימס. "האיש הזה באמת משוגע." הוא מלמל לעצמו, וחזר עם חיוך לחדר המועדון של גריפינדור.
"נו?" רמוס שאל אותו כשהוא התיישב לידו על  הכורסא מול האח.
ג'יימס רק הנהן בחיוך.
"קדימה, אז בוא", אמר רמוס וקם מהכורסא.
ג'יימס קם גם הוא הם יצאו מחדר המועדון והתעטפו בגלימה.
הם הלכו למשרד של דמבלדור וחיכו.
הם חיכו לפחות שעה וחצי עד שהוא סוף סוף יצא.
"אוקי, זוכר מה אתה צריך לעשות?" שאל ג'יימס את רמוס ברגע שדמבלדור נעלם מעיניהם.
"כן, אני זוכר.", הוא אמר והם התחילו להתקדם לקראת הפסל ששמר על דלת המשרד.
"אוקיי, אז אל תשכח, אם אתה רואה מישהו בא-"
"אני צריך לדפוק בשקט על הדלת", הוא השלים אותו.
"קדימה! לך!"
"צפרדעי שוקולד", ג'יימס אמר והפסל זז וחשף גרם מדרגות עשוי אבן.
ג'יימס יצא מתחת לגלימת ההעלמות ועלה במדרגות.
משרדו של דמבלדור היה ללא ספק אחד החדרים היפים והמרתקים שג'יימס ראה.
הוא היה עגול לגמרי, עם חלונות גדולים שהשקיפו על מדשאות בית הספר.
צמוד לאחד הקירות הייתה ספרייה עמוסה בספרים עבי כרס וצבעוניים.
באמצע החדר עמד שולחן עץ גדול ומצוחצח, ומאחוריו על הקיר היו דיוקנות של מנהלי ומנהלות העבר של הוגוורטס, ומסביב לכל החדר עמדו על שולחנות ושידות קטנות מכשירים כסופים ומוזרים שג'יימס בחיים לא ראה.
הוא רצה להמשיך להסתובב ולחקור את החדר, אך ידע שזמנו מוגבל, ולא רצה לבזבז יותר מדי זמן, כשיש סיכוי שכל רגע יתפסו אותם.
הוא סרק את החדר ואז ראה אותו עומד על כנו ליד השולחן.
הוא שמע על עופות חול, ראה תמונות שלהם, אבל לעולם לא ראה אחד במציאות, ועכשיו, כשראה אותו, הוא לא יכל שלא להתפעל.
נוצותיו של פוקס היו בצבע זהוב אדום, ועיניו היו כחולות ופיקחות.
הוא לא ידע איך הוא יגיב כשהוא יקח ממנו נוצה, או אפילו אם הוא יגע בו.
"על החיים ועל המוות", הוא מלמל לעצמו, ושם אצבע אחת על פוקס.
הוא לא זז ולא השמיע קול.
ג'יימס נשם לרווחה, והעביר את ידו פעם אחת על נוצותיו.
פוקס לא הראה התנגדות, לכן המשיך ללטף את נוצותיו,שהיו נעימות ורכות.
הוא אזר אומץ, תפס באחת מהנוצות על הגב שלו ומשך.
הנוצה נתלשה., ופוקס השמיע צווחה חלושה.
"מצטער", הוא לחש לו.
הוא רצה לתלוש עוד נוצה, אבל אז הוא שמע נחירה חזקה מעליו.
הוא הסתכל למעלה, וראה את אחד הדיוקנים, של איש זקן עם מכשיר שמיעה מיושן.
הוא ראה שהוא מתחיל להתעורר, וידע שאם האיש בתמונה יראה אותו, זה לא יגמר טוב.
לכן הוא רק לחש "תודה, פוקס", וברח מהחדר.
הוא ירד במהירות במדרגות, ורק כשעמד עוד פעם במסדרון הוא נשם לרווחה.
"רמוס, איפה אתה?" הוא לחש. הוא שמע צעדים, ואז הרגיש את גלימת ההעלמות על כתפיו.
"נו, השגת?"
ג'יימס חייך והראה לו את הנוצה האדומה.
רמוס חייך.  "כל הכבוד. עכשיו קדימה, כדאי שנחזור."
ג'יימס הנהן והם עלו במדרגות שהובילו למגדל גריפינדור.
זה היה מאוד לא נוח. שניהם כבר היו גבוהים, אז הם היו צריכים להתכופף כדי שהגלימה תכסה את שניהם.
הם הגיעו למדרגה האחרונה, אבל אז הגלימה הסתבכה להם ברגליים. ג'יימס מעד, וברגע האחרון תפס במעקה, ובמקום להתגלגל למטה הוא רק החליק מדרגה אחת. הוא נשם לרווחה, אבל אז נתקף בהלה. זו הייתה אחת המדרגות שהרגל שלך נקעה בתוכן.
"אוי לא, לא, לא!" לחש רמוס בבהלה וניסה למשוך את ג'יימס, אבל ג'יימס רק שקע עוד יותר.
פתאום, אם המצב לא היה מספיק גרוע, הם שמעו את קולו של השרת הרגזן, פילץ'.
"מי זה שם?" הוא אמר בקולו המחוספס.
ג'יימס ידע שאין ברירה, הוא חייב לעשות את זה.
"רמוס, לך, תחזור לחדר", הוא לחש לו.
"מה?! מה פתאום! אני לא משאיר אותך פה!"
"אתה חייב! אני לא אספיק לצאת מפה לפני שהוא יבוא, ואם הוא יתפוס את שנינו עם הנוצה אז הוא ידע שפרצנו למשרד של דמבלדור וגם לא תהיה לנו הנוצה. קח את הנוצה ולך."
רמוס הסתכל עליו לכמה שניות "אתה בטוח?" הוא שאל בלחש.
"ברור שאני בטוח. לך". הוא אמר לו, נתן לו את הנוצה והוריד מעליו את גלימת ההעלמות, בדיוק כשפילץ' הופיע בתחתית המדרגות.
"מצטער", הוא שמע את רמוס לוחש לו, ואז את משב הרוח כשהוא עבר לידו.
"אהא! משוטט בלילה אאה?" אמר פילץ' בניצחון והתקרב אליו.
הוא משך את ידיו של ג'יימס כל כך חזק עד שהוא הרגיש שהן הולכות להתלש ממקומן, אך בסוף הוא השתחרר.
"אם דמבלדור רק יסכים לי לטפל בכם בשיטות הישנות..." הוא מלמל לעבר ג'יימס והתחיל ללכת.
"שתיים שלוש הצלפות ואתה והחברים הקטנים שלך לא הייתם מעיזים להסתובב בלילות בטירה", הוא רטן.

"ראש הבית שלך כבר תדע מה לעשות", הוא אמר, וג'יימס הביו בבהלה שהוא לוקח אותו לפרופסור מקונגל.
"אם היא רק תיתן לי לכלא אותך בשלשלאות... עדיין יש לי אותן..."
ג'יימס חשב רק בחלק קטן של המוח שלו על כמה שהאיש הזה מטורף, כי היה יותר מרוכז בלחפש תרוץ למה הסתובב בלילה בטירה.
"הגענו", פילץ' אמר ודפק על דלת חדרה של מקונגל.
הוא היה צריך לדפוק בחוזקה חמש פעמים עד שהדלת נפתחה ומקונגל הופיעה שם, לבושה בפיג'מה משובצת.
"פילץ'! אפשר לדעת למה אתה מפריע לי ב-" היא הסתכלה על שעונה. "12 בלילה?"
"תפסתי ילד משוטט בטירה, גבירתי!" הוא אמר, כמעט בגאווה ודחף את ג'יימס כדי שמקונגל תראה אותו.
"מממ עוד פעם אתה, מה?" היא אמרה ובחנה אותו.
"כן, פרופסור,אני מצטער", הוא אמר באשמה.
היה לו מאגר רחב של תרוצים, והוא ידע בדיוק מה להגיד כדי שהמורים ירחמו עליו.

"פשוט, תכננתי להשלים את השיעורים שלי, אני ממש בפיגור", הוא אמר ביאוש.
"אבל שכחתי את הספרים שלי בספרייה, אז רק רציתי ללכת לקחת אותם..."
היא הסתכלה עליו כמה רגעים לפני שענתה.
טוב, בגלל שיש לך סיבה טובה", היא אמרה ועצרה לכמה שניות, כאילו בודקת עד כמה הסיבה שלו טובה. "אני אוריד מגריפינדור רק 20 נקודות, ואתה בעונש כל השבוע".היא אמרה בחומרה.
"אבל, פרופסור!" הוא מחה, "השבוע אמורים להיות המבחנים לקווידיץ'-"
"ויש לך מזל שזה הכל", היא הרימה את קולה כך שהיה חזק יותר מקולו של ג'יימס והלכה לכיוון הדלת.
"בסדר פרופסור, סליחה, אהה תודה", הוא אמר וניסה להשמע אסיר תודה.

"אבל, פרופסור!" אמר פילץ', נדהם. "הוא שוטט בלילה בטירה! את צריכה-"
"מה שאני צריכה לעשות עכשיו פילץ', זה לישון!" היא אמרה וטרקה את הדלת.

"הפעם היה לך מזל", סינן פילץ' לעבר ג'יימס והסתכל בו בשנאה. "אבל בפעם הבאה שאני אתפוס אותך משוטט בטירה..."
הוא פנה בפנייה והמשיך למלמל ולרטון לעצמו, וג'יימס, לא מאמין למזלו הטוב, רץ לעבר מגדל גריפינדור.
כשנכנס לחדר הוא ראה את רמוס ופיטר יושבים במיטה ערניים לגמרי, וגם, הוא שמח, סיריוס.
"היי! שיחררו אותך!" הוא אמר והתיישב על המיטה שלו.
"כן, נטול זנב לחלוטין",הוא אמר בחוסר סבלנות. "אבל אתה בסדר? רמוס סיפר לנו מה קרה."
"ג'יימס, אני ממש מצטער-" רמוס התנצל, אבל ג'יימס, שבאמת לא כעס עליו, עצר אותו.
"זה בסדר, לא היו לך הרבה אפשרויות", הוא אמר בעליזות.
למרות שהיה בעונש, הוא היה הרבה יותר שמח מזה ימים רבים, והרגיש הרבה יותר קליל.
"אז השגנו את הנוצה! אפשר כבר להכין את השיקוי!" הוא אמר והסתכל ל כולם בציפייה, אבל במקום להחזיר לו חיוכים, הפנים של כולם נפלו.
"מה קרה?" הוא שאל, מבולבל.
"טוב, אם היית מקשיב לי כשהתחלתי לדבר על שיקויים אחרים, היית יודע שלפני שנוכל להשתמש בשיקוי, הוא יצטרך להתבשל לפחות תשע שעות." אמר סיריוס.
ג'יימס בה בו בפה פעור.
בבת אחת הוא הרגיש כאילו כל הקלילות שהרגיש לפני חמש שניות נעלמת, והתחושה הכובד חזרה אליו.
"אז מה נעשה?"
"טוב, צריך למצא מקום שנוכל להכין בו את השיקוי בבוקר, ואז לחזור בערב כדי להשתמש בו." אמר רמוס.
"הבעיה היא, איפה" הוסיף סיריוס בתסכול,
"אולי בספרייה?" הציע רמוס.
"ממש לא. מדאם פינס יכולה גלות את זה בקלות."
"אולי...", אמר פיטר בקול רועד."אולי במטבח?"
"אתה לא יכול לא לחשוב על אוכל לרגע, פיטר?" אמר לו סיריוס בזלזול, ופיטר התכווץ.
"אתה כזה-"
"גאון!" אמר פתאום רמוס.
"מה?"
"זה מעולה! הרי אף אחד אף פעם לא נכנס לשם, ופשוט נוכל הגיד לגמדונים לא להגיד לאף אחד שזה שם!"
ג'יימס הרהר בהצעה והגיע למסקנה שזה באמת גאוני.
"מעולה", הוא אמר.
"אז נוכל להכין את השיקוי מחר בבוקר, להשאיר את זה במטבח ואז לחזור לשם בערב."
סיריוס נראה כאילו קשה לו לקבל את ההצעה שפיטר הציע, אך בסוף גם הוא השתכנע.
"טוב אז לילה טוב, אנחנו צריכים אנרגיה למחר", אמר רמוס וכיבה את הנר על השידה שלו.
חושך השתרר בחדר, וג'יימס נשכב במיטה, אבל לא הצליח להרדם.
הוא התהפך מצד לצד, ובסוף נרדם, המחשבה האחרונה שלו הייתה על מחר. אם הכל ילך כשורה, הוא יהפוך לאנימאג. אם לא... טוב, אם סיריוס נתקע עם זנב, אז כנראה שהוא יתקע עם קרניים..

הפרק הקודם		הפרק הבא