חיי כערפד

בכל ערמת האוניות היו בסך הכל שני יהלומים ואבן ספיר. זמן רב חיפשתי אחריהם. לבסוף עם סיום עבודתי ניגשתי לחדרי מצאתי כוס עם חומר אדום, כנראה דם ופתק. קראתי את הפתק כשערפל כיסה את מוחי, אלא לא החיים להם ציפיתי! תוכן הפתק היה כזה:

"אתם בני האנוש מאוד השתנתם ב250 השנים האחרונות! מדוע הינך חוזר לחדרך ולא ניגש מיד את לקבל את מטלתך הבאה? חסר לך כוח? אני לא מאמין, חשבתי שהפעם סוף כל סוף אקבל עבד  רציני! שתה מכוס הדם המהול שלידך, הוא מספק אנרגיה רבה. ושלא תעז להשאיר את הדם בכוס! אתה צריך להתרגל לחיי ערפד, אתה חושב שהשינוי בה במפתיע? מה פתאום!, אם זה היה כך ערפדים היו בסך הכל אנשים עם חיי נצח ושיניים בולטות! ערפד לא אוהב דם מטבעו, היחיד שאהב דם היה הרוזן דרקולה הראשון, הערפד הטהור האחרון לפני שנאלצו הערפדים להגדיל את כמות בני מינם ע"י נשיכת בני אנוש. הוא זה שהכריח את עבדיו לשתות דם והשריש את המסורת! אם תעז שלא לשתות את הדם, לא חיי נצח כי אם מוות מצפים לך!"

קור אחז באיבריי, אני אוכל להישאר אדם רגיל, אם לא אתרגל לדם! מי היה מאמין?! החלטתי לקחת השרביט עימי ולאיים על אדוני, אם לא ינשכני, מרה תהיה אחריתו! נגשתי לחדרו בריצה שלפתי את שרביט אדוני וקראתי: "נשוך אותי בזה הרגע ולא, תחוסל! הוא נשאר שליו, מימשתי את מחשבתי וכוונתי לעבר ידו לחש "סקטמוספרה" הלחש עבר דרך ידו וחרץ חריץ בקיר המנהרה. שום נזק לא אירע לו! "אינך יודע כי לחשים רגילים אינם פוגעים בערפדים? אתה תיענש על חוצפתך!" מבלי ששמתי לב נכרך סביבי חבל במהירות עצומה, לא יכולתי להניע איבר, נפלתי המום על הרצפה כשראשי בתוך כלי מלא דם שלא הבחנתי בו קודם. אדוני פשוט הלך לא תוך פיהוק עצלני על כך שיממש את רצונותיו בעצמו ללא עזרת עבד.

הדם החל חודר אל פי אט- אט טעמו היה איום. גופי היה כבול כשמונה שעות בצורה זו כשחל שינוי במצבי. מחצית מכלי הדם כבר שתיתי, ואז חל שינוי בטעמו. הוא הפך משהו שכל הגוף מבקש ללא הפסק, טעים להפלי, חשתי התמכרות חזקה לטעם הדם, ורציתי לשתות עוד ועוד, פתחתי את פי לרווחה והנחתי לדם לזרום לתוכו. כל מכאובי נשכחו, הרגשתי עצמי חזק כנשר, מרוב התפעמות אף ניסיתי לקרוע את החוטים, הם כמו השתחררו מאליהם, נגשתי בלהיטות אל אדוני, לקבל את משימתי הבאה, אולי, הוא ייתן לי מעט דם עם אעשה מבוקשו?       

הפרק הקודם