חייבת לדעת

טוב...זה הפרק הרביעי, אני מקווה שהוא ימצא חן בעיניכם . תגיבו, בבקשה, גם שיפורים ותיקונים.
הפרק הזה טיפה מסורבל וקשה להבנה, לפחות חלק, אבל הכול ייחשף אם תמשיכו לעקוב אחרי הפרקים שלי.
אינג'וי :
אין מילה אחרת שבה אפשר לתאר את החדר חוץ מהמילה ריק.
למרות שהוא היה קודר, כהה, אפלולי וריחו ריח של עץ רטוב, ריק הייתה המילה היחידה שיכולה לשמש אותו במקרה הזה.
באחת מארבעת הפינות של החדר ניצבה מיטה, ליד המיטה היה שולחן קטן עם רגלי עץ ומשטח זכוכית שקוף. הפרחים שהונחו עליו בתוך צנצנת היו חסרי צבע ונבולים,
וחבילת השוקולדים שכנראה פג תוקפם הייתה עוד מלאה ולא נעדרה ממנה חתיכה אחת.
הסדינים היו לבנים בצורה מפחידה, ועליהם, בלי להתכסות, סבלה בייסורים, לבנה ומצומקת, ילדה בת 12. חלל החדר היה גדול יחסית לשני הרהיטים הקטנים בפינה.
די מוזר לומר את זה בהתחשב בעובדה שמי ששכן בחדר הזה לא באמת מסתובב במרחביו.

כל מה ששמעו שם, היו השאיפות והנשיפות של הילדה הסובלת. ומה ששמעו מבחוץ היה לא אחר מאשר השקט, הדממה.
החדר היה מחניק, כמו אדים בלתי נראים של גז רעיל כיסו את החלל הקשה לנשימה. הילדה לא ידעה באיזו נקודה היא בתוך בית החולים הגדול.
הכאב החזק ביותר שפעפע בגופה היה הכאב ביד ימין שלה. שם נח לו צמיד מוזהב עם פסי כסף.
בתוך הצמיד הייתה אבן ירוקה, ואם מצליחים לכוון אותה מזווית מסוימת מול האור, היא נהפכת לאדומה. בתוך האבן חרוטה לה האות 's'  מעוטרת בשני נחשים.
מדי פעם נשמעה אנקה חרישית, ואם בתוך החדר היה מישהו נוסף הוא בטח לא היה שומע אותה.
הילדה הייתה לבושה בשמלה די יפה אפשר לומר, אבל חבל שלפני ימים ספורים היא התלכלכה כאשר נפלה ארצה ברחובותיה של לונדון. מאז הילדה לא מקולחת ולא מטופלת.
כמעט גוועת ברעב ובצמא.
השיער שלה גלש על כתפיה, שיער חום. עיניה מצומצמות, כלל לא ניתן להבחין בצבען.
היא המשיכה להתעוות והמשיכה להתפתל ועדיין לאף אחד לא היה אכפת.

********************************************

לילי קמה לאט מהמיטה והתחילה להתלבש. יודעת שממילא טונקס תיכף תקום ותנסה להעיר אותה בכל דרך אפשרית ללא הצלחה.
היא לבשה את מכנסיה האהובים ואת החולצה הוורודה שלה, סירקה את השיער הג'ינג'י  ושפשפה את קורי השינה מעיני האיזמרגד שלה כדי שתוכל לראות כיאות.
היא ירדה במדרגות אל חדר המועדון המשותף, שם היא ראתה את ג'יימס לבדו. זה צלצל לה מוכר.
"בוקר, פוטר" אמרה לו מפהקת.
"בוקר, אוואנס" אמר לה בישנוניות.
"אתה רוצה ללכת לארוחת הבוקר עכשיו? יש לנו מה לעשות היום"
הוא מצדו רק הנהן ועקב אחריה לאולם הגדול.
מלבד כמה תלמידים, שלא כל כך שמו לב לכניסתם של לילי וג'יימס דרך השערים הגדולים והכחולים, האולם היה ריק.
ריק לא אומר שעל השולחנות היה המון אוכל, אלא שהאוכל התאים את עצמו למספר התלמידים. אבל עדיין היה מכול טוב.
שניהם התיישבו בשולחן גריפינדור, אחד ליד השני.
הם אכלו חביתות עם לחם טרי ונקניקיות, שתו מיץ דלעת וקינחו עם עוגת תפוחים. מדי פעם המרפקים של שניהם
התנגשו זה בזה, הם רק הסתכלו אחד על שני, מסמיקים, ואז המשיכו לאכול.
אחרי הארוחה שיחסית די כבדה לארוחת בוקר, הם נחו, שתי ידיהם מתחת לסנטרם. מעבירים יד אחת אל הבטן ,ממששים אותה בהנאה ו
משמיעים קולות ציקצוק על האוכל הטעים.
"ג'יימס, לא אמרת לי אתמול, איך שניהם לא ישמו לב אלינו?"
"אני אמרתי לך, אני אטפל בזה"
"תטפל איך?"
"את רוצה לראות"
"כן, ברשותך"
"בטוחה, עכשיו? את לא תתחרטי?"
"לא, אני לא, קדימה תראה לי"
ג'יימס קם לאט מהמושב שלו, לילי הביטה עליו.
"נו, את באה, או שאת מתכוונת להסתכל על הגוף היפה שלי כל היום?" שאל
היא רק משכה בכתפיה והתרוממה גם כן מהמושב (בקושי רב עם כמה שזה עצוב) עוקבת אחרי ג'יימס שנראה כמוביל אותה לשום מקום.
הם הלכו, והלכו והלכו ,היא אחריו, והוא לא מוציא מילה.
הם יצאו משעריה הרחבים של טירת הוגוורטס, עברו קבוצות על גבי קבוצות של תלמידים, לילי התחילה להתעייף קצת.
"למה אנחנו כאן?" שאלה אותו לאחר שג'יימס נעצר בגבול בין המדשאות ליער האסור.
עוד בשנתה הראשונה של לילי, היא קיבלה עשרות אזהרות לגבי היער הזה.
' זכרו לכם, שהיער האסור, נמצא מחוץ לתחום, של כול תלמיד, שלא מבקש למות מוות קשה ובייסורים' שמעה את קולו של אלבוס דמבלדור מתגלגל בזיכרונה, ואיך כול הילדים התחילו להתלחשש, ולומר עד כמה מסוכן היער בעצמם.
"ברוכה הבאה, לילי, ליום החופש שלך" התחיל עם השטויות שלו "את לא הולכת ללמוד היום, אני רוצה להראות לך משהו מגניב" המשיך ונסה להוביל אותה אל תוך היער.
"ג'יימס, אסור להיכנס לשם, אנחנו נפר חוקים של בית הספר, אני מדריכה"
"נו, קדימה לילי, את אמורה להיות אמיצה בשם מרלין!" הוא שלח את ידו אליה.
"טוב, אני באה" הסמיקה מעט יותר "ואני לא צריכה את העזרה שלך כדי ללכת"
ככל שהתקדמו לעבר מרכז היער נהיה יותר חשוך ויתר מוצל.
"ג'יימס, אני מתחילה לפחד" לחשה לכוונו אחרי דקות של צעידה
"אז תחזיקי לי את היד" אמר לה, גם כן בשקט
"אני לא עד כדי כך מפחדת"
"אז תמשיכי לרעוד במכנסיים" צחק
"היי, אני לא.."  
"הגענו" קטע אותה ג'יימס. והלך לעבר אחד העצים, השאיר את לילי לבד.
היא לא ראתה אותו, נהיה לה מפחיד יותר ויותר, מרגע לרגע.
"ג'יימס? פוטר?" צעקה עדיין מנסה לשמור על קול חלש.
"חכי שנייה, נודניקית" צעק לעברה ג'יימס, חוזר לאזור בו לילי נמצאה.
הוא החזיק בידו משהו, משהו גדול, זהוב ירוק כזה,
"ג'יימס, מה זה?" שאלה לילי
"גלימה" אמר בפשטות
"גלימה? באנו לפה בשביל גלימה?" שילבה את שתי ידיה.
"כן" אמר. עדיין בפשטות.
"מה גלימה יכולה לעזור לנו, ג'יימס?"
"יכולה ועוד איך, תלבשי אותה, קדימה"
"אבל...זה די...או ,טוב, תביא לי את זה"
לילי לקחה את הגלימה בידיה. ולבשה אותה ללא רצון.
"נו? איך אני נראית?" שאלה מיד כשהגלימה עליה.
"את לא " ענה לה ג'יימס
"מה זה 'את לא'?" לילי הורידה את מבטה לגוף המכוסה גלימה שלה, שכעת נעלם.
"הגוף שלי נעלם!" התלהבה בפניו של ג'יימס.
"יאפ, גלימת היעלמות"
"מאיפה יש לך כזאת? הן ממש נדירות"
"אבא שלי"
"איפה הוא?"
"מת" שניהם ישבו על סלע בכיפת היער.
"אני כול כך מצטערת" שמה את ידה על גבו וליטפה אותו קלות, לאחר מכן הורידה את היד, מתחרטת שעשתה את זה כי מבטו היה עליה.
"זה בסדר" הוא אמר לה "לפעמים, אני פשוט רוצה לא להיות פה, להיעלם קצת"
"אפשר לסדר את זה" פשטה לילי את הגלימה והשליכה אותה על ג'יימס שלפתע נעלם בין כפליה.
"איך זה מרגיש?" הסתכלה על הסלע, שכעת לא היה עליו כלום.
"אני כאן ,לילי" לחש באוזנה מאחוריה והקפיץ אותה כשתחב שתי אצבעות שלו לצדי גופה.
"ג'יימס, תפסיק" צחקה, מסתכלת לכוון ממנו הגיעה הלחישה
" 'ני כאן" לחש מכוון אחר ועשה את אותה פעולה, לילי מצחקקת מהדגדוגים.
"פוטר, כדאי לך להפסיק"
"למה?"
"כי כשאני אשיג את הגלימה הזו, אתה תהיה בצרות"
"אני רוצה לראות את זה" לילי הרגישה את הגלימה נזרקת עליה.
היא הסתובבה, ראתה את ג'יימס הממושקף בקלות רבה, הוא טרף קל.
היא הלכה בשקט בשקט, מבט נחוש שיודע מה הוא עושה ריצד על פניו של ג'יימס.
היא תחבה שתי אצבעות בצדי גופו של ג'יימס שקופץ ,צוחק לרגע ואז הסתובב מיד, אוחז דרך הגלימה בידיה של לילי. כאילו אוחז באוויר.
"תפסיק, זה לא פייר" זעקה
"יש לך ניסיון אחד אחרון"
"טוב, תעזוב אותי" הוא שיחרר אותה.
היא הלכה בשקט, לצדו השני של ג'יימס, שניסה גם הוא להסתובב, לא יודע לאין.
היא תחבה את שתי אצבעותיה לאותו מקום בצדי גופו של ג'יימס, הוא לא תפס אותה.
"הא, in your face פוטר," הוא שמע אותה, והחל צועד, יותר רץ, למקור הקול.
היא ראתה אותו מתקרב, רצה כשהגלימה מעליה לצד השני של כיפת היער. הוא פספס אותה.
"לילי, איפה את?"
היא לא הוציאה מילה מהפה. "לילי?" חזר שוב על שאלתו, היא חזרה על התשובה האילמת שלה.
היא התקדמה מאחוריו, עדיין דוממה, ובלי הודעה מוקדמת חזרה על אותה פעולת דגדוגים.
הוא קפץ וצחק שוב, אבל מיד חזר לעצמו והסתובב במהירות כזו שלילי לא יכלה להתחמק ממנו.
הוא אחז בה, פשט את הגלימה מעליה. שניהם נפלו על האדמה הלחה, מלאת העלים של היער.
ג'יימס רכן מעליה, היא מתחתיו, מביטים זה בעיניו העמוקות של זה, מסמיקים, שותקים, התקרבו זה לזו.
'אל תעשי את זה, זה ג'יימס פוטר, מרלין, את לא רוצה את זה' לחשה לעצמה לילי.
"אממ...ג'יימס, אני..."
"זה בסדר" הוא קם, עוזר לה לקום בעצמו ממלמל "גם אני..." 
"טוב, כבר כמעט נגמר לנו הזמן" שנתה נושא. " הגלימה הזו גאונית, ג'יימס, פשוט גאונית" חייכה לכוונו
"אני יודע"
"בוא נחזור, עוד עשרים דקות הם נפגשים, אנחנו נהיה שם גם"
"מתחת לגלימה?"
'איך שנינו נהיה מתחת לאותה גלימה ביחד?' הרהרה לילי 'אנחנו בכלל לא...איו' חשבה עוד, אבל אז היא נזכרה שהשיחה תיכף מתחילה.
"כן, מתחת לגלימה"
"שמעת את זה?" שאלה לילי את ג'יימס אחרי דקה של הליכה "הייתי בטוחה ששמעתי משהו בין העצים"
"לא, לילי, הכול בסדר, בואי" הוליך אותה לעבר הטירה בחזרה.

"קדימה לילי, יש לנו עוד חמש דקות"
"טוב, אני באה, אני באה" אמרה לכוונו של ג'יימס.
הוא הניח עליה את הגלימה, נכנס לתוכה אחרי זה.
"אה, פוטר, אתה דורך לי על הרגל"
"את לא מכוונת טוב, את אמורה להיות העיניים" שניהם גיששו בשקט מתחת לגלימת ההעלמות.
"הנה, זה המסדרון, תהיה בשקט"
שניהם השתתקו למראה האור הנדלק בחדר המסדרון.
הנער עם העיניים השחורות- אפורות והשיער הפרוע והעור החיוור באמת הציץ למחבוא של לילי.
הם ראו את פרצופו הנבזי, מביט כאילו דרכם, לא יודע שכעת מסתתרים תחת גלימת היעלמות שני ילדים בשנה השישית.
לילי הרגישה את אותה דפיקה מוזרה של הלב, ג'יימס הסתכל עלייה, מוכן לחוות משהו שעוד לא חווה אף פעם.
'זה עומד להגיע' אמרה לעצמה לילי בעוד שני הנערים התחילו לדבר.
"טוב, תקשיב" התחיל לומר בקול גבוה וגס "אנחנו צריכים למהר, בפעם הקודמת שנפגשנו אתו הוא כמעט הטיל עלי אבדה קדברה"
"א...אני יודע אב...אבל מתי יהיה הזמן ה...נכון?"
"האדון אמר שהוא יוכל להשיג לנו מעבר מהוגוורטס עוד שבוע, בשעה עשר בלילה, בחדר הנחיצות"
"א...אבל...ישימו לב...אלינו"
"לא. שכחת? הם עושים את הנשף האידיוטי שלהם, כולם יהיו שם, גם דמבלדור יסור לנו מהדרך. אל תפקפק בו, הוא עושה צרות, אלבוס דמבלדור המקולל, הוא יהיה שם יחד עם כולם.
חוגגים, לא יודעים שהסיוטים שלהם עומדים להתגשם"
"ט...טוב, אבל...האדון, הוא...כועס"
"מתי הוא לא כועס? אנחנו נשיג את זה, לא היינו צריכים להיפגש היום, מיותר! פשוט מיותר! עוד שבוע, אתה תשרוד עד לשבוע הבא? ליד חדר הנחיצות, משם כבר נסתדר, אבל בבקשה, אל תיכנס לקטטות בפונדקים טוב?"
האיש בעל הקול המגמגם והשבור רק הנהן, שניהם הסתלקו משם. לילי וג'יימס הורידו את הגלימה אחרי כמה דקות של עמידה במקומם.
"זהו זה?" שאל ג'יימס
"זהו זה" ענתה לו לילי
"לא היינו צריכים לבוא"
"כן, היינו צריכים, עכשיו אנחנו יודעים איפה להיות כדי לצאת מהוגוורטס."
"איפה?"
"לא שמעת? הם נפגשים ליד חדר הנחיצות, הם תלמידים , הם חייבים לצאת מכאן איך שהוא בלי לעורר חשד, הנשף הוא העיתוי המושלם בו לא ישימו לב אליהם, וולדמורט יעזור להם ואנחנו נתגנב מאחוריהם."
"עכשיו צריך לחכות שבוע?"
"כן, רק שבוע בלי כל המתח הזה, אוף, באמת רציתי להיות בנשף"
"את יכולה להיות. הם נפגשים בעשר, הנשף מתחיל בשמונה, ואל תגידי את השם הזה"
"נכון, מגניב" כלל לא התייחסה להערה של ג'יימס לגבי השם של אתם- יודעים- מי
רק לחכות?"
"רק לחכות, עכשיו בוא נחזור"

הם חזרו לחדר האוכל, שהוא גם האולם הגדול, התפצלו. ממילא זה היה הזמן לארוחת הצהריים.
"לילי, איפה היית כל היום? הייתי בודדה" שאלה אותה טונקס מיד כשראתה אותה.
"סורי, טי, הייתי עם ג'יימס"
"ג'יימס מי?"
"ג'יימס פוטר" לילי ענתה 
"אה, זה לגמרי בסדר" חייכה לעצמה "מה עשיתם?"
"שום דבר מיוחד"
"רבתם?"
"משהו כזה" ענתה לילי
טונקס המשיכה לחייך.
"מה את עשית היום?"
"הייתי כל היום עם ג'נט, בשיעור שיקויים היא כמעט פוצצה את כול הכיתה."
"יום כיף"
"כן, לא ממש"

"מה זה כול הרעש הזה?" שאלה לילי את טונקס. לילי שמה לב לצעקות של תלמידים מכול כוון.
היא זרקה מבט לחבורה של ג'יימס, הוא לא היה שם.
"היי, לופין, סיריוס, איפה פוטר?" שאלה אותם.
"הו, אוואנס, כמה זמן לא ראינו אותך?"
"אל תשנה נושא, סיריוס" אמרה בתוקף "איפה פוטר?"
"הוא בחוץ, במדשאות"
לילי הסתובבה "בואי, טונקס, הולכים למדשאות" טונקס נשארה עם פרצוף לא מבין דבוק על פניה, קמה, והלכה אחרי לילי כמו זנב ארוך מאוד.
הצעקות התחזקו בכול צעד שלילי עשתה.
היא ידעה שמשהו קורה כי הרעש לא היה רנדומאלי, הוא היה שונה, רעש שמופיע בתזמון כול שהוא.
כול מה שהיא ראתה היה אורות וניצוצות, ירוקים ואדומים ניתחים באוויר הצונן.
"מה אתם עושים?" צעקה לילי לכוונם של ג'יימס וסוורוס הנלחמים זה בזה.
"זה הוא התחיל" זעק ג'יימס וחסם קללה שנורתה לעברו.
"סוורוס מה אתה..." התחילה לדבר ונעמדה מולו, הוא דחף אותה, היא נפלה על הקרקע בחבטה.
ג'יימס רץ לעברו, מכוון את השרביט ישר ללב של סוורוס "אם תיגע בה, אני אתלוש לך את הידיים מהמקום וכול חלק אחר שקשור בך"
"אתה לא מפחיד אותי" צעק עליו סוורוס
"כן, זה גם מה שהתחתונים שלך אמרו לפני שבוע" הקהל הסובב אותם השמיע קולות הידד.
ג'יימס ניגש אל לילי, עוזר לה לקום.
"די, תפסיקו שניכם. למה אתה עושה את זה, סוורוס"
"ראיתי את שניכם ביער! זה לא פייר!"
"זה היית אתה שהשמעת את הרעש? ומה לא פייר?"
"ראיתי איך שניכם באתם ל..." הוא הסתכל על הקרקע
"מה? סוורוס...זה היה רק משחק"
"רק משחק הא?"
"כן, רק משחק" לילי עמדה לבכות שם, באמת שהיא התכוונה, היא לא יכלה להחזיק את הכול בחלל הקטן הזה שנקרא בטן.
"טוב, תעשי מה שאת רוצה" הלך משם, כמעט בורח, מתחכך בכתפה של לילי תוך כדי.
היא הסתובבה לג'יימס, נאנחת קלות, הולכת משם גם כן.
"לילי, חכי" אמר לה ג'יימס "זה לא אני, ואם אני אשם אז סליחה לילי"
"אני יודעת, פוטר" חזרה לקרוא לו בשמו " אבל נמאס לי להפריד בין שניכם כל הזמן"
"תגידי את זה לו"
אני אגיד לו כבר מתי שהוא" אמרה ברוך "אני רוצה לישון, אני חייבת להשלים שעות שינה"
"אני יודע, לילה טוב, לילי"
"לילה טוב, פוטר" אמרה לו, והתחילה ללכת חזרה למועדון. טרודה.
היא נשמה שתי נשימות. נזכרה בעיניו החומות של ג'יימס, שזורחות עוד יותר דרך משקפיו העגולים, נזכרה בתנוחה שבה היו שניהם, את הנשיפות שלו,  'למה? מה הרתיע אותי מלעשות את זה?' שאלה את עצמה 'אולי כי זה פוטר שמדובר עליו? הרי הוא בכלל לא הטיפוס שלי, לא הייתי צריכה לספר לו על זה בכלל. לא, רגע , הייתי צריכה אחרת לא הייתי משיגה משהו שימושי כל כך כמו הגלימה וגם...למדתי להכיר אותו,
הוא יכול להיות בסדר גמור כשהוא רוצה' חייכה לעצמה, עדיין לא בטוחה אם עשתה טעות.
היא חשבה גם על סוורוס, ועל טונקס, והבחינה איך שני הנערים האלו מונעים ממנה לנהל חיי יום יום שגרתיים כמו שכול נערה מתבגרת אמורה לעבור.
היא מרגישה מתרחקת. כמה זמן היא לא עשתה ערב בנות? טוב, כן, שלושה שבועות, אולי פחות, אבל זה הרגיש לה כמו נצח.
הסקרנות היא דבר שיכול לגרום לשאלה להיראות הרבה יותר ארוכה ממה שהיא באמת.
בחשיבה לא אופטימית זו, לילי נרדמה, מנסה לכפר על שעות שינה רבות, לתת לסף האנרגיה במוח לרדת, אחרי עשרות ניסיונות לכך שלא עבדו.
היא עצמה את עיניה.

הנער שוב הופיע משום מקום. מאחוריו דמות מוצלת, שלא ניתן לראות, דמות מכופפת.
"לילי" הנער יפה התואר לחש "את שלי"
"לילי...את שלי" לחש שוב ושוב את אותם צירופי המילים.
הפרצוף של הנער לא היה עם חיוך מהפנט כמו ברגעים ששאל אותה שאלות,
הפרצוף שלו היה נראה שונה. רשע.
הבזקי אור נראו מכול מקום, פלאשים משהו, מראים תמונות מחייה.
לילי ופטוניה בליל כל הקדושים, לילי ואמא מבשלות בכלי עזר מוגלגים, לילי ואבא- שמחזיק אותה בתוך שמיכה כשהיא רק בת שבוע וקצת.
"לילי...את שלי" שמעה שוב את אותה לחישה מצמררת בין כול תמונה ותמונה.
הטיפות ברקו על מצחה.
"אל תאכל חול, " אמרה לילי לסוורוס בגן הילדים "אבל זה טעים" הוא אמר לה.
"לילי...את שלי" לא משנה מה היא ראתה או שמעה, הקול חזר, מפריע לתדרים המשמחים שמשאירים בה קומץ של תקווה למשהו טוב.
היא רעדה עכשיו. השמיכה נפלה מעליה והיא הרגישה את משב הרוח שפרץ מהחלון הפתוח.
הכול התערבל בעשן שחור, זז, התמונה מתחלפת
החדר בו לילי עמדה היה מוזר ומפחיד, ממולה עמד ג'יימס, נראה אותו דבר .משקפיים ושיער מבולגן.
"ג'יימס, אני מפחדת" אמרה לו והתקרבה אליו.
"בצדק" אמר לה. פניו התעוותו, משקפיו נעלמו, נספגו בחלל הריק, שיערו הסתרק, והפך לנער הלוחש שוב את אותו צירוף.
"לילי...את שלי" היא הלכה אחורה. הוא מתקרב אליה.
פותח את ידיו, ומציג לה, מציג בפניה, דבר נורא מכול. צמיד.
"לילי...את שלי"
"לא..." צעקה לעברו "ג'יימס..."
עיניים אדומות נפקחו. עיניים שלא משקפות דבר. כמעט אין אף. חיוורת, לבנה, ילדה בת שתיים עשרה.
 לאחר מכן, מאית שנייה לאחר מכן, עיני איזמרגד נפתחו בקושי, עיני איזמרגד שקיבלו קצת אדום מהבכי.
עיניים יפות. העיניים של לילי, שנתקפו בהלה מהחלום הקצר שהסתיים בחמש לפנות בוקר.

*********************************************

"גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג את אמילי קטוורקס" התחיל אדם שכמעט כל פניו נסתרים לדבר "היא קוסמת, מוכשרת מאוד, קיבלה אישור חתום במשרד ה...קסמים להיות אנימאגוס,
זאבה, אם אני זוכר נכון, קוטלה לאחרונה בידי נושא חסר הגדרה שאנחנו אוהבים לקרוא לו "אס אדום" בתקווה למזל בפרשה, קוטלה כמו שאמרתי, כמו רבים אחרים, שניסו להתקרב ולעזור בכול שימוש במאגיה שחורה ובקוסמות לשחרורה מהקללה שפוקדת את יד ימין של ילדה בת 12 שנים צעירות.
התוצאות לא נמסרו אלינו, כל מה שקשור למחקרי האישה במשך שנים נעלם בלי עקבות. כלא קיימת. אני מוציא חוק חדש:
הילדה לא מורשית לביקורים מהעולם החיצון, גם לא של קוסמים ומכשפים, למען ביטחונכם בלבד" הסיר את הגלימה מעליו ונתגלה כראש ממשלת המוגלגים.
פרופסור מקנוגל סגרה את הנביא היומי בכעס.
"איך הוא יכול לעשות את זה, אלבוס?, הילדה צריכה הגנה ופריצה של הקללה בדרך כלשהי"
"אני לא יודע מקנוגל, אבל תירגעי  בכול מקרה, אם זה מה שהוא רוצה, כנראה זה נועד לכך"
"לא, זאת בדיחה, נכון? אנחנו רוצים לגלות מה זה"
"הרגיעי את עצמך, מנרווה, או שאאלץ להוציא אותך ממשרדי" אמר לכוונה ברוך
"אני לא יכולה להירגע, פרופסור דמבלדור כבודו, ה...ראש ממשלה או איך שהוא קורא לעצמו, יצא מדעתו!"
"הוא רוצה לנהוג כך, זו בעיה שלו, לא שלנו, הילדה מוגלגית אחרי הכול"
"אבל המעורבות שלה בעולם הקסם לא ניתנת לשינוי ואתה יודע את זה, מסכנה, מחכים עד שהילדה תמות? זהו זה?"
"כנראה שכן, מנרווה יקירתי, אבל היד שלנו לא בדבר"
"אבל זה קסם, בשם מרלין! הם חייבים לתת לנו לעזור"
"אני חושב שהם לא חייבים, הכול עניין של רצון"
"אני לא שואלת מה הם רוצים, הם מערערים את האיזון, אנחנו נתחיל לתקוף"
"אף פעם לא היה איזון, מקנוגל, אף פעם לא היה, זאת הבעיה, הם יעשו מה שהם רוצים בלי התערבות מהצד שלנו ולהיפך"
"אני לא מסכימה עם זה פרופסור, אני רוצה לגלות מה זה, מישהו חייב, וכשהם מונעים מקוסמים להיכנס לשם הם גם מונעים את ההזדמנות לגילוי"
"מה עדיף? תחשבי לדקה, פרופסור, לא, אל תעשי את הפרצוף הנרגז שלך, את לא חתולה עכשיו. תקשיבי, מה עדיף? מוות של מאות קוסמים או מוגלגית אחת.
אם שני הכפות במאזניים שלהם, הם יכולים רק להפסיד"
"לא, אני לא מוכנה"
"את חייבת" אמר לה, עדיין ברוך.
היא נאנחה 'הם עושים טעות חמורה מאוד' חשבה.
"טוב, אבל שתדע, זה לא משנה את המצב" יצאה ממשרדו הלא כל כך צנוע של פרופסור דמבלדור שעמד והשקיף אל מדשאות הוגוורטס הירוקות, חסרות התלמידים, ושמי הלילה שעומדים להיעלם.



זהו סיומו של הפרק הרביעי, שאישית לא משהו.
בלי תגובות, לא ממשיכה, בבקשה אל תפרשו עכשיו,חחח, :)

הפרק הקודם		הפרק הבא