יומני המוסקטרי

היום יום רביעי, יום שהלך טוב יותר משחשבתי

כל הלילה חשבתי איך בדיוק אני אחזור הבייתה, הייתי כל כך נואש שהגעתי למסקנה שאצטרך לעבור על החוק ולברוח.

לשכנע את רבקה ואת לירון לחזור הבייתה כבר עבוד, בדרך כלל הם יותר נחמדים, אני שונא אותם שונא את העובדה שהם לא ההורים האמיתיים שלי.

בבוקר לא הייתי בטוח שהתוכנית שלי תעבוד אך לא הייתה לי כל ברירה. קמתי מהמיטה משפשף את עיני אחרי לילה ארוך ללא שינה.

הבטתי פעם אחרונה על החדר המגעיל מכוסה העובש שלי שהרהיטים היחידים שהיו בו היו שידה קטנה חומה ומיטה.

חשבתי עד כמה אהבתי את הבית הקודם עם פסיי הצבע על הקירות ארון הבדים שעליו חרוטים פסים חומים והתמונה של וונדי וולי מערוץ 8.

נאנחתי והתחלתי לארוז את חפצי. החבאתי את המזוודה מתחת למטה וירדתי במדרגות מנסה להיראות רגוע ושלו.

למטה חיכתה לי רבקה מעיינת במגזין ומזמזמת שיר. ניגשתי אליה מאמץ את עצמי לחייך ומתיישב לידה מתבונן בצלחת שלפני על השולחן.

"תאכל משהו, שלא תיהיה רעב היום בערב" היא חייכה רואה את מבטי בצלחת עם החביתה והסלט.

"מה יש היום בערב" אמרתי מקווה שלא משהו טיפשי שהיא תכריח אותי לבוא אליו.

"משחק גולף לכבוד היום הולדת של לירון" היא אמרה ודחפה אליי את הצלחת שלמען האמת לא עיניינה אותי במיוחד.

לרגע חשבתי שלא יהיה יפה מיצידי לברוח דווקא ביום ההולדת של לירון, אבל אחרי איך שהם לא התחשבו בי זה מגיע להם.

התעצבנתי וקמתי והלכתי לחדרי, למרבה הפתעתי רבקה עקבה אחריי. "אתה חייב להפסיק להיות מדוכא כל הזמן" היא התלוננה.

הפניתי את מבטי הצידה וניסיתי להימנע מלהיסתכל על פניה אבל היא תפסה את ראשי חזק ולא הרפתה. "יש אנשים שחייהם הרבה יותר אומללים משלך, אתה צריך להתחיל להבין שהחיים שלך לא כל כך אומללים כמו שאתה חושב שהם." הבטתי בעיניה וראשי צרב בכאב. היא לא הסירה את מבטה ולא הרפתה ממני היא רק הביטה בעיניי וגרמה לי כאב. "יודעת מה, כבר לא אכפת לי" אמרתי מנסה לגרום לזה להישמע אמיתי ככל שיכולתי. היא העיפה מבט אחד אחרון כאילו היא מחפשת משהו בעיני וקמה והלכה. אני נשארתי שם הופך את מבטי המחייך בפיוס לערמומי כשועל וכועס מתמיד. ראשי רטח מכאב וכעס יחדיו, לא הבנתי מה פרוש הכאב אבל יותר מדי כעס הציף אותי שלא היה לי באמת אכפת. נשמעה חריקת הדלת למטה המסמנת את צאתם של לירון ורבקה. מיד התחלתי בפעולה, הוצאתי את המזוודה מתחת המיטה והסטתי את הוילונות האדומים חושף את החדר לאור עז. פתחתי את החלון נושם את ריח החופש וירדתי למטה במדרגות כדי לוודא שלירון ורבקה הלכו. ניגשתי לסלון שבו נתלו תמונות של ונגוך כדי להסתיר כתמי צבע ולכלוך שהיו על הקירות. הסתכלתי סביב, לירון לא ישב על הספה קורא עיתון או רואה טלוויזיה, רבקה לא מביטה בתמונות של ונגוך ותוהה עם להחליפן ושקט עטף את הבית. ליתר ביטחון בדקתי גם במטבח, הבטתי במחבת שבכיור שבה טיגנה רבקה את החביתה על הבוקר ועל העיתון הפרוס על השולחן שבו קרא לירון היום ליד השולחן. על המתלה ליד דלת הבית לא הופיעו המעילים של הורי המזויופים וכל הסימנים האלו סימנון לי להתחיל לעבוד. ניגשתי לטלפון וחייגתי מהר את המספר מעיף מבטים חטופים בשעון שעל הקיר. "הלו" נשמע קולו של רון בצד השני של הקו. קפצתי משמחה והתחלתי לדבר מהר:"רון אין לי זמן אני בורח, אני חוזר לארץ בבקשה אתה חייב לעזור לי!" את המילה האחרונה צעקתי והוא נבהל. "הארי, באמת זה אתה, אתה חוזר לארץ" הוא התרגש. ניסיתי להרגע אבל לא הצלחתי ממש. "תקשיב אני צריך את עזרתך תקשיב לי" אמרתי בקול מהיר וצרוד. רון ואני דיברנו במשך חצי שעה שלמה וסיפרתי לו את כל התוכנית שלי. בערב כשלירון ורבקה חזרו הבייתה התחבאתי מתחת לחלון מחוץ לחדר עם המזוודה. "הארי!" רבקה צעקה מפתח הבית כשהם נכנסו.

שתקתי ולא רציתי שתרגיש שנעלמתי. "בוא הנה!" צרחה רבקה בקולה המשגע אבל אני לא זזתי. שמעתי את לירון לוחש "הוא עוד יבוא בואי". מיד אחרי זה הדלת חרקה והם יצאו החוצה. אני רצתי מהר לבית של השכנים שהיה להם ילד שהתידדתי איתו והוא הסכים לתת לי מקום מחבוא. דפקתי על הדלת וראובן הילד הופיע בפתח והניח לי להיכנס. חלפנו על פני הסלון והמטבח ונכנסנו לחדר שלו. הוא אירגן לי מזרון נוח על הריצפה והלכנו לישון.

יומני היקר הארי

הפרק הקודם