הוגוורטס תולדות

אם היו מבקשים מהלגה לתאר את היחס כלפיה במשפט אחד, היא לא הייתה מהססת ואומרת: "כולם חושבים שאני טיפשה."
היא כל כך קינאה בכל החכמים האלו בבית הספר, שהציונים שלהם גבוהים כל כך, ונראה שהם אפילו לא מתאמצים עד כדי כך. היא שיננה ושיננה חומר, אבל היא ידעה שבלי עזרתה של רוונה היא לא הייתה מצליחה להבין אותו.
גם כשהייתה קטנה זה היה כך.
כשכל התלמידים בכיתתה למדו, היא הייתה עסוקה בלהאכיל חתול עזוב, או לעזור להוריה ולקרוביה.
היא הייתה מתחשבת. היא הייתה החברה הכי טובה שאפשר לבקש. אבל לא העריכו אותה.
לאחר שרוונה וגודריק עזבו, הלגה שרקה חלושות.
זאת הייתה שריקה שהיא למדה בעצמה; שריקה שרוונה נהגה שלא תציל אותה מול מבחני הסמסטר.
אבל היא כן הובילה שלושה חתולים, שני עכברים, שתי ציפורים קטנות וצב אליה.
חתול אחד נשא על גבו מקק גוסס, שפרכס באופן מעורר ספר רחמים ספק גועל.
הלגה קימרה את גבותיה בדאגה.
היא הושיטה את ידה את עבר המקק, מופתעת כאשר החרק התחיל לטפס במעלה זרועה.
היא צחקה. "חתול טיפשון. המקק נפל על גבו! כל מה שהיה צריך זה רק יד מושטת לעזרה."
היא תפסה את המקק במהירות מדהימה, שהתאמנה עליה רבות, והניחה אותו על הרצפה, צופה בו נעלם במסדרון.
היא כבר למדה שחיות לא בוטחות בבית אדם. היא הייתה צריכה לתפוס אותן קודם, ורק לאחר מכן להבהיר להן את כוונותיה.
הציפורים צייצו לכיוונה, כאילו מנסות להדגיש את נוכחותן.
היא נאנחה בעייפות. "איך אני אסתדר, תגידו לי? בקרוב אנחנו עוברים את מבחני סיום השנה ואני לא יודעת כלום! ורוונה אמרה שאני צריכה ללמוד את החומר בעצמי הפעם... אני אומרת לכם. בלילות אני חולמת על הל"מ, ומקבלת ק'. במבחנים האלה אני אקבל עוד פחות מ-ק'."
היא ידעה שהיא לא תוכל לעזור לשלישייה לבנות בית ספר אם לא תוציא במבחנים הל"מ ומעלה. והיא ידעה שעם הציונים שלה, לא יקבלו אותה לכל מקום אחר. חוץ מזה, אף אחד לא העריך אותה. היא ידעה מזמן שהיא רוצה לעשות משהו גדול, משהו שיגרום לאנשים להצטער על מה שאמרו לה.
החיות צפצפו במגוון קולות, כאילו מנסים לעודד את רוחה.
"אתם רעבים?" חייכה אליהם הלגה בעייפות.
היא הוציאה לחם שהבריחה מארוחת הצהריים ופוררה אותו לפירורים.
היא השליכה אותם על הריצפה.
הציפורים מיהרו להתנפל על הפירורים ולנקרם במרץ.
החתולים ייללו, בהבעה לא מרוצה.
"בשבילכם," אמרה הלגה. "לא יכולתי להביא חלב. חכו לי כאן."
היא מיהרה למשם, עוברת במסדרונות בובאטון במיומנות שיכלה ללרכוש רק תלמידה בשנתה האחרונה בבית הספר.
"זהו," היא מלמלה לעצמה. "הנה."
היא מלמלה לחש מהיר ולחצה על לבנה בקיר.
נפתח תא סודי.
היא חייכה לעצמה, שולפת בקבוק חלב עמיד, שתי קערות וגוש דבינה.
לאחר מכן סגרה את התא בלחש נוסף.
היא איזנה את הפריטים תחת זרועה, ממהרת בדרך חזרה.
היא נכנסה לחדר, מניחה את הקערות על הרצפה וממלאת אותן על שפתן בחלב.
לאחר מכן הניחה את הגבינה על הרצפה, צופת בחיוך רחב בעכברים ובחתולים שאינם תוקפים אחד את השני, אלא אוכלים את מוצרי חלב.
הם ראו שמי שאוכל את חבריו מגורש, ולא העיזו לעבור על הכללים שהציבה להם.
אך הכללים היו מועטים, כל שנראה שחוץ מלהתגבר על מנהגיהם הלא טובים הם לא היו צריכים לעשות דבר.
החתולים גמעו את טיפת החלב האחרונה, והעכברים הדפו לעברה כמה פירורי גבינה, כאילו מציעים לה לאכול ממנה גם.
היא הנידה את ראשה, אך חייכה כי ידעה שהם לא היו עושים זאת אם לא היו מחונכים אצלה.
נראה שזה גרם להם להבין דברים לבד איך לעשות טוב לאנשים.
הם אכלו במהירות את הפירורים.
הלגה נופפה אליהם בידה, מנסמנת להם להתפזר.
לאחר מכן, היא אספה את הקערות, מתכוונת לשטוף אותם במעונות.
היא שמה לב שהחיות לא משו ממקומן רק כשעמדה לעבור את מפתן החדר בצאתה ממנו.
היא הרימה לעברן גבה.
החיות החלו להתקדם לכיוון היציאה.
היא הפנתה להן את גבה ומיהרה למעונות, לפני תגיע השעה לכיבוי אורות.
החיות עקבו אחריה בעיניהן עד שנעלמה בפנייה ורק לאחר מכן התפזרו.

                                                 ~*~

כשהלגה הגיעה לחדרה, היא נשכבה על מיטתה וניסתה להירדם.
אך המחשבות מלאות רגשי הנחיתות לא עזבו אותה.
רק החיות מעריכות אותך. וזה כי חייהן תלויים בך. היא נאנחה.
למה רוונה לא יכלה להגיד לה פעם משהו טוב? למה רק: "הלגה, הלגה. פעם אחת תגידי משהו חכם." או: "את מאלצת אותי להגיד: את בורה בלחשים."
וגודריק חבר שלה רק כי היא... לא רוצה אותו. חוץ מרוונה, כמובן. אבל רוונה היא עסק ביש. היא לא רוצה אף אחד. אז לא הייתה לו ממש בחירה, אם הוא רצה להשיג מישהי שלא יוזמת את יחסיהם.
וסלזאר... הוא היה הטיפוס המוזר ביותר מבין הרבעייה. הוא תמיד עשה דברים רק לאחר שהחליט אם הם שווים לו או לא. הוא רצה שכל העולם יעריץ אותו. הוא רצה... והוא החליט שאם הוא יהיה ידיד על השלושה, הוא יצליח בכך.
הם היו הרבעייה המוזרה ביותר עלי האדמות.
אבל אולי בגלל זה הקשר ביניהם היה חזק כל כך.
"פססט, פססט. את ערה?" נשמעה לחישה מהמיטה ליד, מוציאה את הלגה מהתהיות.
זאת הייתה רוונה.
הלגה הנהנה חלושות.
"מצוין." רוונה נשמעה שמחה. "מה את חושבת על בית הספר שאנחנו בונים?" שאלה.
"אני רוצה לבנות אותו," אמרה הלגה. "אני אני חוששת שלא נצליח." היא החליטה לשפוך את אשר על ליבה, מקווה שרוונה תעזור לה.
"למה?" רוונה קימטה אתל מצחה בבלבול, מתיישבת במיטתה בחשיכה.
"כי אני לא אעבור את הבחינות," אמרה הלגה. "ובטח שאני לא אוציא הל"מ, או יותר."
"אני אדאג שתעברי אותו." רוונה חייכה. "הסירי דאגה מליבך."
"אבל אמרת..." מלמלה הלגה.
"אז אני חוזרת בי. את תוציאי מהבחינות האלו קס"מ."
למרות שרוונה סיפרה לה איך היא מתכוונת לאמן אותה למבחנים, הלגה הטילה ספק ברעיון שתצליח אי פעם להוציא משהו מעל ק'. זה נחשב מבחינתה מעולה.
אבל היא לא אמרה זאת בקול. אולי זה יצליח. רוונה עושה את זה בשבילה.
ושוב היא נאלצה לקטוע את המילים האופטימיות שהריצה במוחה עם עוד אמת אחת מכאיבה.
היא עושה את זה בשביל עצמה. בשביל הקריירה שלה, כדי שהלגה תתרום בבניית בית הספר שהיא תנהל. לא עושים דברים בשבילה ולא מעריכים אותה. ככה זה היה מעולם וככה זה ימשיך להיות.
מה יש לה לעשות? היא נרדמה. אבל השאלות ניקרו במוחה גם בחלומה. והיא נאנקה. עד כמה שהזיכרונות שהופיעו היו מכאיבים.


                                                 ~*~

מחנכת הכיתה שישבה מול הלגה והוריה הינידה בראשה בצער.
הוריה קבעו פגישה עם מחנכת הכיתה כדי לדון עימה על ציוניה היותר מגרועים של הלגה. הנכשלים מילאו את התדועה של הלגה, למרות שהיא לא הופתעה.
"אני מתנצלת," אמרה המורה. "אבל ציוניה כבר הוכתבו ונשלחו למוקדים מלמעלה. לא נוכל לשנות אותם יותר משכבר שינינו."
"שיניתם את הציונים?" התפלאה האם. "עד כדי כך הם היו..."
"גרועים?" השלים האב.
אפילו הם לא העריכו את הלגה כמו שצריך. אולי זה היה בגלל שהכניסה חתולים חבולים וציפורים פצועות לבייתם בתדירות גבוהה.
"הם היו מקלקלים עוד יותר את הממוצע הכיתתי, שבכל מקרה כבר ירד מאוד מהציונים שלה." המורה דיברה כאילו הלגה אינה נוכחת בחדר.
הלגה טמנה את פניה בידיה ונמלטה מהכיתה בבכי מר.

התמונה התחלפה.

הלגה ישבה לאחר שנבחרה לחידון הטריוויה הכיתתי.
היה די ברור שהכיתה רוצה לראות אותה מפשלת.
המורה שאלה שאלה.
הלגה ישבה עם מבט אטום בעיניה, מנסה בייאוש לחלץ את התשובה מהבעת פניה האדישה של המורה.
"את לא יודעת?" המורה שאלה בקול נוטף ארס. היא כעסה כי המורים הפילו עליה אתגר לדאוג שהלגה תשתפר בלימודים ובינתיים הלגה רק המשיכה להדרדר, אם זה עוד אפשרי.
הלגה מלמלה תשובה אקראית שחלפה במוחה. היא לא רצתה להגיד שהיא לא יודעת.
המורה נותרה המומה. השתררה שתיקה.
"את... צודקת," אמרה המורה, ממהרת לעבור לתלמיד הבא.
הלגב לא ניצחה בתחרות, אך התלמידים לא דיברו איתה שבוע לא בגלל הסיבה הזאת. הם לא דיברו איתה כי הם לא יכלו לצחוק על בורותה יותר, או לפחות בחודש שלאחר התחרות.
לאחר מכן הם המשיכו לצחוק עליה, ואפילו יותר ממקודם.

התמונה התחלפה.

היא זכרה איך רוונה לטשה עיניים נרתעות בתעודה הראשונה שהלגה קיבלה. הן הו חברות טובות כבר אז.
לאחר מכן היא הוציאה תעודה נוספת מילקוטה, משווה בין הציונים. ההבדל ביניהם היה קיצוני.
רוונה קיבלה קס"מ בכל המקצועות, בעוד הלגה קיבלה ק' ופחות.
הלגה רצתה שהאדמה תבלע אותה. זאת לא בקשה מוגזמת, חשבה. אני אהיה דשן טעים!
"אני לא מבינה..." מלמלה לבסוף רוונה. "לא חשבתי שציונים כאלו קיימים..."
הלגה הופתעה. היא לא כועסת?
"אבל אין ספק שאת גרועה. הציונים האלו לא מופיעים אפילו ברשימת הציונים בבית הספר!" רוונה המשיכה.
הלגה שקעה שוב באווירת הנאחס.
"מה אני יכולה לעשות כדי להשתפר?" היא שאלה את רוונה. "את בטוח יודעת, עם ציונים כמו שלך."
"תתרגלי, תחרשי ותלמדי את החומר ביסודיות." הציעה רוונה.
"ניסיתי."
"תבקשי מהמורים לקבוע לך שיעורי עזר." ניסתה רוונה עיצה אחרת.
"ניסיתי. המורים אמרו שאין להם זמן אליי."
"תשכרי מורה פרטי?" חיוך קטן עלה על פניה של רוונה.
הלגה לא הבינה. רוונה אמורה לדעת. אין מורים פרטיים בבובאטון!
"אין פה מורים פרטיים."
"את פוגעת בכבודי." רוונה אמרה בטון נעלב. "הרי מורה פרטית עומדת כאן מולך."
אך הלגה לא הצליחה גם בזה. במהרה רוונה התייאשה ממנה.

התמונה התחלפה שוב.
אך הפעם זה לא היה זיכרון.
היא ישבה בחדר מאובק, מול שולחן שעליו צברו עובש מליוני ספרי לימוד שהלגה לא הצליחה להבין. היא לא הצליחה אפילו לראות את ראש הערימות מבלי להצל על עיניה, כי נראה שלחדר לא הייתה תקרה והוא היה פתוח אל השמיים. אך הערמות נגמרו בכתם מטושטש, כך שאפילו את סיומם הלגה לא הצליחה לראות. מדי פעם ערימות התמוטטו.
"איך אני גומרת לקרוא את כל זה?" לחשה לעצמה ביאוש.
הכתובת על הדלת נכתבה בדיו אדום כדם:

עלייך לקרוא ולהבין את כל החומר בספרים הנ"ל. נא לנהוג בהם בכבוד. לאחר שתקראי את כולם תזכמי אותם על קלף. מליון גליונות מחכים לך בארון. לאחר מכן תצלצלי בפעמון ונערוך לך בוחן על החומר שקראת.
את נמצאת פה כבר (המספר עלה כל הזמן, והראה לה שהיא נמצאת במקום כבר  כמה אלפי שנים).

היא זכרה שהיא צלצלה בפעמון רק פעם אחת.
היא התחננה שיתנו לה לצאת.
אבל הקול הקר שדיבר אליה מהצד השני של הדלת רק מלמל כישוף בשפה לא מובנת והכפיל לה את כמות הספרים.
היא ניסתה באותו הרגע לקרוא על המהפכה הצרפתית בקול רועד, אך המילים בקושי התחברו למשפטים בתוך ראשה.
היא הניחה את ראשה על השולחן והחלה להתייפח.


                                                 ~*~

היא קמה בבוקר, לפני שעונה המעורר, צמרמורת חולפת בגבה ומרעידה אותה.
היא מיהרה לבטל את פעולת השעון לפני שיצלצל וחיכתה שרוונה תתעורר.
לאחר מכן הן ירדו אל ארוחת הבוקר, כשהלגה שומרת על שתיקה ושומרת את החלום שחלמה כסוד.
אבל הזכרונות שנהיו טריים מחדש והמקרה האחרון, טרדו את מנוחתה והעבירו לה את התיאבון בארוחת הבוקר, למרות שהייתה טיפוס שאוכל הרבה.
היא החליטה באותו הרגע שהיא מוציאה קס"מ במבחני סוף השנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא