חייבת לדעת

הנה הפרק השלישי, מקווה שתהנו, ותגיבו.... :) :) :)

לילי הבינה חלק מהדברים שלא הבינה עד עכשיו. אבל כמו שאומר הביטוי "דלת אחת נסגרת והשנייה נפתחת", שאלות נוספות צצו בראשה.
היא עדיין לא הבינה את פרשת הצמיד, ואיך דבר כל כך קטן וחסר משמעות יכול לגרום לכל כך הרבה אי סדר, ולהיות מסוכן כל כך.
היא הייתה עדיין לבד בחדר, אז לא הפריע לה לנשום בכבדות .
היא שנאה את ההרגשה הזו, ההרגשה שלא ניתן להסביר, הלב הקופץ, הצמרמורת שמבשרת רעות.
היא קמה מהכורסא האהובה עליה והלכה לאולם הגדול, עקפה את שער הברזל הכחול וראתה מולה ניצבים את ארבעת הבתים בהוגוורטס, עדיין מלאים באוכל ועדיין מלאים בתלמידים.
כנראה שהיא לא התעכבה במועדון הרבה זמן בקריאה כי טונקס עדיין ישבה בשולחן גריפינדור מדברת עם קבוצה של נערות. המקום שלה עדיין לא נתפס בידי אחת מהן. היא פסעה בצעדים בטוחים, צעדים שלא יראו שקרה משהו, והתיישבה חזרה במקומה שנשאר חם, דבר שהוכיח עוד יותר את שהות הזמן הקצר בחדר המועדון.
" לילי, נו, מה גילית בעיתון?" פנתה אליה טונקס בשאלה שלא הייתה נראית כשאלה מתוך התעניינות.
"כלום, שום דבר מיוחד, רק רציתי לקרוא בשקט" ענתה, יודעת שהצליחה להשתיק את טונקס מהשאלות שלה.
"או" ענתה בקצרה וחזרה לדבר עם אחת מהנערות על נושא כזה ואחר.
"בוקר טוב," משום מקום הגיע ג'יימס לשולחן, התיישב מול לילי "לילי..." אמר את שמה בנעימות.
"פוטר..."ענתה בשעמום וגלגלה את עיניה, המבטים של הנערות הופנו לכוונו של ג'יימס, אפילו טונקס הסתכלה עליו בפליאה על נימתו הרגועה.
הן חזרו לדבר. ג'יימס זרק מדי פעם מילים שלא היו קשורות אל תוך השיחה וסתם אישור כמו 'נכון' או 'היא לגמרי צודקת' או 'כל כך, הוא חתיך על' לועס עוגה, ועוד עוגיה ועוד עוגה. זה הגיע לשלב בו המבטים הופנו אליו שוב, הפעם לא מפליאה, אלא מסוג של עצבים.
"מה אתה רוצה פוטר?" שאלה לילי בתקיפות ומבטים ששואלים את אותו הדבר ננעצו בו.
"כלום, למה את חושבת שאני רוצה משהו?" השיב לה, עדיין במתיקות.
"לא יודעת, אולי כי...אתה יושב פה" ענתה
"את מנסה לרמוז משהו?"
"כן" ענתה מיד. בלי להסס יותר מדי.
" אז את רוצה שאני אלך?" שאל אותה
"אני עד כדי כך שקופה?"
"אולי כן" השיב
"אז איך אני אהיה הכי נעימה? כן, אתה יכול ללכת?, אנחנו...עסוקות קצת" תירצה לו
"אוקיי, ביי" ג'יימס קם בעדינות ופשוט- הלך משם, משהו שדי שונה מהאופי האינדיבידואלי שלו, האופי המתעקש ,האופי שרב ועושה דברים בניגוד למה שלילי רוצה.
'הוא הרגע עשה את מה שאני חושבת שהוא עשה? רק הלך?, בלי לשאול שאלות? בלי להתווכח? לא מתנהג כמו פוטר טהור של בדרך כלל? זה די חדש' חשבה לעצמה ,משועשעת
"מה הוא עשה כבר היום?" שאלה טונקס
"כלום, אבל זה לא נותן לו סיבה לשבת כאן" ענתה נבוכה.
"טוב, זה באמת די מוזר, בדרך כלל הוא יושב עם החברים שלו,"
"אני יודעת, בגלל זה אמרתי לו ללכת" הורידה את מבטה, נבוכה עוד יותר.

"היי, רך כף" הלך ג'יימס לקצה האחר של שולחן גריפינדור לכוונו של סיריוס, חברו.
"למה אתה כול כך שמח?" שאל מכיוון שראה את החיוך על פרצופו של ג'יימס.
"אני שמח כי אני מצליח להקסים את אוואנס"
"הו, באמת? אם עשית את זה, אני לא אומר שעשית, למה אתה מדבר איתי ולא יושב שם ?"
"כי היא אמרה לי ללכת" אמר, עדיין נלהב ומאושר.
" אני ממש רואה את הכימיה בינכם"
"אתה לא מבין," התחיל "לילי בקשה שאני אלך משם, אני הקשבתי לה, אתם אמרתם לי להיות מתחשב, אז הנה אני, ג'יימס התחשבות בע"מ. אני אלך בדרך שלה"
"מתחשב לא אומר לעשות את מה שהיא אומרת, כי הרי ברור שהיא תגיד לך ללכת, תעמוד על שלך, אבל- תהיה מתחשב"
"איך אפשר להיות מתחשב וגם לא ללכת כשהיא מבקשת, אם לא ללכת זה חוסר התחשבות?" נסה להבין משהו.
"היא אוהבת שמציקים לה. זה עושה לה את זה, פשוט תציק לה, אבל לא הצקות של 'תתעלל בה', הצקות של 'לדבר' גם אם היא אומרת לך ללכת. הבנת?"
"לא, אני אומר לך, אני מכיר את אוואנס יותר ממך, פשוט בלי תעלולים  והיא תחבב אותי בשנייה"
"זה בדיוק מה שאני מנסה לומר לך!" רטן.
"טוב, יש לנו ממילא שיעור שיקויים, אני יושב שולחן לידה, אני אסדר את העניינים"
הלך משם, מדלג בלבו.

לילי ידעה שהגיעה השעה להבריז. שיעור השיקויים. למרות שזה אחד השיעורים שאותם היא צריכה לתרגל הכי הרבה, היא הבינה שעלילת הצמיד יותר חשובה. הלימודים חשובים ללילי מאוד, לא היה מקצוע אחד שהיא לא רצתה להצליח בו, ולא היה מקצוע שהיא לא השקיעה בו כמה שהיא יכלה.
היא החזיקה בידה את טופס הנביא היומי שלה, פתוח בעמוד של הכתבה שקראה לפני לא הרבה זמן, מוכנה ללכת באותו מסדרון, להתחבא באותו המקום ולהקשיב לכל מילה שאחד משני הנערים יגיד, לא משנה מי. לילי פסעה אל תוך הכיתה בה כולם כבר ישבו, ניגשה לפרופסור, נקרעת בינה לבין עצמה האם לעשות את זה, האם לשקר לפרופסור.
"סליחה, פרופסור, אני לא מרגישה כל כך טוב, אני יכולה ללכת למדאם פומפרי?" החזיקה בבטנה שהתהפכה מהפחד יותר ויותר.
"בטח גברת אוואנס, תרגישי טוב"
"תודה, פרופסור" חייכה לילי ויצאה מהשיעור, קולטת את מבטו העגום של ג'יימס.
היא סגרה את הדלת מאחוריה, נושמת נשימה אחרונה לפני שתצא לדרך. היא שמעה חריקת דלת.
"הי, לילי" שמעה קול מאחוריה, שבא שניות אחרי החריקה.
"אוואנס, פוטר, זה אוואנס" ענתה לו
"היי, אוואנס " חזר על עצמו
"מה אתה עושה פה ולא בשיעור?" שאלה, נלחצת.
"מלווה אותך לפומפרי" אמר בנימה רכה, בדיוק כמו בבוקר.
"לא תודה, פוטר, אני לא הולכת לפומפרי"
"אז מה את עושה פה?"
"מ...מבריזה, איך לא?" רצתה לגרום לו לחשוב שזו הברזה לגיטימית.
" אוואנס הפושעת..."אמר בקול משועשע "אני יכול להבריז איתך"
"ל...לא היום, ג'יימס, אני ממהרת"
"זה יהיה מיותר לשאול למה , נכון?"
"נכון" ענתה נחפזות "ביי, פוטר"
"ביי, אוואנס" פנה בלי לשאול שאלות נוספות לתוך הכיתה.
הוא שוב עושה את זה. מקשיב לה. לא מתווכח, זה לא דבר טוב, הוא גורם לה להרגיש משהו, צמרמורת, אבל טובה, לא כמו זאת של...
'לעזאזל, אני מאחרת' החלה לרוץ לכוון המסדרון, מקווה שלא פספסה חלק נכבד או חשוב מהשיחה.
היא הגיע לפנייה אל המסדרון, היא נעמדה ולא זזה מילימטר, להביט אל סוף המסדרון. למזלה, האור שמסמל את תחילת השיחה בדרך כלל, עוד לא נדלק. היא התחילה ללכת בשקט ולהסדיר תוך כדי את נשימותיה. היא עצרה שוב כשהגיעה לפנייה שמאלה. היא חיכתה דקה, ועוד דקה, אבל שום קול לא נשמע ושום אור לא נדלק.
היא הציצה למעבר, לא היה שם אף אחד.
'הם אמרו לא לאחר, עוד לא...אין סיכוי שפספסתי את השיחה, הם נפגשו לדקה אחת?' התחילה לחשוב לעצמה.
בשנייה זו, השנייה של החרטות העצמיות, האור נדלק, היא פסעה צעד אחורה מקווה שלא שמעו או ראו אותה.
עוד לא התחילו הדיבורים אבל היא הספיקה לשמוע חבטה ואחריה יבבה מוכרת.
"אמרתי לך לא לאחר...אתה אחראי לבוא לכאן, אני לא צריך לאסוף אותך בעצמי" אמר הקול הגבוה והבטוח והמאיים.
"ס...סליחה" ענה לו האיש השבור בעל הקול הנמוך "ל...לפחות אנ...אנחנו יודעים מ...מה זה"
"הוא לא רוצה שנדע מה זה, זה כנראה יותר מסוכן ממה שחשבנו, או ממה שהכותבים של הנביא חושבים, הם כתבו שטויות, פשוט שטויות, אנחנו מנסים לעזור לו והוא בכל זאת לא אומר לנו מה זה."
"זה... צמיד" גמגם פחות, נשמע בטוח כיודע משהו.
"זאת לא הכוונה שלי ב-מה זה, טיפש. הכוונה היא למה זה משמש. אח...אנחנו צריכים להביא לו את זה, לצאת מכאן, מהוגוורטס, הלורד הופך לעצבני מרגע לרגע. אדון אופל עצבני זה לא מישהו שאני רוצה לשהות בקרבתו."
לילי פתחה את עיניה בתובנה. 'איך הייתי יכולה להיות כל כך מטומטמת? זה אדון האופל מאחורי כל זה, וולדמורט' הפסיקה לחשוב לעצמה מפני שהשם יצר הד בתוך ראשה שלא הפסיק לגרום לה לחשוב עליו.
"מחר, פה, אותה שעה" חתם את דבריו
הוא תמיד היה שם, וולדמורט, מעורר חשדות, מזריע אימה, רוצח, בעל עיניים אדומות ושסעים במקום אף, לבן ,מצומק. מצומק בדיוק כמו הילדה בת ה-12 מהעיתון. הכול מתחיל להתחבר.
לילי הרימה את מבטה שהיה מרוכז באחת ממרצפות הוגוורטס בשל החשיבה העמוקה שלה, ונתקלה בגוף גבוה, בזוג עיניים שחורות- אפורות משהו, שיער חום מפוזר ומבולגן, עור לא שזוף כלל ,אפילו חיוור- מבט שנראה בהתחלה ידידותי. עם כל מה ששמעה, היא בחיים לא הייתה מתאימה את אחד מהקולות האלו לפרצוף הזה.
"אפשר לעזור לך?" שאל קול חמים ומבט צוחק
"לא תודה" אמרה לילי מיד
"מי את?" שאל בחצי חיוך ובמבט שובה לב.
"ל...לילי" ענתה לו, סמוקה, שוכחת לרגע באיזו סיטואציה היא נמצאת.
"שמעת משהו ממה שאמרנו?" שאל אותה הנער, מעיר אותה מהחלום בהקיץ.
"לא, הרגע הגעתי לפה" תירצה בפעם השנייה לאותו יום.
"מה את עושה פה, לילי" הגה את שמה במדויקות ונלחץ מעט.
"אני רק...מבריזה, משיעור שיקויים" טכנית היא לא שיקרה, בדקות אלו באמת התרחש שיעור שיקויים.
 ליבה עמד על 99.9% לפני הפיצוץ שלו, הוא דפק כל כך מהר וכל כך חזק שהיא לא יכלה לנשום בשקט, אלה בכבדות וברעש לא סדירים כלל.
"טוב, כדאי שתלכי. מיד" שינה מעט את קולו, שעכשיו התאים כמעט בדיוק לקול ששמעה עד לאותם רגעים.
לילי רצה משם, לכוון חדר המועדון, צועקת לעבר האישה השמנה את הסיסמא, יושבת על הכורסא האדומה והנוחה ביותר. מהרהרת.
'מרלין, מרלין, מרלין. לא היית צריכה ללכת' צעקה על עצמה 'זה אדון האופל, מרלין, לא הייתי צריכה ללכת בלילה ההוא, לא, לא, אני היחידה ש...שיודעת ו...מישהו צריך...אני צריכה...' עצמה לילי לאט לאט את עיניה, בלי רצון.
השעה:  20:17 בערב
בשנייה שלילי התעוררה, היה לה כאב ראש מטורף. הגב שלה כאב, היא שכבה על מזרון נוקשה בתוך מרפאת הוגוורטס.
היא התרוממה. על הקצה של מיטתה ישב ג'יימס, ומצד ימין שלה, על כיסא, ישבה טונקס. סיריוס ולופין וחבורה לא קטנה של בנות עמדה מסביב.
"היי, ליל" טונקס אמרה חצי בוכה.
"היי, טי" לילי מלמלה מבין שפתיה שכעת לא יכלו לזוז יותר מדי.
היא הרגישה את הרכות שלה פועמות, את הראש מסתחרר ואת הידיים הרדומות.
"אממ, לילי" ג'יימס קטע אותן "אני הגעתי לחדר המועדון אחרי שיעור שיקויים, וראיתי אותך על הספה, חשבתי שאת ישנת בהתחלה" המשיך בקול שקט, שלא ילחיץ אותה "אז ניסיתי להעיר אותך, אבל לא הצלחתי. את בקושי נשמת, לילי, אז הרמתי וסחבתי אותך לכאן, היית צריכה לראות את מדאם פומפרי" אמר, שוב בנימה רגועה ומהפנטת
"היא התחילה לצעוק עלי, חשבה שאני עשיתי את זה, טוב ,היא יודעת שאני מפורסם בקרב ילדים פצועים" לילי לא יכלה שלא לצחוק. כולם שתקו, בוהים בלילי צוחקת ובג'יימס מגחך.
"את תשתחררי מכאן עוד שעתיים. מדאם פומפרי רוצה לבדוק אותך" אמרה אחת הנערות שהגיעה לאזור "היא אמרה לכולם ללכת, רק אחד יכול להישאר"
"אני אשאר, ליל" אמרה טונקס בקול חלש
"לא, אני אשאר פה עם לילי" אמר ג'יימס. טונקס הופתעה מממנו, אפשר להגיד שלטובה. היא רק קמה, עם חצי חיוך על הפנים. משאירה את לילי וג'יימס לבד.
ג'יימס התרומם מהמיטה. ישב על הכיסא הפנוי של טונקס. מביט בלילי, כמו גור כלבים שמבקש פינוק. הייתה שתיקה, שנערכה כמה דקות, דווקא לילי הייתה מי ששברה אותה.
"ג'יימס..." הוא פקח את עיניו, זו הייתה אחת הפעמים הנדירות שלילי קראה לו בשמו.
"תודה...שהבאת אותי לפה" אמרה, "רק אל תנצל את התודה שלי" צחקה, וגם הוא.
"אין בעד מה, ליל" קרא לה בשם החיבה שלה, בו רק טונקס משתמשת. היא הורידה מעט את החיוך.
"מהר, חמודה, תשתי את זה" מדאם פומפרי נכנסה לחדר עם כוס ובה נוזל שלא ניתן לזהות.
לילי לא התווכחה ושתתה את זה, הטעם היה נוראי, כמו לשתות שוקו מקולקל, שעמד יום שלם בשמש, ועוד של חברה גרועה.
"את יכולה ללכת, זה ישפיע בקרוב, אם תרגישי עוד סחרחורות אל תיבהלי, חמודה, טוב?" אמרה לה, לילי רק הנהנה והתרוממה רגל אחר רגל מהמזרון הנוקשה של המרפאה. ג'יימס ייצב אותה.
שניהם צעדו בחזרה לכוון המועדון
"אז...איך את מרגישה עכשיו?" שאל אותה
"בסדר, עדיף ממקודם זה בטוח" ענתה לו
"מה קרה לך...איך התעלפת ככה אם אני לא הייתי שם?"
"פוטר, די" צחקה, נסתה לבעוט בו קלות ,בלי הצלחה "אני לא יודעת למה, זה פשוט קרה"
"או, אני מבין"
"מבין מה?" שאלה
"את נלחצת מההברזה הראשונה שלך מזה שש שנים"
"לא אני לא"
"אל תכחישי לילי, הדרך הכי טובה להתמודד עם הברזות זה להקשיב אלי, את רוצה הדרכה?"
"לא תודה" גיחכה, משהו שלידו בדרך כלל לא קורה.
"נו, די, תקשיבי. אם את לחוצה מהברזה, הדבר הראשון שאת לא עושה, זה ללכת לפרופסור. ו...לא להתעלף, כמו שקרה לך, נקרא לך 'חובבנית' "
"אל תנסה לצחוק על חשבוני" אמרה לו
"לא על חשבונך, -עלייך" צחק יותר
"מספיק, פוטר" צחקה גם  "ברטי בוטס, שעוות אוזניים" אמרה לאישה השמנה, שנעה על צירה ונתנה לשניהם להיכנס.
ג'יימס הלך לכוון חדר המועדון של הבנים, לילי פנתה לכוון חדר המועדון של הבנות.
"אממ...ג'יימס" אמרה לו רגע. הוא ירד מדרגה אחת ושלח אליה מבט שואל.
בגלל שביום הזה, וכנראה שגם לפני אותו יום, ג'יימס 'השתנה', זה השפיע עליה בצורה קיצונית מאוד. צורה שגורמת לה לצחוק לידו, לגחך ולא- לריב לשם שינוי.
היא לא שלטה כל כך במעשים שלה, אבל בלב היא ידעה שהיא עושה את הדבר הנכון. הוא תמיד היה שם, ג'יימס, עם המוח הקרימינלי שלו, התעלולים והאומץ, הרי מדוע הוא בבית גריפינדור אם הוא לא היה כזה?
"ג'יימס... אני לא מאמינה שאני עושה את זה" לחשה לו
"עושה את מ" בא ג'יימס לשאול, אבל היא קטעה אותו, אולי מלחץ ואולי לא . היא נשמה נשימה עמוקה, במבט שמבשר רעות, או סוג של רעות, נשפה את האוויר החוצה, פתחה את פיה ואמרה:
"ג'יימס, אני צריכה לספר לך משהו"

              *********************************

"כל דבר לילי" אמר לה, עומד מולה, קרוב, יותר מדי קרוב, אבל כל זה לא עניין אותה, היא רק רצתה לשפוך הכול ומי שהיה יכול להקשיב לה בצורה הכי טובה, למרבה הצער, היה ג'יימס פוטר בכבודו ובעצמו.
"אני רוצה לשבת" אמרה לו ושניהם ישבו על אחת מהספות כשהאש מרצדת באח.
"אתה זוכר...את הלילה שלא הצלחתי להירדם? ואתה גם היית פה ולא הצלחת לישון?"
"כן" ענה וכיווץ את גבותיו כלא מבין
"אז כשיצאתי החוצה, אני...הלכתי במסדרון ושמעתי שיחה"
"שיחה?"
"כן, של שני נערים, הם...אמרו משהו על חפץ שאבד להם, חפץ מסוכן, והם לא יודעים מה זה וזה השתחרר"
"חפץ..."
"כן, חפץ, אז, זה היה נשמע לי מסוכן והחלטתי לשמוע את השיחות שלהם בקביעות. בגלל זה גם הברזתי משיעור שיקויים. אני יודעת מה החפץ"
"מה החפץ ,לילי?" נשמע מסוקרן משהו.
"צמיד"
"צמיד?" חיוך עלה על פניו
"אל תצחק, זה צמיד, וצמיד מסוכן, אני יודעת איפה הוא, ושני הנערים רוצים לקחת אותו"
"טוב, איפה ה-צמיד שלך?"
"הוא לא שלי, והוא מחובר לילדה, זה היה כתוב בנביא היומי, הוא לא יוצא החוצה, היא עכשיו אתו בבית חולים באגף הסגור"
"בית חולים מוגלגי?"
"כן, ואני חושבת שצריך לעשות עם זה משהו"
"מה את רוצה שנעשה, אולי שני הנערים מסוכנים"
"אני לא יודעת, אני חשבתי ש...אני ואתה נלך לאגף הסגור"
"או..." הופתע ג'יימס שדווקא אותו היא משתפת בזה" אבל איך?"
"אני לא יודעת, אנחנו נצטרך ללכת לשמוע שוב את השיחה שלהם, יש לי מחבוא, אבל פעם קודמת שהתחבאתי שם הנער שם לב אלי, הצלחתי לשקר לו" נזכרה בפרצוף היפה והמושך של הנער
"הפעם יש סיכוי שהוא יבדוק שם שוב, הוא היה נראה די לחוץ כשראה אותי שם"
"אוקיי, מה את עוד יודעת?"
"אה, אדון האופל שלח את שניהם... הם דברו עליו, ואמרו שהם צריכים להביא לו את הצמיד" נראתה שבורה
"אז אם אדון האופל מעורב אנחנו צריכים לספר למישהו מנוסה לא?"
"לא!" קפצה לילי "אני מרגישה כאילו אני צריכה לעשות את זה לבד, אני...ואתה"
"טוב לילי, נלך לשמוע את אחת מהשיחות, אבל רק שתדעי- הסקרנות הרגה את החתול"
"חכה ג'יימס" אמרה לו מפני שהתרומם והתכוון ללכת לכוון המדרגות, "איך הם לא ישימו לב אלינו? הם בטוח יסתכלו עכשיו בכול חור לבדוק שמישהו לא מקשיב"
"אל תדאגי, אני כבר יטפל בזה" אמר במסתוריות ונעלם בגרם המדרגות המתפתל לעבר חדר המועדון של הבנים.
"לילה טוב, לילי" צעק בין חרכי הקירות
היא לא ענתה. עלתה לחדר המועדון של הבנות, מוכנה לישון
משום מה היא חייכה, יודעת שעכשיו יהיה מישהו שיעזור, מישהו שיודע לשמור סוד, מעריך אותה ואת המשימה. מחר הם יצטרכו להבריז ביחד משיעור תולדות הקסם.
הלב שלה דפק עוד ועוד ועוד בשלושת הימים האחרונים, עכשיו יהיה מישהו שליבו ידפוק יחד עם שלה. היא מופתעת לטובה, למרות שלעצמה היא כבר ציינה את זה, היא לא יכלה להתעלם מהתנהגות השונה והאכפתית שלו, של ג'יימס פוטר.

לילי הקטנה עמדה מאחורי אלבוס דמבלדור, שבאותה תקופה היה נראה צעיר הרבה יותר. משקפי החרמש שלו נשארו במקומם כרגיל וגלימתו התכולה נשארה נקייה ומצוחצחת.
לפניו של אלבוס, עמדה אמא שלה, וצמודה אליה הייתה פטוניה.
"אני מצטער, אבל מיס פטוניה לא מתאימה לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, אני ממש מצטער"
הדמעות ריצדו על פניה של פטוניה חסרת הקסם.
"בבקשה, אתם לא יכולים לעשות משהו?" שאלה אמא של לילי
"ניסינו, אפילו קורס השצף-קצף שלנו לא עובד עליה, אני מצטער, אבל פטוניה היא מוגלגית, כך גם את" הסתכל עכשיו בפניה הדומעות של האמא.
 "מ...מוגלגית?" שאלה
"אישה חסרת קסם" אמר בצער "אני מצטער, רק לילי אוואנס בעלת קסם, תשמחו בשבילה"
"אני שמחה מאוד, וגאה בלילי" אמרה מחויכת, התקרבה לאוזנו של אלבוס דמבלדור "אבל זאת פטוניה שלא בסדר עם זה" לחשה לו.
הכול נעלם, נראה כמו עשן שמתערבל בתוך עצמו.
לילי עמדה מול אמא שלה ואחותה, מבט עגום נראה על פרצופן, מבט ריקני וחסר הבעה.
היא הלכה אחורנית ונתקלה בגוף , היא הרגישה צמרמורת קלה. היא הפנתה את ראשה וראתה נער גבוה. עם עיניים שחורות- אפורות משהו, שיער מבולגן וחום, כלל לא שזוף, אפילו חיוור. הנער שפוקד אותה כל יום בחשיבות עמוקות, נמצא אתה באותו חדר, עם מבט ריקני בדיוק אותו דבר כמו אמה ואחותה. "אבדה קדברה" צעק לכוונן..
"לא!!!" צעקה לילי למראה גופותיהן המוטלות על הקרקע. היא הרגישה את הדמעות זולגות על לחיה. דמעה אחר דמעה.
הנער הקים אותה מהחולצה, מביט בה מבט אחרון והיא בו, כוון את השרביט הלא גמיש שלו אל ליבה וצעק שתי מילים.
היא ראתה אור ירוק, ירוק איזמרגד. הלב שלה קפץ שוב. הדבר הבא שהיא יכלה לראות היה התקרה של חדר המועדון של הבנות בשעה שבע בבוקר.

מקווה שאהבתם. לא עושה עוד פרק עד שתגיבו, :) גם דברים לשיפור יתקבלו בברכה...

 

הפרק הקודם		הפרק הבא