הו לילי!

"אתה לא מאמין בעצמך, זאת הבעיה."
סוורוס וחברו החדש, באד, ישבו ליד השולחן של סלית'רין בחדר האוכל, כמה ימים אחרי המקרה עם
התעלול לקונדסאים.
סוורוס סיפר לבאד שהוא לא יודע מה לחשוב על הקשר שהיה לו עם לילי, הוא היה בטוח שהוא נכון.
באד חייך בהבנה. "אתה לא תגלה?" שאל החיוך צופן סוד.
"נו, באד," סוורוס גלגל עיניים. "מה אתה עושה מזה עניין?"
"לא, לא, זה חשוב. סוד. באמת אסור שידעו. אם תיתן לי את מילת הכבוד שלך ותבטיח שלא תגלה,
אספר לך."
סוורוס נאנח. "אני מבטיח. אז נו, מה?"
"תחשוב בהיגיון סוורוס. אם אני אספר לך פה, למה נתת לי את מילת הכבוד שלך? כי אם אני אספר,
כולם יטו אוזן."
"אתה חיי באשליות." סוורוס ענה לו.
"מה שתגיד," ענה לו באד. "תיפגש איתי בארבע במרתפים." לחש באוזנו.
"שיהיה." ענה לו סוורוס בחוסר עניין.

הוא, באד, ועוד שני ילדים שמיהרו אחריהם בחשש, טוענים שאחרי התעלול הקונדסאים נהיו מאוד
עגמומים, ותפיסת שני סלית'רינים תהיה הנקמה המושלמת. ביחד הם לא יעשו להם דבר.
בלא היה לסוורוס ובאד דבר נגד זה, אז הם הסכימו.
"מה לדעתכם נלמד בשיעור תורת הצמחים היום?" ניסה אחד משני הילדים לפתוח בשיחת חולין.
"אין לי מושג,," ענה סוורוס. "אני רק מקווה שלא יעורב בזה דם, שיוקז מאיתנו."
"אני מקווה שלא יעורב בזה ארס," ענה באד.
"אני מקווה שזה פשוט לא יהיה מסוכן." התחכם הילד השני.
"צודק." הסכים הילד הראשון והנהן. "ממש לא מתחשק לי את אחד מהתינוקות הצורחים האלו, במיוחד.
אני רק חושב עליהם וכבר יש לי כאב ראש."
הארבעה אטמו את אוזניהם בידיהם, רק מעצם המחשבה.
"אולי נבריז מהשיעור? בכל מקרה כולם יודעים שהפרופסור לא בודק שמות." הציע באד.
"באד! איך תקבל תעודה טובה מהוגוורטס? איך תצליח אם תבריז מכל השיעורים?" סוורוס קרא בקול.
"סוורוס, נותר לך עדיין חומר בראש שמושפע מהמוסר של לילי. מתי תלמד?" באד ענה לו.
שני הילדים נעצו את מבטיהם בכפות רגליהם.
סוורוס הרגיש לא נוח. לא נוח בגלל שכל הזמן צחקו על הקשר שלו עם לילי.
הוא ידע שהם לא יתנו לו לפתוח דף חדש. הכתם ילווה אותו כל הוגוורטס.
"אני כבר אמרתי לך, באד." סוורוס דיבר לאט. "אני כבר שכחתי ממנה."
"זה לא נראה ככה, עם העקרונות המוסריים שלך." ענה לו באד.
"אתם יודעים מה?" ניסה סוורוס דרך אחרת. "בבואו נעשה התערבות."
"התערבות?" שש עיניים סלית'ריניות סקרניות נפקחו לרווחה.
"מה יהיה בשיעור תורת הצמחים?" שאל סוורוס בדרמטיות מעושה. "במה נצטרך להתעסק בשיעור
תורת הצמחים?"
שלושת הנערים הנהנו בהתלהבות והחלו לצעוק רעיונות.
סוורוס חייך בתוכו. לא שמו לב איך העביר נושא.
באד חייך. "ברור שאני צודק. זה הדבר הכי קטלני ביקום!"
"ולכן המנהל לא יכניס את זה להוגוורטס. אתה יודע איזה פיקוח יש היום." ענה לו הילד השני.
"אתה טועה! והתינוקות האלו, שאמרת, גם הם קטלניים מאוד, למה אותם הכניסו ואת הצמח הקטלני לא?"
"אין לי מושג, אני לא המנהל."
"אה! רואה? גם אתה לא יודע כלום!"
הוויכוח נמשך עד שהגיעו לחממות ונכנסו פנימה, וסוורוס ציין לעצמו נקודה לטובתו. הנה, הוא מצליח

להשתלט על העניינים.
"אוף!" צעק באד בתסכול. "שוב טעיתי!"
"שתי אוניות," ענה לו הילד השני. "ועכשיו. אני יודע מה יקרה אם תדחה את זה לאחר כך."
"קח, קח." באד גלגל את עיניו ונתן לו שתי אוניות. "אני שונא את התינוקות הארורים האלה."
"למה אתם מאחרים?" המורה שאל בכעס. "ומתחילים לדבר כאילו אתם לא באמצע שיעור?!"
"לא היינו באים בכלל, המורה, אז תתחיל להעריך את זה שאנחנו בכלל מניחים את כף הרגל שלנו
בשטח החממות."
ההפאלפאפים שלמדו איתם יחד באותה שעה, זעו באי-נוחות.
המורה האדים מכעס אבל אמר במתינות שבכל רגע עומדת להיתפקע: "עשר נקדות יורדות לסלית'רין."
הם נשכו את שפתיהם והנהנו.
"אין לי כח אליו," סינן הילד השני.
היום חלף במהרה, סוורוס מנסה בבעל כורחו לאלץ את באד להצטרף אליו לשאר הישעורים בתירוצים
שונים.
"תראה," אמר. "שכחתי את המחברת בשיעור שינוי צורה. בוא ניקח אותה."
הם הלכו לכיתת שינוי הצורה.
"אני עייף," אמר לו באד. "דיי. בא לי לישון."
"השיעור הבא שלנו הוא תולדות קסם," חייך סוורוס. "בוא נלך לישון שם."
"באד הנהן. "אתה גאון."
חלף השיעור האחרון והם הלכו לאכול באולם הגדול. באד העמיס על צלחתו מכל הבא ליד.
"אתה יודע מה," אמר. "פעם ראשונה שלי שעני לומד יום מלא. אחלה חוויה. היום אני אלך לישון מוקדם."
"שמח שעזרתי," ענה סוורוס בהיסח הדעת.
"לא, לא, לא!" צעק באד.
"מה אתה רוצה ממני עכשיו?" התעצבן סוורוס.
"לא עונים בסלית'רין 'שמח שעזרתי'. אתה תיפגע אם תמשיך ככה."
"אויי, נו. תעזוב אותי. ניפגש בארבע."
סוורוס קם והלך בצעדם תשושים לחדר המועדון הסלית'ריני.
הוא ישן שעתיים וקם בשלוש וחצי, בעזרת כישוף שהטיל על עצמו, בשביל שיקום בשעה הנכונה.
הוא צעד במסדרונות ומיהר למרתפים המרכזיים, שהיו לא רחוקים מחדר המועדון הסלית'ריני.
"סברמאוס. אני שונא את זה, אבל הצלחת להביס אותנו פעם אחת."
"פעמיים," תיקן ג'יימס את סיריוס בהיסח הדעת.
"תגיד, אתה בעדינו או שאיןם לך שכל?!" קרא סיריוס. "אתה משמיץ אותנו?"
"סליחה," ענה ג'יימס "הייתי במקום אחר."
"בחלומות הוורודים שלך על לילי?" עקץ סיריוס את ג'יימס, אבל בחן את פניו של סוורוס, תר אחר תגובה.
"אני לא בקשר איתה יותר," משך סוורוס בכתפיו. "כיף לי בסלית'רין. היא סתם הייתה טורדן מעצבן."
"אל תדבר עליה ככה!" צעק ג'יימס.
"אז למה אתם לא עוזבים אותי? הבנתי את המניע. ג'יימס רצה את לילי ואני הייתי מכשול בשבילו. אבל היי,
זהו, אני לא קשור אליה יותר. לא הייחתי מאוהב בה," פה הוא שיקר, "ואני לא מאוהב בה גם עכשיו. אז מספיק,
אני לא מתכוון להתקרב אליה.
"נאום, נאום, סברמאוס. אבל עכשיו אנחנו נוקמים על אתמול." ענה לו ג'יימס.
"ואם תנקמו בי עכשיו תעזבו אותי?"
"לא, ברור שלא," ענה לו סיריוס.
"אז תשכחו מזה."
סוורוס החל ללכת וחלף על פני הרבעיה המופתעת. רמוס חייך אליו בעידוד וזז הצידה כדי לאפשר לו לעבור.
סוורוס הנהן בהכרת תודה.
"ירחוני!" סיריוס קרא. "נתת לו לעבור! אתה לא חזק מספיק כדי לעצור אותו?"
"לא," ענה רמוס ביובש. "לא ניסיתי. אתם פשוט ילדותיים כשאתם נטפלים אליו."
"והוא שוב הולך," הביט בו ג'יימס. "ואין סיכוי שאני אזכור את הכישוף שהוא השתמש בו."
"כי זה צד חלש," ענה לו סיריוס באי-נוחות. "מה זה משנה? אנחנו תמיד מצליחים."
"צודק." ענה לו ג'יימס. "אנחנו נטפלים אליו כי אנחנו רוצים לנצח."
טוב, חשב סוורוס. אני אצטרך לתת להם כאילו לנצח אותי ואז הם יעזבו אותי. בסדר.
הוא הגיע למרכז המרתפים ומצא שם את באד, מציץ בשעונו בלחץ.
"הו, הנה אתה! כבר הייתי בטוח שלא תגיע!" קרא בהקלה.
"עכשיו חמישה לארבע."
"אה."
"אז מה הסוד שלך?" סוורוס איבד סבלנות.
"כש- כשהייתי קטן," הוא חייך שוב את החיוך המבין שלו, "הייתי ידיד של בוצדמית." הוא הסמיק לגמרי, כאילו
ביצע פשע. "היינו משחקים במשחקים מוגלגיים- הרי עוד לא יכולתי ללמוד קסמים- והחלטתי שהיא ילדה מדהימה.
ואז ההורים שלי גילו על החברות שלי איתה, ובום! הם סיפרו לי מי הם הבוצדמים וטענו שהיא בוצדמית מלוכלכת
ושאתלכלך אם אסתובב איתה. אני מבין איך אתה מרגיש. הם בודקים כל הזמן שאני לא מתחבר אל בוצדמית
ושאני לא 'בוגד'. אני מבין איך זה."
סוורוס חייך בהכרת תודה אמיתית. "תודה לך, באד. אתה לא מבין איך שיפרת את ההרגשה שלי."
באד חייך חיוך עייף. "אני שמח."
"אתה שמח?" הרים סוורוס גבה.
"לא, לא! אני עצוב! אני תיכף בוכה פה! שמח? אני אמרתי את זה?" התחרט באד.
"לא, לא אמרת את זה." מיהר סוורוס להפחית את רמת המבוכה של באד.
"נכשלת!" קרא באד. "אתה צריך לעקוץ אותי! כמו סלית'ריני אמיתי."
"טוב, עשית בשבילי טובה."
"אין טובות בסלית'רין." ענה לו באד. כאילו זו עובדה. אין טובות וזאת בעיה שלו, של סוורוס, אם הוא יזכור טובה
שנעשתה בשבילו.
"אזכור זאת," ענה לו סוורוס והוסיף הנהון כדי לשכנע.
באד חייך חיוך לא משוכנע. "נראה אותך."
סוורוס משך בכתפיו.
"טוב," אמר באד. "בוא, יש לנו עוד יום מחר."
"כן." אמר סוורוס. "אתה הולך לישון?"
"לא, מה פתאום. ארבע עכשיו. אני נפגש עם אמנדה. ואתה?"
"אני ישנתי בדיוק עד עכשיו."
"אתה רוצה שאני אדבר עם מישהי שתתאהב בך?" שאל באד.
"אני? לא, זה בסדר." נבהל סוורוס.
"לא, זה ממש בסדר. אתה יודע מה? אני אתן לך את אמנדה. אני לא ממש אוהב אותה. אני אשוחח איתה
עכשיו." קפץ באד והחל לרוץ במסדרון.
"באד, לא! אני אסתדר בעצמי! אויי נו, באד!!!"  צעק סוורוס.
אבל באד כבר נעלם בהמשך המסדרון.
"אויי לא," מלמל סוורוס. "אויי לא."

הפרק הקודם		הפרק הבא