סיפורו של מסע

פרק 4

הבקתה הייתה לגמרי רגילה, אם כי לקח לה די זמן למצוא אותה. "העצים שעומדים בצורת זיגזג ואז זה הקטן יותר שבצד ימין ואז ישר," או זה מה שאמר לה הקוסם שהיה הבעלים של הבקתות. היא הלכה לה שם, מסתובבת סביב עצים במשך מה שהיה נראה לה כמו שעות, עד שהסתובבה סביב אחד ומצאה קרחת יער קטנה. ואת הבקתה של הארי.

היא נשכה את שפתה, מתבוננת בדלת הכניסה. השעה הייתה חצות היום, אך מזג האוויר היה קר. גלימת השלג שלה הייתה, נכון לעכשיו, די קלילה והיא יכלה ללכת בלי קושי. היא לבשה זוג מכנסי ג'ינס פשוטים וסוודר גולף כחול, צעיף שהיא סרגה לעצמה בצבע כחול כהה ומעיל עבה שהצליח לגרום לה להרגיש חם ונוח. היא התקרבה ודפקה בדלת, מחזיקה בידה את מזוודתה ונושמת עמוקות. בעוד היא חושבת שזה מאוחר מכדי לנסות לסדר את שיערה, היא שמעה קול צעדים והדלת נפתחה.

"הרמיוני? בשם מרלין! מה את עושה כאן? קרה משהו? כולם בסדר?"

הרמיוני שיחקה בעצבנות בקצוות הצעיף שהיא סרגה לעצמה.

"כן, הארי, הכל בסדר גמור."

הבעת הפנים המודאגת של הארי הלכה ונעלמה אט אט, והרמיוני כעסה על עצמה על שגרמה לו לדאוג לרגע. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס וסוודר גולף בצבע ירוק.

"אני שמח לשמוע. אבל...מה את עושה כאן?"

הרמיוני העבירה את המזוודה ליד השנייה ומשכה בכתפיה.

"הייתי...אני שאלתי את עצמי אם אתה בסדר והחלטתי...לבוא לראות מה..." היא אמרה לו, מרגישה שעם כל מילה שהיא אומרת הדברים היו פחות ופחות ברורים. "הארי, אני דאגתי לך."

הארי זקף את גבותיו והביט בה, מחייך קלות.

"דאגת?"

הרמיוני הנהנה. הוא התבונן בה ארוכות עם אחד החיוכים שהודיע לה שיש משהו שהיא לא יודעת. היא לא אהבה את החיוכים האלה. טוב, היא כן אהבה אותם. היא לא אהבה את העובדה שיש משהו שהיא לא יודעת על נושא כלשהו. "אבל החיוכים שלו יפים..." חשבה הרמיוני.

"כנסי, הרמיוני..." הוא אמר, זז לצד כדי לתת לה לעבור.

הרמיוני הנהנה, ומוחקת מראשה כל מחשבה בעלת קשר כלשהו לחיוכים של הארי, נכנסה לבקתה. המקום היה קטן יחסית, אבל בשביל בן אדם אחד המקום היה נוח. היה כסא מעץ בכניסה, שולחן קטן ועליו מחברת פתוחה בעלת כריכה בצבע ירוק כהה. הארי עבר וסגר אותה בטבעיות מעושה. מעושה, כי להרמיוני היה נדמה שהבחינה בלהיטות מסוימת כשסגר אותה. לאורך המסדרון בצד שמאל, היה הסלון.

"בואי, הייתי בדרך להכין קצת תה." הוא אמר לה, וסימן לעבר דלת בצד ימין של החדר, שהובילה אל מטבח קטן. הארי נכנס דרכה.

הרמיוני נכנסה עד אמצע הסלון. היו רק שתי ספות. אחת גדולה, שבקלות היה בה מקום לשלושה אנשים והיא עמדה מול האח. השניה הייתה קטנה והייתה מונחת ליד החלון, עליה הייתה ערימה של בגדים. הרמיוני הנידה בראשה, חושבת עד כמה יכול הארי להיות מבולגן. האש החלה לבעור באח, מחממת האיטיות את החדר, והרמיוני הניחה את חפציה ליד הספה, פשטה את המעיל ואת הצעיף, משאירה רק את סוודר הגולף שלבשה. בעוד היא שואלת את עצמה האם זה לא מוקדם מידי להדליק את האח, היא התיישבה על הספה הגדולה.

"הפחדת אותי כהוגן, הרמיוני. חשבתי שמשהו...שמישהו..." אמר לה הארי, מתקרב אליה עם שני ספלי תה מהבילים, ומושיט אחד מהם להרמיוני. אחר כך התיישב לידה ונרעד מעט, כאילו צמרמורת חלפה בו.

"אני מצטערת, הארי, אבל שלחתי לך ינשוף לפני כמה ימים וכיון שלא קיבלתי תשובה..."

הארי הנהן בראשו.

"הם מאחרים מאוד להגיע..."

"אני רק...טוב. רק רציתי לוודא שאתה בסדר. ולא עלה על דעתי אפשרות אחרת. טוב, אולי ינשוף אחר. אבל כשלא ענית לא ידעתי מה לחשוב. לכן החלטתי לבוא. ואני רואה שאתה בסדר, כך שכנראה שאחזור עוד היום, אני מקווה שלא הפרעתי לך. אם זה אכן כך, הארי, אני נשבעת לך ש..."

"הרמיוני, אני מבין. לא קיבלתי שום מכתב ממך, לינשופים לוקח הרבה זמן להגיע, בגלל השלג ומזג האוויר, אבל זה לא משנה. ואת לא מפריע לי בכלל, אני מבטיח לך."

הרמיוני נשמה בהקלה וחייכה אליו.

"ואני לא חושב שתוכלי לחזור היום. מזג האוויר לא משהו." הוסיף הארי בסתמיות, מצביע החוצה באצבעו. התחיל לרדת שלג. הארי משך בכתפיו ואז שפשף את זרועותיו בידיו. "קצת קר, לא?" הוא אמר להרמיוני, וכשהרמיוני הנידה בראשה, הארי חייך בעצבנות.

"נעים כאן." אמרה לו הרמיוני.

הוא הנהן והסתכל מסביב.

"אני מצטערת כל כך, הארי...אני לא רוצה להיות מטרד עבורך."

"אין בעיה, הרמיוני, באמת." אמר לה הארי, הרים את ספלו ושתה קצת מהתה. הרמיוני חייכה. "מה שלום כולם?" הוא שאל אותה, מניח את הספל על השולחן.

"טוב מאוד. רון...רון יוצא עכשיו עם לונה."

הארי הסתכל עליה בפה חצי פעור ומבלי למצמץ במשך מספר רגעים.

"את צוחקת עלי." הוא אמר לבסוף, ממצמץ שוב.

"לא, כמובן שלא."

"אני פשוט חשבתי ש...שאת...ושהוא..."

"הו, כן." אמרה הרמיוני, זעה מעט באי נוחות במקומה, ושותה בפעם הראשונה מהתה. זה היה תה מנטה. "גם אנחנו חשבנו כך, הארי."

"ואת...בסדר?"

"ברור. בשם מרלין, אל תסתכל עלי ככה! אני אשרוד, הארי. אני מבטיחה לך."

הארי חייך בשביעות רצון.

"אני שמח לשמוע."

הפרק הקודם		הפרק הבא