יומני המוסקטרי

יום שלישי, היום הכי גרוע בעולם.

בבוקר מצאתי את עצמי על הריצפה בין השטיח למיטה, כשכל החדר הפוך ומבולגן מסביבי.

לא זכרתי הרבה מהלילה כנראה כי הייתי כל כך עייף ועצבני, אבל הנחתי שפשוט כעסתי וזרקתי הכל בבלגן.

לא רציתי לרדת למטה, אבל מצד שני גם לא רציתי להישאר בחדר הנוראי הזה שצבוע כולו באדום ומלא עובש מגעיל.

קיוויתי שרבקה תרחם עליי, שתבין שאני מתגעגע להורי ולפעמים אני פשוט מוציא את זה בכעס, אבל גם אם היא תחשוב את זה נישאר בדירה המכוערת והמעצבנת הזו.

החלפתי בגדים במהירות נעמדתי ליד החלון והתחלתי לחשוב מה קורה למטה, אם מתחוללת סערה ורבקה הולכת ממקום למקום בכעס, או שבכלל היא יושבת ובוכה, ויש אפשרות שהיא יושבת ומהרהרת איזה עונש מגיע לי!

אף אחת מהאפשרויות האלו לא נראו לי טובות, בכל אחת מהם אראה אשם ונשאר במקום המעצבן הזה שאני פשוט לא יכול לסבול!

לא נשארה לי בררה, ירדתי למטה בצעדים גדולים ונשמתי עמוק מוכן לנורא מכל, כשלפתע גיליתי שלא הייתי מוכן לנורא מכל.

נכנסתי למטבח ומצאתי את רבקה מטגנת פנקייקים ואת לירון יושב ליד השולחן עם כוס קפה וקורא עיתון.

רבקה הביטה בי בחיוך של "תתרגל זה הבית החדש שלך" והציעה לי פנקייקים בחביבות. "אני נאלץ לסרב" מנסה לשלוט בכעסי שברור שהולכים להתפרץ כל רגע.

"תקשיב, לא אכפת לי כמה אתה שונא את הבית הזה ולא אכפת לי כמה אתה רוצה לחזור זה הבית החדש שלך אז תתרגל" היא אמרה באכזריות ומיד חזרה לחייך ולטגן פנקייקים.

כן, בהחלט לא התכוננתי לנורא מכל, מי היה מאמין שאחרי מריבה כזו היא פשוט תמשיך בחייה כאילו לא קרה כלום והכל בסדר, שבעצם בתוכי מתחוללת סערה והיחידה שאני רוצה לשחרר אותה עליה זו היא.

בהחלט יום אחד הגרועים בחיי, אני מתגעגע לג'יני אני לא מאמין שהשארתי אותה מאחור למלחמה, אני עוד אחזור הבייתה ואני עוד אחזור לחברי לא משנה מה רבקה ולירון אומרים.

יומני היקר הארי

הפרק הקודם		הפרק הבא