מכתבים מ-ר' ל- ה'

היי,

אז ככה, זה כנראה הפרק הארוך ביותר בינתיים, אבל לדעתי הוא גם המשעמם ביותר.

הוא חשוב כי הוא מפתח את היחסים בין הרמיוני לרמוס קצת יותר.

אני אשמח לדעת מה אתם חושבים עליו, אם הוא משעמם גם לדעתכם אז תגידו!

קריאה מהנה!

פרק 4: הקללה על התפקיד ושיחה חברית

שלושה חודשים חלפו בנעימים. הרמיוני לא התנגשה בפרופסור רמוס לשם שינוי, ובינתיים, הצלעות שלה נותרו ללא פגע. היא חלפה על פני הכיתה להתגוננות מפני כוחות האופל בשעת אחר הצהריים. הם בדיוק חזרו מהוגסמיד. הדלת הייתה פתוחה והיא נקשה עליה בעדינות.

"הו, שלום הרמיוני, את צריכה משהו?" הוא שאל בחיוך. "לא ממש, סתם עברתי פה, והדלת פשוט הייתה פתוחה ו..." היא משכה בכתפיה. "זה בסדר, היכנסי. דלת פתוחה תמיד מעוררת עניין.  פרופסור סנייפ בדיוק יצא מפה והוא לא סגר את הדלת, כנראה שהוא עדיין לא מחבב אותי." אמר פרופסור לופין מבלי משים. "עדיין?" היא שאלה בבלבול בזמן שהתיישבה על השולחן הקרוב אליה. הוא בהה בה לפני שהשיב. המראה שלה כשהיא יושבת כך היה כל כך חמוד בעיניו. היא כיווצה את גבותיה כשהוא לא השיב. "אה כן, עדיין. למדנו יחד בהוגוורטס. הוא גם לא חיבב אותי אז." אמר רמוס כשהוא מעקם את אפו. היא לא הבינה איך אפשר שלא לחבב אותו, אבל מצד שני, נראה שסנייפ לא מחבב אף אחד.

"זה בסדר, סנייפ לא מחבב אף אחד, בטח שלא מגריפינדור." אמרה הרמיוני. הוא צחקק. "איך את יודעת שהייתי בגריפינדור?" שאל רמוס. היא משכה בכתפיה, "אתה פשוט משתלב לי באדום וזהב," היא אמרה והתחרטה על זה, ככה היא פשוט חשפה בפניו שהוא נמצא במחשבותיה יותר ממה שהוא צריך להיות. סומק עלה על לחייה והיא הסיטה את מבטה ממנו. היא מסמיקה? למה? הוא תהה.

"למדת עם אבא של הארי, הוא גם למד עם סנייפ." היא אמרה לפתע משיבה את מבטה אליו. "כן, הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי, ג'יימס פוטר, לילי אוואנס, פיטר פטיגרו וסיריוס בלק." את השם האחרון הוא כמעט לחש. היא בחנה את פניו. היא יכלה לראות את הכאב שהוא חש על זה שאחד מחבריו אחראי כנראה למות שלושה מחבריו הטובים, שניים מהם הוריו של הארי. "חזרנו מהוגסמיד, הארי גילה שסיריוס בלק הוא הסנדק שלו, הוא לא הגיב טוב במיוחד." אמרה הרמיוני. "חשבתי שלהארי אין אישור לצאת להוגסמיד." אמר רמוס בגבה מורמת. "אופס... לא תספר לפרופסור מקגונגל, נכון?" היא נתנה בו מבט מתחנן. "אני לא אספר, את יכולה להיות רגועה. אבל לפי מה ששמעתי, הוא מחפש את הארי." אמר רמוס. "כן, אבל הארי לא רצה להפסיד את הוגסמיד, וזה לפני חג המולד והכול." אמרה הרמיוני. הוא הנהן בהבנה.

"פרופסור? אפשר לשאול משהו?" שאלה לפתע הרמיוני במחשבה רגעית. "מה שתרצי." הוא ענה בחום. "אני...אממ..."היא גמגמה מעט. "תשאלי," הוא עודד אותה. "זו שאלה לא נחמדה, וזה גם לא בדיוק ענייני, אבל אני חושבת על הארי." היא אמרה והמתינה לתגובתו. מבטו נהיה רציני. הוא התיישב על השולחן שבקצה השורה שלה, והיא הסתובבה על השולחן שישבה עליו עד שישבה מולו. "לפני כמה ימים, סיריוס בלק היה במגדל שלנו, בחדר של הארי. אתה עזרת לו להיכנס לטירה?" היא שאלה בקול שקט. מבט אחד בפניו של רמוס, אמר לה שלא, הוא לא עזר לו. היא שמרה על שתיקה והנמיכה את ראשה מעט עד ששמעה את קולו הרך "לא, לא עזרתי לו."

היא הביטה בו. מבטו היה עצוב. "ידעתי שלא, אבל אחרי שאמרת שהוא היה חבר שלך, הייתי חייבת לשאול, בשביל הארי. אני מצטערת, אתה מוזמן לכעוס עליי אם אתה רוצה, אני יודעת שזה לא ענייני, פרופסור דמבלדור בטח שאל את זה לפני," היא אמרה במהירות. הוא חייך, "אני לא כועס עלייך, מותר לך לשאול מה שאת רוצה, את חברה טובה של הארי וזה הגיוני שתשאלי. אבל את צודקת, דמבלדור גם שאל את זה לפנייך. פרופסור סנייפ לעומת זאת, שלל את הצטרפותי לצוות המורים עוד לפני פתיחת שנת הלימודים, והוא בא להזכיר לי את זה היום, במיוחד אחרי החדירה של סיריוס בלק לטירה." אמר רמוס. להפתעתו היא הזעיפה את פניה. "הוא פשוט... אוף! הוא נוראי, זה כמו שהוא שונא את הארי רק בגלל שהוא הבן של ג'יימס שגם אותו הוא שנא, והוא מנסה להכשיל אותך כי גם אותך הוא שנא כשהייתם בבית הספר למרות שאתה המורה הכי טוב להתגוננות מפני כוחות האופל שהיה לנו אי פעם." ואחרי הנאום הקטן הזה לחייה נצבעו באדום עז. למה הוא גורם לה להרגיש פתוחה כל כך?

היא מסמיקה שוב? זה ממש יפה, אבל למה? הוא תהה כשהוא בוחן את פניה. לפתע הוא נזכר במשהו, תמיד עניין אותו מה קרה לקודמיו בתפקיד ודמבלדור סרב לשוחח על זה. "מותר לי לשאול שאלה?" הוא ביקש. היא צחקה. "בטח," היא ענתה. הוא שתק לרגע, צחוקה המתוק עוד מהדהד במוחו. "אני מזהיר מראש, דמבלדור בטח ביקש מכם לא לדבר על זה." אמר רמוס. "אין לי שמץ של מושג מה אתה רוצה לדעת, תשאל מה שבא לך." אמרה הרמיוני בסקרנות. הוא הביט בה לרגע בגבה מורמת ושאל, "מה הסיפור של המורים הקודמים להתגוננות מפני כוחות האופל?" היא חייכה כשעל פניו עלתה הבעה של ילד סקרן.

"טוב, בערך מאז שפרופסור דמבלדור התמנה לתפקיד המנהל, אולי מעט יותר מאוחר מזה, אני לא בטוחה בזמן, אף מורה להתגוננות מפני כוחות האופל לא החזיק מעמד יותר משנה אחת. יש שמועות שהתפקיד פשוט מקולל." היא החלה להסביר. "באמת? לא שמעתי על זה," אמר רמוס. מבלי משים הוא עבר לשבת בשולחן הקרוב אליה, להוט לשמוע כל מילה. המרחק ביניהם היה קטנטן. "אין לי מושג מה קרה למורים שהיו בתפקיד לפני שהגעתי להוגוורטס, אבל מה שקרה לשניים שלפניך היה מעניין למדי," היא עצרה שוב, בוחנת את פניו. הסקרנות בערה בהם. היא ממש נהנתה לבנות את המתח. "ואז... בו!" היא צעקה והוא קפץ בבהלה. זה הצחיק אותה. "ממש מצחיק ילדה, אני אמור להבין מזה שהם נבהלו למוות?" הוא שאל בגבה מורמת. "לא, אתה צריך להבין מזה, שהיה ממש מצחיק להבהיל אותך," היא ענתה ושילבה את זרועותיה על חזה. יצור מתוק שכזה, הוא חשב לעצמו.

"נו? תמשיכי!" הוא האיץ בה. עכשיו היה תורה להביט בו בגבה מורמת בפליאה. היא הבינה שנעלם לגמרי פרופסור לופין, ומי שיושב מולה זה רמוס הצעיר והסקרן. "טוב, ואז.... בו," למראה הבעתו הזועפת, היא המשיכה בחיוך, "סתם לא. בשנה הראשונה שלנו היה לנו מורה שקראו לו פרופסור קווירל, הוא היה מגמגם ובלתי מזיק למראה, שלבש תרבוש גדול על הראש, עד שהתברר שהוא ניסה לגנוב את אבן החכמים שדמבלדור הסתיר פה. אני, הארי ורון גילינו את זה אבל ייחסנו את זה בטעות לסנייפ, וניסינו למנוע מסנייפ לגנוב אותה, בלי לדעת לאיזו צרה אנחנו נכנסים. עברנו את כל החידות והמחסומים ששמו המורים כדי להגן על האבן, אבל אז רון נפגע בשח קוסמים, והארי נאלץ להמשיך לבדו כי הייתי צריכה להביא את רון למרפאה."

"אממ... לא ממש הבנתי משהו, רון נפגע בשח של קוסמים? הוא נהיה צרוד? אחד החיילים הקטנים ניסה לתקוף אותו?" הוא שאל בציניות. היא צחקה. "אנחנו החלפנו שלושה חיילים, היינו צריכים לנצח כדי שנוכל להגיע לצד השני של החדר ולהמשיך במכשולים בדרך לאבן החכמים, כל חייל היה בערך בגובה שלך, אולי אפילו קצת יותר גבוה, ותאמין לי שזה נראה מפחיד לילדים בני אחת עשרה." היא ענתה. "זה היה מפחיד גם אותי, אבל מה קרה לרון?" הוא שאל. "היינו צריכים לתת למלכה של הצד השני "לקחת" את רון, כדי שלהארי תהיה גישה למלך, אני מניחה שאתה יודע איך "לוקחים" בשח של קוסמים." היא הביטה בו בשאלה. הוא הצטמרר מהמחשבה על זה והנהן לאות שתמשיך. "טוב אז אחרי שהיא כסחה לרון את הצורה והארי גמר עם המלך, הייתי חייבת לחזור עם רון ולשלוח מכתב לדמבלדור, שהתברר שלא היה בטירה בדיוק באותו הערב. אז הארי המשיך, והוא גילה את קווירל עומד מול הראי של ינפתא. מכיר את הראי?" היא הביטה בו מחכה לתגובה. "מכיר," הוא ענה.

"קווירל ראה את עצמו בראי כשהוא משיג את האבן. הארי הגיע לשם ולא הבין, מה פתאום קווירל? סנייפ היה צריך להיות שם. ואז קווירל קרא להארי להתבונן בראי. הארי ראה את ההורים שלו ואת עצמו מכניס את האבן לכיס ואז-" רמוס התפרץ לדבריה "הוא ראה את לילי וג'יימס?" היא הנהנה. מבטו של רמוס נהיה נוגה. "אני מניחה שזה מה שעזר לו לא לפחד." אמרה הרמיוני. היא הביטה בו ברוך. היא כמעט שלחה את ידה לגעת בפניו כשהיא נזכרה לפתע שהוא המורה שלה. "אמרת שהוא ראה את עצמו מכניס את האבן לכיס." הוא הזכיר לה. "כן, ואז האבן פשוט הייתה שם, היא הייתה בכיס שלו." אמרה הרמיוני וצפתה בעיניו של רמוס נפערות בתדהמה. "דמבלדור הסביר להארי, שהארי רק רצה את האבן, לא להשתמש בה, בגלל זה האבן נחתה לו בכיס כמו שהוא ראה בראי." היא הסבירה. רמוס הנהן.

"קווירל שאל אותו מה הוא רואה, הארי שיקר, ואז נשמע קול קר כזה שאמר לקווירל שהארי משקר וביקש לשוחח עם הארי בעצמו." הרמיוני עצרה שוב כדי לבחון את פניו בעניין. הפעם בלבול הופיע בהן. "קווירל החל לפתוח את שכבות הבד של התרבוש שלו, ואז הוא הסתובב." היא עצרה וחיכתה שרמוס יזרז אותה שוב. "נו?" הוא שאל. "מה דעתך שנמשיך מחר?" היא הקניטה אותו. "אה-אה, את לא יוצאת מפה עד שתסיימי." הוא אמר והניף את שרביטו. הדלת הפתוחה נסגרה בצליל חבטה שקטה. היא צחקה.

"איפה הייתי? אה כן, קווירל מסתובב, והארי רואה על הקרקפת שלו מאחורה פנים נוספות, הפנים של אתה-יודע-מי, מסתבר שהוא סוג של נפש תועה או משהו כזה, לא מת ולא חי, מאז שהוא ניסה להרוג את הארי כשהוא היה תינוק. אז הוא השתלט על הגוף של קווירל והגיע להוגוורטס וניסה להשיג את האבן כדי לשתות מהסם שלה ולחזור לחיים." היא עצרה. "ואז הארי קלקל לו את התוכניות שוב?" שאל רמוס. היא חייכה. "משהו כזה. בכל אופן, הוא ידע שהאבן אצל הארי בכיס, והוא ניסה לתקוף אותו להגיע אל האבן, והארי נאבק בו והוא נגע לו בידיים והן החלו להישרף, והארי המשיך להיאבק בו כדי להגן על האבן ואז דמבלדור הגיע והציל את הארי שפשוט התעלף מהמאבק, אין לי מושג למה, אולי זה קשור לזה שזה היה אתה-יודע-מי. זהו, קווירל מת, אתה-יודע-מי נעלם שוב והאבן ניצלה." היא חייכה אליו כשסיימה. וואו, זה היה מתיש, היא חשבה לעצמה.

"וואו, ומה קרה שנה שעברה?" הוא שאל בסקרנות. הרמיוני נאנחה ונשכבה על השולחן. רמוס ירד משולחנו ורכן מעליה. "אני אכין תה?" הוא הציע. הוא ממש רצה לדעת מה קרה בשנה הקודמת, חוץ מזה שהוא נהנה להקשיב לקול שלה. "בסדר, תכין תה ואז נדבר, אני בינתיים נחה לי פה, זה היה מעייף, אף פעם לא חשבתי שהסיפור של השנה הראשונה שלנו פה כל כך ארוך." היא אמרה ונשארה לשכב על השולחן. רמוס צחקק והחל להכין קנקן של תה.

עם כוס חמה של תה, כשהשלג יורד מחוץ לחלון הם התיישבו משני צדי שולחן המורה. הרמיוני אחזה בכוס החמה בשתי ידיה. "שנה שעברה?" הוא הזכיר לה בחוסר סבלנות. היא צחקה. "בסדר, בסדר. שנה שעברה היה מורה בלונדיני עם עיניים כחולות, שכתב מלא ספרים, כולל ספרי הלימוד שלנו," היא התחילה והביטה בו. "זה נשמע משעמם." הוא אמר והביט בה. "תן לי להתחיל שוב. בשנה שעברה נפתח חדר הסודות, המון ילידי מוגלגים התאבנו כולל אני בעצמי. הארי גילה שהוא לחשנן וכולם האמינו שהוא היורש של סלית'רין, שפתח את חדר הסודות והחל לתקוף את התלמידים, עד שהותקפתי, הארי לא יתקוף את החברה הכי טובה שלו." היא אמרה בחיוך. "כבר לא כל כך משעמם, הבלונדי היה אמיתי?" הוא שאל. "כן, פרופסור לוקהארט. בכל אופן, ניסיתי לגלות מה תוקף את התלמידים ואיך הוא מטייל בטירה, אבל ידעתי שאני יכולה להיות הבאה בתור, אז הלכתי לספריה ולקחתי מראה מתלמידה שישבה שם." היא נעצרה כשמבטו של רמוס נראה מבולבל.

"מראה? למה היית צריכה מראה?" הוא שאל. "מסתבר, שהמבט של היצור הורג רק אם מביטים לו ישירות בעיניים. תלמיד אחד אובן כי הוא ראה אותו דרך המצלמה שלו, תלמיד אחר ראה אותו דרך הרוח של ניק-כמעט-בלי-ראש. אז השתמשתי במראה כדי לוודא שאני לא אמות בטעות. יש לך רעיון מה היצור התוקף?" שאלה הרמיוני. "אני התלמיד עכשיו?" הוא שאל בחיוך. "אם אתה רוצה לנחש." אמרה הרמיוני. "בהתחשב בזה שזה יצור של סלית'רין, ושאמרת שהארי לחשנן וזה חייב להיות קשור, היצור היחיד שהורג במבט שמתאים לי פה זה בסיליסק." אמר רמוס והביט בה בשאלה. "יפה מאוד, מיסטר לופין, עשר נקודות לגריפינדור!" קראה הרמיוני בקול ורמוס התגלגל מצחוק. "טוב, אז הבסיליסק הסתובב בצנרת, הארי שמע אותו והבין אותו בגלל שהוא לחשנן אבל הוא לא הבין למה הוא היחיד ששומע אותו. מצאתי את המידע בספר, כתבתי עליו את המילה צינורות ותלשתי את הדף. ואז הגיע הבסיליסק ואני התאבנתי." היא המשיכה בסיפורה.

"כשהארי ביקר אותי הוא מצא את הדף באגרוף שלי, ואז התברר שג'יני וויזלי נלקחה אל חדר הסודות. פרופסור לוקהארט התגאה כל הזמן שהוא יודע איפה חדר הסודות, לא היה לו שמץ של מושג, הוא היה סתם רמאי." אמרה הרמיוני. "והספרים שלו?" שאל רמוס. "הוא מצא את האנשים שנלחמו ביצורים השונים, גרם להם לספר לו הכול ואז מחק להם את הזיכרון. זה בעצם הלחשים היחידים שהוא ממש טוב בהם, לחשי זיכרון. בכל אופן הארי ורון פנו אליו וגילו אותו אורז ומנסה לברוח. אבל הם כבר ידעו איפה חדר הסודות. בקומה השנייה יש חדר שירותים לבנות, שלא בשימוש כי רוח רפאים בכיינית מציקה שם." אמרה הרמיוני. "מירטל המייללת עדיין פה?" הוא שאל. "אה נכון, שכחתי, אתה צעיר. היא מתה לפני חמישים שנה מהבסיליסק. הארי הבין ששם נמצאת הכניסה לחדר הסודות, הוא ניגש אל הכיורים ובחן אותם וגילה גילוף של נחש על אחד הברזים. הוא ביקש ממנו להיפתח בלחששנית, והכיורים חשפו צינור שלתוכו הם דחפו את פרופסור לוקהארט ואז קפצו אחריו." היא עצרה ולגמה מהתה.

"התשתי אותך עם הסקרנות שלי אה?" שאל רמוס ברוך. "קצת, אבל אנחנו מתקרבים לסוף." היא הבטיחה. הוא הנהן. "טוב, שם למטה לוקהארט החליט שהוא רוצה את התהילה לסיפור הזה, הוא חטף את השרביט של רון והוא התכוון למחוק להם את הזיכרון ולחזור ולספר שהוא עשה הכול כדי להציל את ג'יני אבל זה היה מאוחר מדי והארי ורון כביכול התחרפנו מזה. אבל לרוע מזלו, השרביט של רון נהרס בתאונה בתחילת השנה, כך שלחש הזיכרון שלו פגע בו, במקום בהארי ורון וגרם למפולת בצינורות. הארי נותר לבדו, שוב." היא עצרה ולקחה נשימה עמוקה.

רמוס הביט בה מחויך. מה יש לי מהילדה הזאת? הוא תהה. "הארי המשיך ומצא את ג'יני שוכבת על הקרקע, ולצידה יומן שהוא ראה בתחילת השנה. יומן שחור שיש בו זיכרונות קסומים שלקחו אותו פעם אחת אל העבר, אל הלילה בו מצאו את מירטל. הזיכרונות הם של נער בשם טום רידל." היא המשיכה. רמוס נראה מבולבל. "מעל היומן ריחפה דמותו של הנער, הארי פנה אליו לעזרה בלי לדעת שהוא הגורם לכל זה. רידל סיפר לו שג'יני היא ששלטה בנחש בשמו, שהיא פתחה את חדר הסודות כי הוא שלט בה ברגע שהיא החלה לשפוך את נפשה לתוכו. היא כתבה לו והוא ענה לה. כך היא  בעצם הלכה ודעכה בזמן שהוא הלך והתחזק." הרמיוני השתתקה. מהרהרת במה שקרה להם בשנה שעברה. כמה הם היו קרובים למוות של תלמידה נוספת, של שניים.

"הרמיוני?" הוא לחש והנמיך את ראשו כדי להביט בעיניה שהיו מושפלות. היא חייכה אליו חיוך עצוב במקצת. "את רוצה להפסיק?" הוא שאל בדאגה. "לא, זה בסדר. אני פשוט נזכרת מחדש. הארי סיפר לי הכול בסוף השנה שעברה, ואני פשוט מבינה עכשיו כמה הייתי קרובה לאבד את הארי, את ג'יני." היא הסבירה בקול שקט. רמוס הרים את ידו ונגע קלות בלחיה. ידו הייתה חמימה למגע. היא חייכה אליו.

"טוב, הארי הבין שרידל הוא היורש של סלית'רין, ורידל השלים לו את התמונה. טום רידל הוא השם המקורי של אתה-יודע-מי. אז הוא שלט בבסיליסק, וגרם לו לרדוף אחרי הארי. רידל סיפר להארי עוד קודם, שדמבלדור שלימד אותו בהוגוורטס, לא בטח בו. אבל עכשיו הוא יוכיח לו שהוא הקוסם הגדול מכולם בכך שהוא יביא למותו של הארי. הארי הביע נאמנות לדמבלדור. הוא אמר שהוא הקוסם הגדול ביותר, ולא אתה-יודע-מי. בגלל זה הגיע פוקס, עוף החול של דמבלדור כדי לעזור. הוא ניקר לבסיליסק את העיניים, ככה שהוא לא היה יכול להרוג את הארי במבט. פוקס גם הביא להארי את מצנפת המיון, הארי חבש את המצנפת והתחנן לעזרה." היא עצרה וחייכה אל רמוס חיוך רחב.

"שלא תעזי לרמוז אפילו על יציאה מהכיתה הזאת. את אסירה שלי עד שתסיימי את הסיפור." הוא הזהיר אותה. היא צחקה. "והעזרה הגיעה. הארי שלף מתוך המצנפת את חרבו של גריפינדור, הוא נעץ אותה בתוך הפה של הבסיליסק והרג אותו. אבל..." היא עצרה שוב. "אבל מה?"  שאל רמוס בקוצר רוח. "אחת מהשיניים של הבסיליסק ננעצה בזרועו של הארי והתנתקה ממקומה. הארס של הבסיליסק חדר לגופו של הארי. הוא גסס. הארי הוציא את השן מזרועו והניח שזה הסוף. ואז..." היא עצרה שוב. "נו... אולי תפסיקי לעצור כל רגע? הארי חי, וגם ג'יני, ו-וולדמורט נעלם, אז מה קרה שם?" שאל רמוס בזעף. הרמיוני הצטמררה למשמע השם. הוא בחן אותה כשהוא מטה את ראשו בבלבול. מעניין, דווקא חשבתי שהיא תהיה מאלה שישתמשו בשם, כמו הארי. במיוחד אחרי כל מה שהם עברו יחד. נו, טוב. הוא ניער את ראשו כדי להתמקד. היא תהתה על מה הוא חושב.

"פוקס חזר. הוא היטה את ראשו על הפצע ובכה." אמרה הרמיוני ברוך. "בכה?" שאל רמוס. הרמיוני חיכתה בגבה מורמת בלעג קל. הוא הביט בה, ואז זה היכה בו, "בכה! דמעות של עוף חול מרפאות!" "בדיוק. הארי  לא גסס יותר. אז הוא לקח את השן שמלאה בארס ונעץ אותה ביומן. טום רידל התפוגג וג'יני התעוררה. הארי סיפר שהיא בכתה והתנצלה. אני לא חושבת שהיא לגמרי התגברה על זה עדיין. הם חזרו אל רון ולוקהארט עם המצנפת, חרבו של גריפינדור ופוקס. הם אחזו בזנבו של פוקס בשרשרת והוא המריא איתם אל מחוץ לצינור ואל חדר השירותים של מירטל המייללת. הארי סגר את חדר הסודות לתמיד. כמובן שכל המורים חיכו להם שם." היא סיימה את הסיפור בחיוך.

"אז זה הכול היה וולדמורט, כמו תמיד." סיכם רמוס. היא הצטמררה שוב והנהנה. "טוב, אז בעצם, העתיד שלי כבר ברור. או שאני אמות, או שאני אאבד את הזיכרון שלי. מה את חושבת שעדיף לי?" הוא שאל בחיוך. "אני חושבת שעדיף שתישאר לתמיד ותהיה המורה הראשון ששבר את הקללה." היא הציעה. "הצעה לא רעה, אבל אני חושב שנצטרך לחכות לסוף השנה כדי לדעת." הוא קבע. היא צחקקה.

בלי שהרגישו, קנקן התה כבר התרוקן, והערב ירד על טירת הוגוורטס. "כבר ערב." אמרה הרמיוני. "כן, גמרתי לך את הזמן לשיעורי הבית." הוא העיר. "סיימתי אותם ממזמן." היא ענתה ועוררה את צחוקו. היא גרמה לו לשכוח מה הוא, היא גרמה לו לצחוק ולהאמין שהוא יכול ליהנות מהחיים ואולי להיות מאושר.

"אני יכולה לשאול משהו?" ניסתה הרמיוני. "בטח, אחרי שסיפרת לי כל כך הרבה, אני בטוח חייב לך משהו." הוא חייך. "אתה לא חייב לי כלום, אתה טוב בלהיות ידיד, אתה יודע להקשיב." היא אמרה בחיוך. הרמיוני הניחה את זרועותיה על השולחן והניחה עליהן את ראשה כשהיא מביטה ברמוס בשתיקה לרגע. הוא חיקה אותה וכך ראש מול ראש הם שתקו יחד, מחכים שהרמיוני תקבל אומץ לשאול מה שהיא רוצה.

"מה סנייפ נותן לך לשתות כל הזמן?" היא שאלה. השאלה הזו תפסה אותו לא מוכן. הוא היסס לרגע ואז ענה לה לבסוף, "משהו שמקל עליי, בואי נגיד שאני חולה במשהו." אמר רמוס. היא הביטה בו וידעה שזה הכי קרוב לאמת שהיא תקבל ממנו. "הגיע הזמן שתלכי לארוחת הערב," הוא הוסיף. "אתה לא בא?" היא שאלה. "אני עייף, אני חושב שאני אדלג על הארוחה הערב." הוא אמר בקול שקט. היא עקבה אחרי מבטו והביטה החוצה אל השמיים המחשיכים.

הירח יעלה בקרוב, שניהם חשבו לעצמם במקביל, ירח מלא.

הפרק הקודם		הפרק הבא