יצירת הלב-צבע החיים

  יצירת הלב-פרק 4
אמת.מרד.אהבה

היימון ידע מהי הדרך. הוא לקח בלא ידיעת אביו מסמך מארכיב הארמון וצעד, עובר בזהירות את ההרמון, בניסיון להגיע למערה בזמן ולהציל את כלתו. הירח כמעט הגיע אל מקומו בשמיים– נותרה חצי שעה לפני חלוף השנים, והוא סירב לוותר על אהבתו. הוא נכנס למערה, עובר דרך ארוכה, אשר אותה מעטים מלבדו מכירים, ורובם כבר אינם נמצאים בין החיים. בעודו צועד בין קירות המתים, הגיעה לאוזנו צליל בכי תמרורים- כלתו, היא עודנה בחיים. הוא הלך במהירות, מגביר את צעידתו לריצה, במטרה להגיע אל המקום ממנו נבע קול היללה. ואז, צעקה חודרת וחוצת נפשות. הוא הביט אל האזור ממנו נשמעה הצעקה וליבו החסיר פעימה. הוא הרגיש את נשמתו כואבת ואת ליבו דואב. הוא לעולם לא ישלים את החסר. הוא איחר.

היא הייתה תלויה בין שמיים לארץ, מעוטרת במתנת החופש, זו שסימנה התחלה חדשה, זו שלבסוף גרמה למותה. הוא צעד אליה בזהירות, עוקב אחר קול נשימותיה החלושות. היא הרגישה בנוכחות אדם נוסף ופקחה את עיניה, בשעה שהוא ניסה לשחררה ולהציל את חייה. אך היא הייתה חזקה, גם ברגעיה אחרונים, וקשר המתים סירב להיפרם ולהשאירה בין המהלכים. הוא יזכור לעד את מבטה העמוק, זה שהיה צלול יותר מתמיד ומבין. "האדס אל השאול בא לקחת אותי אל ביתו, שם יתקיים טקס חתונתי. או, תביי היקרה. שתהיה לך שנה נפלאה, בעוד אני אחיה בתהום הנצח הגורלית". חיוך הפציע על פנייה באיטיות כשאמרה "התחלה חדשה", דמעת אושר בודדה זלגה על לחייה כשנשימותיה פסקו, והיא עמדה דוממת, תלויה. לא נותר דבר מנפשה, אשר פרחה אל מקום אחר, עוזבת את המקום המקולל ואת אהובה המבולבל. הוא אחז בידה, שהמוות עדיין לא לקח ממנו את חומה. הוא נתן לדמעותיו לרדת, איננו מתבייש בבכיו כלל. הוא חיבק אותה לראשונה בחייו ולצערו, גם בפעם האחרונה, דמעותיו נוחתות בקול על האדמה, בשונה מהקול שלא בקע מליבה. הוא הרים את מבטו מעלה וצעקת כאב פרצה מגרונו, עוברת את קירות האבן של המערה ומגיעה אל הנמצאים מחוץ לקבר האוהבים. המחשבות על הבגידה שלו באביו בערו בליבו. על פי המוסר היווני, בן הפונה בשונה מדרך אביו נחשב למורד, בייחוד אם מדובר בבן של מלך. האנשים מסתכלים על בנים כאלה בחומרה ומתייחסים אליהם כמו אל זוהמה. אבל לעומת זאת, אם האב פונה נגד חוקי האלים ומנסה לפגוע בבנו, האנשים לא עושים דבר, ולהפך- פועלים על פי דברתו ואף מעריצים את ייעודו, מביטים בו במבט מעריך ולא אומרים דבר, כאילו היה איש ישרים מאז ומעולם.

בעודו חושב על אביו נשמע קול של זר- "בני מה עשית?". 'רוצח' אמר בליבו הנער. "באתי לפה, בשונה ממך, להציל את חיי ארוסתי, אך אתה עבד של הגאווה- הרסת את חיי, רצחת אותה בגלל שלא היית מוכן להודות בטעותך".

"מה עלה בדעתך? איזו צרה הכתה אותך שיגעון?" הוסיף הפושע בכאב, כאב שנראה בעיני הנסיך ככאב נטול רגש. כאב שקרי אשר איננו קשור כלל לרגש האמיתי. אביו, זה שאינו ראוי לתואר זה יותר, האין הוא זה שפגע בו? הוא הצרה שהרסה את חייו לעולמים. הוא זה שגרם לו להתעורר מחלומותיו המתוקים ומהשקפת עולמו הרגשית. הוא זה שהרס הכול. הוא זה שהשמיד. הוא המחריב את נפשו של בנו לעולמים. הוא פנה נגד חוקי האלים רק בשל הגאווה. רוצח.

"צא, צא ילדי. אני כורע על ברכי" הוא התחנן. הלה הסיט בצער את מבטו מארוסתו והביט בפגע הרע, עיניו היו עיני זעם פראיות, אשר רק שחיטות וכאב מכירות. הילד אפילו לא התייחס לדברי אביו. הוא פסע לכיוון האדם שהביא אותו לעולם ובזריזות כשל לוחם, שלף את החרב מנדן האדם, שנחשב בעיניו אויב. הצעיר החזיק את חרבו מול פני אביו, עליהם ירק בכעס, והיה מוכן ללחימה, לנקום את מות כלתו היקרה. אך הפחדן, לא אמר דבר, ורק ברח מן המערה בעוד בנו עומד, כורע, בעמדת לחימה. כשהבחין הנוקם שיריבו ברח, הוא פסע אל הנערה אותה אהב, שלף את החרב ופגע בצלעותיו. הכאב החד והאפלה הכהו את חושיו כשנפל על כלתו הנצחית. "אני מצטער על האיחור יקירה. שתהיה לך שנה טובה,כי הרי מה הטעם בחיים כשתאוות ההמון בהם שולטת" אמר הלה.

הירח הגיע לאמצע השמיים והתחילה שנה חדשה, שנה שתהיה שנה טמאה, כי האוהבים שפעלו על פי חוקי האלים פעלו נכונה, ואילו המלך סירב לוותר על כבודו למען האהבה ולמען הצד.

האזרחים סבלו והמלך איבד את ראשו, ונשא בכאב את שנותר מאשתו. העם מרד במלך וסילק אותו משלטונו, והדברים לא היו רגועים לאיש, פרט לחתן וכלתו, שנעלמו מהעולם רגעים ספורים בטרם תחילת השנה, ובכך זכו להגשים את משאלתם בעולם הבא.

הפרק הקודם		הפרק הבא