רגעים של תהילה

תודה רבה רבה רבה לכל מי שהגיבה על התגובות המקסימות ^^ הן ממש מעודדות אותו להמשיך לכתוב ומגבירות את המודעות שלי לגבי האופן בו אני מציגה את הדמויות.

איילת - אני מוכרחה להודות שבשלב זה של הסיפור, אור הזרקורים יהיה קצת יותר על אלבוס וג'יימס. אבל אני מקווה מאד שבהמשך יהיה יותר לילי (:

פרק רביעי

שינוי צורה

השיעור האהוב על אלבוס היה שינוי צורה. האמנות המתוחכמת והעתיקה של שימוש בחומרי גלם מסוימים והפיכתם לדבר מה אחר, תוך שימוש ביעילות, תחכום ויצירתיות, וכל זה בכוח הקסם, ריתקה אותו מאז היום הראשון שלו בהוגוורטס, שנפתח בשיעור כפול של שינוי צורה.

הוא עוד זכר כיצד שכנע את סקורפיוס לקום מוקדם באותו היום, כדי שיספיקו למצוא את הכיתה שלהם בזמן ולא יאחרו. הייתה לו תחושה שאת השיעור הראשון שלו בהוגוורטס הוא לא רוצה להפסיד. והוא צדק כשבחר לעשות כך.

בשנתו הראשונה המורה לשינוי צורה היה פרופסור קארנוס, מורה צעיר למדי אך מוכשר, שעמד בראש בית סלית'רין. אלבוס העריץ אותו מייד. הוא היה שנון להפליא, ובעל חוש הומור שרק אנשים אינטליגנטים כמוהו יכלו לתפוס. היה בו משהו, למרות גילו והופעתו הפשוטה, שגרם לתלמידים לרכוש לו כבוד מייד וללא מאמץ.

את התלמידים הטובים הוא שיבח ודרבן להתפתח עוד ועוד, ואת התלמידים הטובים פחות תמיד דחף להתמדה ולאימון, לא משנה באיזה אמצעי היה עליו לנקוט כדי להבהיר לתלמיד כמה שינוי צורה בסיסי הוא חשוב, ושכל אחד יכול לבצע אותו.

אלבוס נתלה על כל מילה שאמר בשיעוריו, ובמהרה היה התלמיד המתקדם ביותר בשנה שלו – הוא עקף אפילו את רוז, שתמיד עמדה בראש סולם הציונים בכל שיעור אחר. פרופסור קארנוס שיבח אותו על כישרונו והתמדתו לעיתים קרובות, ואפילו נתן לו כלים להתקדם בחומר בכוחות עצמו.

בסוף שנתו הראשונה פרופסור קארנוס קרא לו לשולחנו בסוף אחד השיעורים וסיפר לו שהוא מתכוון לבקש מפרופסור מקגונגל לצרף אותו בשנה הבאה לשיעוריהם של תלמידי השנה השלישית במקום השנייה, כי הוא התקדם מספיק בחומר כדי לדלג על רמה ב' של שינוי צורה בסיסי. אלבוס, שלא ידע את עצמו מרוב גאווה, רץ לכתוב על כך להוריו.

אבל בסופו של דבר לא אושר לו ללמוד עם השנה השלישית. הוא היה מאוכזב, והמורה שלו מאוכזב לא פחות. לכן, בתחילת שנתו השנייה של אלבוס, פרופסור קארנוס הציע לו הצעה נדיבה; הוא יעביר לו שיעורים פרטיים בזמנו החופשי, עד שאלבוס יהיה ברמה כה גבוהה, שהמנהלת לא תוכל לסרב לאפשר לו ללמוד עם התלמידים המבוגרים יותר.

אלבוס הסכים לסידור מייד. לא היה דבר שסקרן אותו יותר מאשר שינוי צורה, ולא היה תחום שההצלחה בו גרמה לו להרגיש יותר טוב עם עצמו. אבל זו הייתה, בדיעבד, לא ההחלטה הטובה ביותר שהחליט בחייו הקצרים.

כעת, בשנתו הרביעית, אחרי שנה מרובת אכזבות תחת לימודה הקפדני וחסר היצירתיות של פרופסור סלבן, אלבוס הסתקרן לדעת איך יהיה המורה החדש לשינוי צורה. זו לא הייתה יותר מאשר סקרנות כללית. הוא היה בספק אם באמת ילמד משהו חדש בשיעורים השנה – הוא וסקורפיוס התקדמו הרבה בכוחות עצמם בשנה שעברה.

"תזכור, אל תתנשא," סקורפיוס אמר לו בעודם עושים את דרכם אל השיעור הראשון בשינוי צורה, ביום השלישי ללימודים.

"ממתי אני מתנשא?" השיב אלבוס, נעלב מעט.

"אתה יודע למה אני מתכוון. אל תדחוף את מה שאתה יודע מתחת לאף שלו. אתה זוכר איך זה הרגיז את סלבן. ואנחנו צריכים שהוא יחבב אותנו השנה אם אנחנו רוצים לקבל ממנו אישור ל... אתה יודע."

"אני זוכר, אני זוכר," אמר אלבוס, שידע שהתוכנית הגדולה שלהם לשנה הזו תלויה רבות ברמת החיבה של המורה החדש כלפיהם.

שאר התלמידים המתינו מחוץ לדלת הכיתה. תלמידי סלית'רין נצמדו לקיר אחד, ותלמידי רייבנקלו לשני. קול רם של תלמיד רייבנקלו הגיע לאוזניו של אלבוס – הוא זיהה מייד שזהו לא אחר מאשר בוב אוקנהאוס (הבן), שהיה ידוע כתלמיד קולני במיוחד.

"אתם יודעים שבכלל לא קשה לרמות את השופט הניטרלי הזה... שמעתי שלפני עשרים שנה הנציג של הוגוורטס היה בשנה רביעית. ובסוף הוא גם ניצח. זה בכלל לא משנה איזה קסמים אתה יודע, זה רק תלוי בכמה אתה חכם..."

אלבוס וסקורפיוס נעמדו לצד ארדור רות'פוס, הבן השלישי והיחידי איתו חלקו את המעונות שלהם.

"זה פוסל אותך, בלי ספק," הוא מלמל לעצמו למשמע הדברים האלה. הוא היה נער גבוה ורחב במיוחד, בעל עניים בהירות שהבהירו שלמרות גודלו, הוא פיקח במיוחד.

"תן לו לדבר שטויות, אם זה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו," אלבוס אמר לו בקול שקט.

"זה פשוט אדיוטי שכל זבי החותם האלה חושבים שבאמת יש להם סיכוי," רות'פוס אמר, לא ממש טורח לדבר בשקט. "בן דוד שלי למד בדורמשטנג. שם הם לא צריכים להיצמד לשום תוכנית לימודים, הם פשוט לומדים את הדברים הכי רציניים, לא משנה אם הם נחשבים אפלים או לא. הם יאכלו אותנו בלי מלח."

"אם היית בן שבע- עשרה, לא היית רוצה להשתתף?"

"ולהיות בידור זול? מזון למפלצות? לא, תודה."

אלבוס משך בכתפיו. במקום מסוים הוא הסכים איתו, אבל במקום אחר, חשב שזה יכול להיות מגניב לנצח בטורניר הזה. להראות לכולם למה הוא מסוגל.

אבל זה היה רק חלום חסר תקווה. אלבוס היה רק בן ארבע- עשרה; גם אם היה מצליח לגרום לשופט הניטרלי להאמין שהוא מבוגר מכפי גילו, כל סגל המורים ידע בן כמה הוא באמת. למרות כישרונותיו, לעולם לא היו מרשים לו להשתתף, במיוחד אחרי שרימה. כללים מהסוג הזה היו חמורים במיוחד כשזה הגיע להתמודדות עם תלמיד סלית'רין, שנצפו בעיני כולם כחלקלקים וערמומיים כמעט שלא בשליטתם.

ג'יימס, לעומת זאת, היה בדיוק בגיל המתאים כדי להשתתף. עבור אחיו הבכור של אלבוס, הטורניר לא יכול היה להגיע בעיתוי טוב יותר – הזדמנות מושלמת לצבור לעצמו עוד אהדה לפני שהוא עוזב את בית הספר לצמיתות (רגע שלא יכול היה להגיע מוקדם מידי בעניו של אלבוס).

סביר היה להניח שהוא גם ייבחר. אנשים רבים לא הצליחו לראות את פניו האמיתיות תחת שכבות הסוכר העבות של קסמו האישי של ג'יימס ולהבין כמה הוא עלוב ואטום תחתן; רוב האנשים לא הכירו אותו כמו שאלבוס הכיר איתו. ובכל זאת, אלבוס ידע שיש לו סיכוי מצוין להיות הנציג של הוגוורטס, וסיכוי לא פחות טוב לנצח בטורניר.

המחשבה החמיצה את ליבו בקנאה מוכרת.

קול נקישה קצבי משך את תשומת ליבו מהדיון הנלהב של תלמידי רייבנקלו. פרופסור בליין, המורה החדש לשינוי צורה, התקרב לכיוון הכיתה. ארגז גדול ריחף לפניו במצוות שרביטו, ובידו השנייה הוא נעזר בקל הליכה שחור מסוגנן, עם גולת כסף בצורת ראש של נשר. זה היה מעט מוזר, כי הוא לא היה מבוגר עד כדי כך, ובכלל לא צלע.

התלמידים פינו לו את המעבר ביראת כבוד שקטה.

"צהריים טובים," הוא הפטיר לעברם בקול עמוק ופתח את דלת הכיתה. הם נכנסו אחריו. אלבוס וסקורפיוס תפסו מקומות בשורה הראשונה; הם היו צריכים להשאיר רושם ראשוני טוב.

פרופסור בליין ניגש אל שולחן המורה והניח עליו את הארגז ואת חפציו בטבעיות, כמורה מנוסה. הוא השעין את מקל ההליכה שלו על השולחן והתחיל לקרוא שמות בטון רגוע של מורה שלא מצפה שמישהו יעז להפר את השקט שהשתרר בכיתה בזמן שקולו העמוק הרעים. כל זה בניגוד לפרופסור סלבן, שתמיד נשמעה לחוצה, מוכנה להתנפל על כל מי שינצל את חולשתה הברורה בהתמודדות עם בעיות משמעת.

שמו של אלבוס היה בין האחרונים. כשפרופסור בליין קרא את שמו, נדמה היה לו שמבטו הבהיר משתהה עליו יותר מאשר על שאר התלמידים. הוא לא היה צריך לתהות למה – השם פוטר תמיד גרר אחריו מישהו שהרגיש צורך לנעוץ מבט.

"קבלתי מכתב מהמורה הקודמת שלכם. פרופסור סלבן שיבחה את הכיתה הזו במיוחד, לכן לא אצפה מכם לפחות מהרף שהיא הציבה," המורה החדש פתח ללא גינונים מיותרים. הוא לקח את המקל שלו ואחז בו מאחורי גבו בנוקשות בעודו מתהלך מול שולחנות התלמידים. "נתחיל בסקירה קצרה של ידיעותיכם ורמתכם. כל תלמיד שאקרא בשמו יתייצב בפני הכיתה ויציג בפניה שימוש של שינוי צורה שלמד."

הכיתה התנועעה בחוסר נחת בעוד בליין ניגש ופותח את הארגז שהביא איתו. זה היה נבזי מצד המורה לערוך בוחן בשיעור הראשון בשנה. אם זאת, היה מדובר בכיתה של תלמידי רייבנקלו וסלית'רין; רבים מהם חזרו על החומר לפני השיעור, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, היו מוכנים ומזומנים להשוויץ.

בליין שלה מהארגז חיה קטנה עבור כל תלמיד. אלבוס צפה בבני כיתתו הופכים קיפודים לכריות סיכות וראשנים לצפרדעים. כל תלמיד עשה כמטיב יכולתו לבלוט על ידי כך שהוסיף לצב אותו הפך לגביע עיטורים של אבני אודם או ידיות נוספות; סקורפיוס הפך את ציפור השיר שבליין הקצה לו לחליל מגולף מעוטר פלומת נוצות כחולות וחרוזים שחורים זעירים. הוא זכה למחיאות כפיים של הערכה מהתלמידים האחרים, ופרופסור בליין העניק לו 10 נקודות בית על הביצוע המרשים.

כשאלבוס התייצב מול הכיתה, פרופסור בליין זנח את בעלי החיים הקטנים והניח על השולחן שלושה ספלים סדוקים בצבעים שונים. אלבוס הביט בהם במרירות. בליין סימן לו להתחיל לעבוד.

"אדוני, אני יכול לקבל בעל חיים במקום?" אלבוס ביקש, לאוזני כל הכיתה הקשובה. שינוי צורה של חפצים דוממים הייתה יכולת בה שלט כמעט בשלמות כבר בשנתו השנייה – אפילו התלמידים האחרים עברו את השלב הזה וכבר התחילו להיות מיומנים למדי בשינוי צורה של בעלי חיים.

"עבודה עם החומרים שניתנים לך היא חלק מהמבחן, אדון פוטר," אמר לו בליין בקור רוח.

אלבוס השפיל את מבטו אל הספלים. זה לא היה הוגן לתת לשאר התלמידים להראות יכולות מתוחכמות ומנגד לכפות עליו את המשימה המשעממת הזו, שכלל לא מראה את יכולותיו.

מודע לכך שהכיתה ממתינה, הוא בחן את הספלים בזהירות, מהרהר באפשרויות שלו. הוא עשוי לעשות מעצמו צחוק אם ינסה לבצע קסם שגדול עליו, אבל הסיכוי שכן יצליח היה מפתה מידי. הוא לא היה מיומן במיוחד בסוג כזה של שינוי צורה, אבל מצד שני, הוא החכים בתחום במהלך הקיץ.

"בזמנך החופשי," בליין האיץ בו בקול רגוע.

הוא נשם נשימה עמוקה ומרגיעה. הוא לא התרכז בשינוי הצורה. להפך – הוא נתן לידע וליצירתיות שלו לזרום בתוכו בחופשיות, מבלי לנסות לחנוק אותם. הוא לא ניסה לשלוט בקסם שפעפע בעורקיו, אלא נתן לו לעשות כרצונו.

הוא העביר את שרביטו מעל הספלים, ממלמל את הלחש, מערסל בתוכו את משמעות המילים. הספלים שינו את צורתם; הם צימחו באיטיות פרווה, תווי פנים וגפיים. אלבוס נשף באיטיות, מעצב בעיני רוחו את השינוי שכפה על החפצים, מפיח בהם רוח חיים. קצות אצבעותיו עקצצו בחדוות יצירה...

כשהשינוי הושלם שלושה מכרסמים קטנים, אחד שחור, אחד לבן ואחד צהוב, התהלכו על שולחן המורה, מרחרחים אותו בסקרנות.

מחיאות הכפיים לא איחרו לבוא. אלבוס הרים את עניו ומצא שבני כיתתו מביטים בו ובעבודתו בהתפעלות כנה. הפיכה של חפץ דומם ליצור חי היה חומר של בחינות הבגרות.

אלבוס קד בקלילות ושב למקומו. סקורפיוס הבזיק לכיוונו חיוך.

פרופסור בליין, שלא הראה כל סימן שהביצוע מרשים אותו, תפס את המכרסמים בזהירות והחזיר אותם לארגז, שם החזיק את כל החפצים שעברו שינויי.

"אדון פוטר הפליא לקלוע לנושא שנתחיל ללמוד בסמסטר הזה," הוא אמר לכיתה. "שינוי צורה של דוממים לחיים. זה הוא הנושא הנפוץ ביותר בבחינות הבגרות בשינוי צורה."

מייד לאחר שסיים לבחון את כל התלמידים, פרופסור בליין פצח בלימוד החומר החדש, למרות שנשארה רק רבע שעה לשיעור. בתום רבע השעה הזו, כשאצבעותיו כואבות מלחיצה על עט הנוצה שלו, אלבוס התפלא לגלות כמה סנטימטרים של קלף אפשר למלא בזמן כה קצר.

"זה היה החומר התיאורטי," אמר בליין. הצלצול נשמע, אבל איש לא העז לקום כשמבטו חמור הסבר של המורה נח על הכיתה. "בשיעור הבא נעבור ישר למימוש המעשי. אני מצפה שלא אתקל בטעויות שנובעות מחוסר הפנמה של החומר שלמדנו היום. הכיתה משוחררת."

התלמידים התחילו לאסוף את חפציהם מייד, ללא ספק משתוקקים לצאת כדי לדון בשינויי הצורה שביצעו ובקשיחות חסרת הלאות של המורה החדש. אלבוס ארז גם הוא את חפציו כשחש את בליין מתייצב לפניו.

"גש אל שולחני, פוטר."

אלבוס, שידע שלא עשה שום דבר רע, תהה מה בליין רוצה ממנו. אולי לשבח אותו באופן פרטי על שינוי הצורה שביצע? כן, סביר להניח שזה העניין.

הוא אמר לסקורפיוס שהוא לא צריך לחכות לו (למרות שידע שהוא יחכה לו מחוץ לכיתה) וניגש אל השולחן של פרופסור בליין. המורה החדש רכן מעל ארגז החפצים. הוא הסתכל בתוכנו לרגע ואז, מבלי לשנות את הבעת פניו קרת הרוח, הוציא מתוכה שניים מהמכרסמים של אלבוס; את הלבן ואת השחור.

"איפה – ?" השאלה גוועה על שפתיו של אלבוס. לא היה צורך לשאול איפה השלישי; שני המכרסמים היו שרוטים, ודם הכתים את חוטמיהם ואת כפותיהם. מייד כשבליין הניח אותם על השולחן הם התחילו להיאבק בשריקות מאיימות.

בליין הניע את שרביטו וחומה בלתי נראית חצצה ביניהם. אז הוא הסתכל באלבוס בציפייה שקטה, כאילו שאל אותו שאלה והוא מיען להשיב. אלבוס השיב לו מבט באומץ, לא נלחץ מהמצב.

"האם עלי להכשיל אותך, אדון פוטר?" אמר בליין לבסוף, בשלווה מחולטת.

"לא, אדוני," אלבוס ענה, כשהיה משוכנע שזו לא שאלה רטורית. "הפגנתי את יכולתי בשינוי צורה תוך שימוש בכלים שנתת לי. זו הייתה הדרישה היחידה."

"אני חושש שכיוונת גבוה מידי," אמר לו בליין, לא מרפה ממנו במבטו. "אדון פוטר, ישנה סיבה שתלמידים מתחילים ללמוד שינוי של דומם לחי רק בשנה הרביעית, ורק תחת פיקוחו של מורה. צלחת את הקסם באופן יוצא מן הכלל, אך נכשלת נחרצות בציות לכללי האתיקה של יצירת החי. למדנו זאת לפני דקות בודדות." הוא החווה אל המילים הלבנות שכיסו את הלוח הכהה מקצה לקצה.

איך שהוא, דווקא ההתנהגות המנומסת שלו גרמה לאלבוס להרגיש בושה. זה היה כמו להיחתך מסכין שהוטמנה תחת יריעת קטיפה.

"הענקת חיים לחפץ דומם היא לא משהו שניתן להקל בו ראש, אדון פוטר. זו לא אמנות שאפשר ללמוד מתוך ספר. והינה התוצאה; דחפיך הנסתרים מתגלים בפני היצירות שלך."

המכרסם השחור החל נושך את עצמו בטירוף, כלא מסוגל להכיל את זעמו. פניו של אלבוס בערו מבושה בעודו מביט בו. בליין הניע את שרביטו והמכרסמים שבו להיות ספלים סדוקים. אלבוס המשיך לנעוץ בהם את מבטו, עניו הופכות מטושטשות מדמעות של זעם.

"המנהלת סיפרה לי עליך, אדון פוטר. אני מכיר את הסיפור שלך." נדמה היה לאלבוס שהוא שומע מעט רוך בתוך קולו של המורה, אבל זה רק גרם לו להרגיש עוד יותר מבויש וכועס. הוא נשך את לשונו בכוח וכפה על עצמו להעלים את הדמעות שבעניו. "לכן אני מודיע לך כבר עכשיו שאתה לא תבצע שום התקדמות בתחום שינוי הצורה מחוץ להשגחתי. אתה תגיע לשיעורים ותלמד בקצב של כולם. ואתה תלמיד היטב כיצד לשלוט ביצרים שאתה מעניק ליצירות שלך. זה ברור?"

אלבוס הנהן בקוצר רוח. "זה הכל?..." הוא דרש לדעת בקול יציב. "פרופסור?" הוא הוסיף בטינה.

"זה הכל להיום, אדון פוטר."

אלבוס סב מבלי להביט במורה לשינוי צורה ויצא מהכיתה. סקורפיוס חיכה לו שם, שעון על הקיר. הוא מייד הבחין שמצב רוחו של אלבוס רע מאד. אבל הוא לא שאל, רק הלך אחריו בשתיקה אל השיעור הבא שלהם, מחכה שידבר מרצונו.

אבל אלבוס לא היה בטוח שהוא רוצה לספר לחברו מה בליין אמר. הוא לא רצה להתוודות ששינוי הצורה שלו יצר שלוש מפלצות תוקפניות ומרושעות.

בליין צודק, הוא ידע, למרות שלא רצה להודות בכך – הוא ידע שטבעם של בעלי החיים האלה הוא נגזרת ישירה מטבעו שלו. הוא קרא על כך הרבה לפני שלמדו על כללי האתיקה של שינוי הצורה. אז אם היצורים האלה קרעו את בן מינם לגזרים, מה זה אומר עליו?

רק כשישבו בשיעור שיקויים, במרתף הקריר והאפלולי, אלבוס שרבט פתק והעביר אותו לסקורפיוס.

'בליין לא ייתן לנו אישור לקחת ספר ממדור הספרים האסורים'.

'למה?' סקורפיוס כתב לו בתשובה מייד.

אלבוס בדה שקר לבן במהירות. 'הוא לא מחבב אותי. הוא לא אוהב את זה שאני כבר יודע את מה שהוא עומד ללמד בסמסטר הזה...'

הוא הרגיש אסיר תודה כשסקורפיוס נמנע מלהגיד "אמרתי לך". במקום הוא כתב, 'זה לא נורא, אל. נמצא דרך אחרת להיכנס למדור'.

סקורפיוס חייך אליו בעידוד מעל הקדרה שלו. אלבוס התאמץ לחייך בחזרה, יודע שחברו חושב שזו הסיבה למצב הרוח הרע שלו. סקורפיוס צדק – הם ימצאו מורה אחר שייתן להם את האישור להיכנס למדור הספרים האסורים כדי למצוא את המידע שהם צריכים. בליין הזקן, עם הפנים הרציניות שלו ומקל ההליכה המוזר, לא יעמוד בדרך שלהם.

הפרק הקודם		הפרק הבא