בתו של וולדמורט

גאד, איזה פרק ארוך תקבלו עכשיו. לא יהיו פרקים כאלה כל הזמן ובמקור רציתי לחלק אותו ל-2 פרקים, אבל הבטחתי שרק 2 הפרקים הראשונים יכילו קטעים מהפיק הקודם, אז קיבלתם פרק ממש ממש ממש ארוך :)
קרדיט לHportal על שיקוי הזיכרון (ממוריון), בו השתמשתי פה. 
תהנו!

-

יותר מגניב ממני

"It's probably 'cause you think you're cooler than me"

רוז התעוררה מליחשושים מוזרים ליד אוזנה. עיניה נפתחו באיטיות, והביטו ב-4 נערות, כנראה בנות גילה של רוז, שהביטו בה בחזרה. הליחשושים פסקו.

אלה היו לחשושים מוזרים אשר הקיצו את רוז משנתה. עיניה נפתחו באיטיות, ודרך הטשטוש היא הבחינה בארבע נערות, כנראה בנות גילה, שהביטו בה, עיניהן בוהקות בסקרנות.

הלחשושים פסקו.

"אמ... שלום." היא אמרה, מכסה את פיה בעודה מפהקת. אירועי אמש הציפו את מוחה, והיא נזכרה בסוורוס, או 'פרופסור סנייפ', כפי שהוא ציווה עליה לקרוא לו, ליווה אותה לחדר המעונות של הבית אליו היא השתייכה – גריפינדור, נראה לה שזה היה שמו. בחדר בו היא הייתה אמורה לישון, נחו עוד ארבע בחורות, אותן היא לא טרחה לסרוק אתמול. היא נכנסה למיטה הריקה, מבחינה שהדברים שלה באמת היו ליד המיטה ומיד נרדמה.

היא עדיין לא האמינה שכל זה קרה לה. עד לפני שבועיים היא הייתה סתם רוז סמית', בתה היחידה של כימאית מצליחה, ועכשיו היא הייתה מכשפה.

רוז הביטה במזוודה שלה שוב. גלימה וחצאית בגוון כהה, חולצה לבנה, אפודה אפורה ועניבה מעוטרת בפסים אדומים וזהובים – אלה כנראה היו המדים החדשים שלה. דיי משעממים, היא לא יכלה שלא לחשוב. ליד המדים הייתה מצנפת שחורה – מצנפות כאלה היא ראתה רק בסרטים חסרי תקציב, בהן הרשע הייתה מכשפה עם איפור מזעזע.

"שלום..." אחת הנערות השיבה לה. רוז שכחה לרגע מהן. עכשיו, כשתשומת ליבה חזר לנערות שהקיפו אותה וחדרו למרחבה האישי, היא סרקה כל אחת מהן.

הראשונה, זאת שהשיבה לה, הייתה עם שיער כהה שהגיע לה עד הכתפיים – רוז לא הייתה בטוחה אם השיער היה שחור, או שמא חום כהה. עורה היה בצבע זית, עיניה היו שחורות.

השנייה הייתה בלונדינית. שיערה הארוך היה זהוב וגלש על עיניה בצבע הדבש, על פניה נמשים. היא נראתה צעירה יותר ממה שרוז חשבה שהיה גילה – לא יותר מבת ארבע-עשרה.

השלישית הייתה כהת עור. רוז ישר הבחינה בעורה בצבע המוקה. שיערה השחור היה ארוך וחלק כמשי, ודחף לא מוסבר להעביר את ידה בו עבר ברוז. עיניה היו שחורות כלילה. היא הייתה יפה. כמו נסיכה אקזוטית או משהו בסגנון.

האחרונה – עם שיער קצוץ בצבע החול ועיניים ירוקות ומאולוכסנות מעט – נראתה לרוז כמו פיה. אך הבעת פניה היוו ניגוד מוחלט למראה העדין שלה, עיניה חודרות ובוחנות בביקורתיות. זה היה מלחיץ מעט.

"אמ..." הנערה שדיברה המשיכה, ככל הנראה לא יודעת איך להמשיך. "אני קייטי בל. אלה הן ליאנה מק'קול, שאונה לוק וספנסר קרופט." היא הציגה את עצמה, ולאחר מכן את חברותיה.

"רוז סמית'." רוז חייכה בנימוס, אך ידה החליקה את שיערה במבוכה. היא פגשה את ההתנגדות של הקשרים שנוצרו ברעמתה במהלך הלילה.

"אמ... סליחה על השאלה, אבל... מי את?" ליאנה, הנערה שנראתה כבת ארבע-עשרה, שאלה.

"תלמידה חדשה. הגעתי אתמול." רוז התמתחה והתיישבה במיטתה. ארבע הבנות מי התיישבו במקום שבו הרגליים שלה נחו עד לפני רגע.

"והנה כבר חשבנו שאנחנו מיוחדות ונהייה ארבע בחדר..." הנערה האקזוטית, שאונה, הגיבה בסרקסטיות.

"תלמידה חדשה? למה לא נרשמת להוגוורטס כשהיית בת אחת-עשרה? למה לא באת לפניי שבועיים, כשהלימודים התחילו?" ספנסר, הפייה, שאלה, דוחפת את פניה אפילו קרוב יותר לרוז, הסקרנות מנצנצת בעיניה. תודה לאל ששאונה גלגלה את עיניה ומשכה אותה בחזרה.

כמה שאלות. רוז הרגישה מעט לא בנח, אך היא ידעה שהיא הייתה עושה את אותו הדבר במקומן. היא התמתחה, מפהקת פעם נוספת, וענתה, "לא יודעת. לא ידעתי שאני מכשפה עד לפניי שבועיים. אם לא מר מודי-"

"מודי? זה שלימד פה שנה שעברה?" ליאנה שאלה, "הוא לא אוכל מוות?"

שאונה נאנחה. "לא, ליאנה. זה היה אוכל מוות ששתה שיקוי פולימיצי והפך להיות עין הזעם מודי..." היא הסבירה לבלונדינית ביובש – הן כנראה עברו על זה הרבה מאוד פעמים.

"אמ... אוכלי מוות..." רוז ניסתה להיזכר במה שהמנהל אמר לה אתמול עליהם. זה היה משהו שקשור ל-

"התומכים של את-יודעת-מי. אותו לפחות את מכירה?" ספנסר תחקרה. הו, כן... אביה היקר. מה דמבלדור הסביר לה עליו אתמול? שכל עולם הקוסמים מפחד להגיד את שמו האמיתי, וולדמורט. רוז לא הבינה למה. לקרוא לו את-יודעת-מה... היה קצת מוזר.

זה היה חרא מזל, רוז הייתה חייבת להודות. היא לא הכירה את האיש, מעולם לא ראתה אותו, והנה הוא השפיע על חייה בצורה כה משמעותית. הוא, ללא כל ספק, היה הסיבה לכך שהיא הייתה מכשפה. והוא זה שהציב אותה במצב לא נעים – אם לא בסכנה – בעולם החדש אליו היא ניגלתה. אם האדם הלא נכון ייגלה על-כך שהיא בתו... היה עדיף שאף אחד שעוד לא יודע אודות סודה, לא ייגלה אותו. "כה, אותו אני מכירה."

"ואת מאמינה לחרא שהארי פוטר מאכיל אותנו בו? על זה שהוא חזר?" ספנסר שאלה.

"לפי מה שהבנתי המנהל מאמין לו..." רוז אמרה, נמנעת מתשובה ברורה. המבטים של הנערות מסביבה רק אישרו את חששותיה יותר. אם האנשים פה יידעו מי היא, הם לעולם לא יקבלו אותה. הרי מי ירצה להיות בקשר עם הבת של הרשע האולטימטיבי?

היא לא תספר לאף-אחד מי אביה. הוא היה זר מבחינתה, ורוז סירבה לתת לו להשפיע על חיה, כשעד כה היא אפילו לא ידעה איך הוא נראה. טום רידל, וולדמורט, לא משנה – הוא היה כלום בשבילה. הוא לא היה אביה.  

"זה בגלל שדמבלדור מאמין להארי פוטר." הגיבה שאונה.

"אבל שאונה, איך את יכולה להסביר את זה שסדריק דיגורי מת? לדעתי מה שהארי אומר נכון, לא משנה עד כמה מפחיד זה להודות בכך." קייטי אמרה. הארי פוטר... לפי מה שרוז הבינה, הוא היה הנער הכי ידוע בעולם הקסמים. הוא היה זה שאביה – לא, וולדמורט – לא יכל להרוג, ובגלל זה הוא נעלם לארבע-עשרה שנה. הארי פוטר הפך להיות מפורסם מיד אחרי.

ספנסר נחרה בבוז.

"קייטי, אין שום סיכוי בעולם שהוא ח-"

"ספנסר, איך תסבירי את זה שסדרי-"

"אמ... אולי ניתן לרוז להתלבש?" ליאנה הציעה, מפסיקה את הדיון הסוער, "אנחנו לא רוצות שהיא תאחר לשיעור הראשון שלה, נכון?"עיניה החומות עברו מספנסר לרוז, "מה השיעור הראשון שלך?" היא שאלה.

"אני עוד לא יודעת. פרופסור דמבלדור אמר לי לפגוש את פרופסור מקגונגל באולם הגדול."

"אוי, ספנסר ואני לא נספיק לשם." ליאנה עיקמה את גבותיה בחרטה, "יש לנו תורת הצמחים וזה בקצה השני של הטירה."

"אני גם לא יכולה – האקלין ומק'לאגן תמיד אורבים לי בכניסה לאולם בבוקר, ואני לא רוצה ששני הסתומים האלה יהרסו לי את כל היום." שאונה אמרה, קמה מהמיטה ומחליקה את שיערה בצורה הרבה יותר אלגנטית מרוז. רוז תהתה מי האקלין ומק'לאגן היו. מעריצים של היפייפיה האקזוטית, אולי?

"אני צריכה עוד לדבר עם אנג'לינה – הקפטנית שלי – אז אני לא חושבת שאני אספיק לרדת לשם גם, מצטערת." קייטי התנצלה.

"זה בסדר, לא נורא."  רוז אמרה. "אני אמצא את הדרך לבד." לא סביר במיוחד – היא לא הייתה בדיוק אשפית בניווט, אך הדבר האחרון שהנערה רצתה להיות הוא טרחה.

"במקרה הכי גרוע, תעקבי אחרי זרם התלמידים." קייטי הציעה, ובחיוך מנומס הנערות נפרדו ממנה ויצאו מהחדר.

רוז התקלחה במהירות, הברישה את שיערה עד שהוא החליק במורד גבה במפל חום זהוב, התאפרה ופנתה שוב לערימת הבגדים על מזוודתה. במבט שני החולצה הלבנה  לא הייתה נוראית כל-כך. גם העניבה הייתה בסדר. החצאית הייתה מעט בעייתית יותר, אך גם היא בסופו של דבר נראתה סבירה על מותנה של רוז, לאחר שהנערה  הפכה אותה לגזרה גבוהה.

בסך-הכל המדים לא היו כאלה נוראיים. רוז הייתה מעדיפה משהו אחר – ללא שום תלבושת אחידה – אבל היא תצטרך להסתדר.

לאחר שנעלה נעלי בובה והחליקה את שיערה פעם נוספת, רוז שלחה מבט חטוף נוסף לעבר המראה, ולאחר שסופקה מאיך שהיא נראית, היא ירדה בגרם מדרגות אותו לא זכרה מהלילה הקודם. קולו רועשים מיד הלמו באוזניה. הם התחזקו יותר ויותר ככל שהיא התקרבה לקצה גרם המדרגות, וכשרוז עמדה בפתח מה שנראה כמו סלון ענק, היא הופתעה מהגוונים הבוהקים של אדום וזהב שהציפו את שדה ראייתה.

ממצמצת בחוזקה, רוז לקחה צעד אינסטינקטיבי אחורה, והרגישה כיצד גבה נתקל במשהו. הנערה פלטה צווחת הפתעה – ביחד עם מה שהיא נתקלה בו. ספרים נפלו.

"אחח, זין – אני מצטערת!" רוז קראה. על היום הראשון...

"ז-זה בסדר." הנערה לפניה נאנקה, ילקוטה שרוע לידה, כמה ספרים פזורים מסביבו. היא נראתה כאילו רק קמה, שיערה, שצבעו דמה במקצת לשל רוז, נפוח ומבולגן. היא נראתה צעירה מרוז – בשנה או שנתיים, ורוז מיד הרגישה קמצוץ אשמה. היא הושיטה את ידה ועזרה לנערה לקום.

"אני ממש מצטערת. סליחה..."

"זה בסדר." הנערה השיבה, הפעם בטון בטוח יותר. עיניה החומות הצטמצמו כשהיא בחנה את רוז בקפידה, "...אנחנו מכירות?"

רוז אילצה את עצמה לחייך בנימוס למרות המבט החשדני של הנערה לפניה. "אמ...אני בספק – אני חדשה."

"הו!" החשדנות נעלמה כלא הייתה, מוחלפת בחיוך נעים לעין. "נעים להכיר! אני הרמיוני גריינג'ר."

"רוז סמית'." כעת החיוך של רוז היה הרבה יותר כנה. "את יכולה לומר לי בבקשה איך אני מגיעה לאולם הגדול? אני צריכה לפגוש שם את פרופסור מקגונגל..."

"הו כמובן, כמובן! רק נצטרך לחכות לשני אנשים..." הדרך בה הרמיוני אמרה זאת גרמה לרוז לרחם על מי שהנערה דיברה עליהם.

"תגידי, את בטוחה שלא נפגשנו בעבר? את מוכרת לי נורא..." הרמיוני שאלה שוב, אך עיניה הביטו בקהל התלמידים, מחפשות.

רוז בחיים לא ראתה את הנערה הזאת לפני כן. השאלות האלה היו מעט חשודות. היא לא אהבה זאת. "...אולי סתם יש לי פרצוף כזה." היא מיהרה לשקר בטון קר רוח.

"כן... אולי..." הרמיוני הסכימה, אך קולה היה מלא בספק. לפתע היא נדרכה, ועיניה ננעצו בשני נערים, בני גילה של הרמיוני, אשר התקרבו אליהן בחיפזון.

"היי הרמיוני!" אחד מהם – בעל שיער שחור פרוע כאילו רק יצא ממיטתו ועיניים בוהקות כאזמרגדים שמוסגרו במשקפיים עגולים – בירך. מבטו נחת על רוז, והבעת בלבול הופיעה על פניו. "מי זאת?"

כעת הנער השני – גבוה ואדמוני, כל פניו מלאות בנמשים קופצניים – הבחין בה גם, ומבטו עבר על פניה בצורה בוחנת. הוא נעצר על-גבי חזה ורגליה, ורוז לא יכלה שלא לחייך בניצחון. היא תמיד אהבה כשהיא גרפה את תשומת הלב של אוכלוסיית הגברים בסביבה.

"זאת רוז." הרמיוני ענתה בקור. רוז חייכה והרימה את ידה כברכה לשני הנערים. "אני מקווה מאוד בשבילכם שאיחרתם מכיוון שהשלמתם את החיבור בתורת הצמחים שהייתם צריכים לסיים. משכתם את הכתיבה שלו כל-כך הרבה זמן! אתם לא יכולים לפחות פעם אחת לעשות משהו בזמן?"

"למען האמת... עוד לא סיימנו." הנער שחור-השיער הודה. המבט המזועזע על פניה של הרמיוני היה חסר-ערך. רוז החזיקה את עצמה מלפרוץ בצחוק.

"אל תסתכלי עלינו עם המבט הזה על הפנים שלך. אנחנו נסיים אותו בהיסטוריית הקסם. בינס במילא לא מבין מהחיים שלו." הנער הג'ינג'י מיהר להצתדק. "בכל מקרה, אני רון, וזה הארי." הוא פנה לרוז.

זה היה סיכוי קלוש, אך הסקרנות גברה על רוז והיא שאלה, "הארי? הארי פוטר?" הנער הנהן, אך ניכר היה שהוא לא אהב את תשומת הלב שהשם שלו העניק לו... או לא כרגע, לפחות. לפי השיחה שהתרחשה בבוקר בחדר שלה, הרבה חשבו שהוא משקר לגביו שובו של וולדמורט. רוז תיארה לעצמה שחיי החברה שלו לא היו בשמיים ברגע זה. לפני כן, לעומת זאת... הארי פוטר בטח היה המלך של בית-הספר. אין מצב שהוא לא נהנה מזה.

"נעים להכיר." היא אמרה, שולחת חיוך מנומס לעבר שני הנערים.

ארבעתם יצאו מחור בקיר שהוסתר על-ידי תמונה של אישה שמנה (כי דלת רגילה היה יותר מדיי פשוט...), וההליכה לאולם הגדול לוותה בשיחת חולין על הסיבה לכך שרוז הצטרפה רק עכשיו, ועל כמה מוזר כל הדבר היה. הארי שמח לשמוע על מר מודי, והודיע לה כי הוא מעריך מאוד את האיש. היה נחמד לשמוע זאת, מאחר וגם רוז עצמה העריכה אותו. האדם היה אדיר.

כשהם הגיעו לאולם הגדול, רוז הבינה כי הוא בהחלט תואם את שמו.

היא הביטה סביבה, מתפאלת מתקרתו של האולם אשר שיקפה את השמיים הכחולים שהיו באותו היום. מתחת לתקרה ינשופים ותנשמות ריחפו וזרקו מעטפות או עיתונים לעבר תלמידים, אשר קיבלו את הדבר כרגיל ונורמטיבי (מה שלדעת רוז זה בכלל לא היה). באולם עצמו מוקמו ארבעה שולחנות שהתפרסו לאורך האולם כולו, בהם ישבו מאות תלמידים רועשים שנהנו מהאוכל, שהיה כה רב שנדמה היה כאילו נדרשו ימים שלמים בשביל להכינו.

חסרת אוריינטציה כתוצאה מהבהייה הממושכת, היא עשתה כמה צעדים מגושמים הצידה. מנסה לחזור לשיווי משקל, רוז הסתובבה ונתקלה בגב.

"היי, תסתכל לאן אתה הולך!"

רוז הסתובבה, ואחריה הסתובב גם מי שנתקל בה. זה היה נער אשר לבש גלימה שחורה, כשאר התלמידים, עם סמל של נחש בצבעי הירוק והכסוף. שיערו היה בלונדיני-מחומצן, ועיניו האפורות הביטו בחנו את סמל האריה על חזה בקפידה.

"תסתכלי לאן את הולכת." טון דיבורו היה רחוק מנחמד. "כל הגריפינדורים הם כאלה מגושמים!"

זו הייתה סך-הכל אי-הבנה. רוז לא הבינה למה הוא מדבר אליה ככה, אך היא לא אהבה זאת. "אולי אתה זה שצריך להסתכל לאן אתה הולך. ותדבר בקצת יותר כבוד ילד."

"אני אדבר בכבוד למי שמגיע לו." הנער השיב בארסיות. "אם יש מישהו פה שצריך ללמוד איך לכבד זאת את, גריפינדורית מסריחה."

"היי! מאלפוי!" רון נחלץ לעזרתה, מגיע אליה מאיפה שהוא, הארי והרמיוני עמדו. "זדיין מפה. אף אחד לא ביקש לשמוע את הדעה שלך."

הבלונדיני – מאלפוי – חייך חיוך קר וממזרי. "אני לא חושב שאני אהיה זה שיזדיין מפה. למרות שאני לא בטוח מי משניכם סובל יותר... אתה הרי בוגד דם, וויזלי, אבל מצד שני היא..." הוא שלח לעברה מבט שופט, ובנימה זו עזב, משאיר את רוז עם רצון עז להראות לו את הצד השני (שכלל כמה אגרופים חזקים ושטף של קללות).

"איזה פוץ. מי זה היה?" רוז שאלה כשהם התיישבו בשולחן, אשר היה מלא באוכל הנפלא שהיא התפאלה ממנו קודם. היא עדיין נשפה בזעם מהמפגש עם הבלונדיני. מי הוא חושב שהוא בכלל?!

"מאלפוי." רון ירק בגועל, "אל תשימי לב אליו, חושב שהוא האל של בית הספר בגלל שיש לו דם טהור ולאבא שלו יש כסף." רוז לא הבינה מה דם טהור קשור לעניין, אך לפי הבעת פניו של רון, לחשוב ככה היה גועלי.

"מי גועלי?" נשמע קול גברי מאחוריה. היא הסתובבה ומבטה נחת על זוג תאומים זהים, שניהם ג'ינג'יים, חומי-עיניים, גבוהים ובכללי נראים נחמד מאוד.

"אני מקווה שלא דיברת עלינו, רון-רון." אחד מהם אמר.

"לא היית רוצה להיכנס לצרות, נכון אח יקר?" השני השלים בקריצה.

"כן, לא היית רוצה להיות מושפל לפני הרמיוני והארי ו – מי זאת שיושבת לצידך?"

"סתמו את הפה." רון רטן בעצבנות. "זאת רוז."

רוז חייכה, משועשעת מהמתרחש. "נעים להכיר."

"אני ג'ורג'."

" אני פרד."

מאחוריה נשמע קול דחיפה, ולאחר מכן מי שהציג את עצמו בתור פרד התיישב לידה, וג'ורג' התיישב לידו, מגלגל את עיניו. שניהם החלו למלא צלחת משותפת אחת במגוון רחב של אוכל.

"אז רוז," התאום שישב לידה התחיל, לוגם מכוס של משקה כתום אותו הוא מזג לעצמו. "איך קרה המצב שאחי ואני לא פגשנו אותך מעולם קודם לכן?"

"זה כי אני תלמידה חדשה. הגעתי רק אתמול בערב." היא ענתה. בטח היא תצטרך להסביר את זה לכל בן-אדם חדש שהיא תפגוש בתקופה הקרובה. זה לא עמד להיות כיף.

"אני חושב שהייתה לנו כבר תלמידה חדשה בעבר... היא עברה מבית-הספר באמריקה." ג'ורג' ציין, ופרד הנהן בהסכמה. "באיזה למדת לפני זה?"

"אמ... אני לא בטוחה שאתה תכיר אותו. הוא לא היה של קוסמים."

שני התאומים הרימו את גבותיהם בהפתעה. "למה לא?"

"כי לא ידעתי שאני מכשפה עד לפני שבועיים בערך." פרד וג'ורג' פערו את פיהם, ורוז הרגישה את הצורך לדפוק את ראשה בקיר. היא בטח נראתה כה מוזרה בעיניהם. מוזרה עד כדי כך שהם יתחילו לחקור אודותיה ויגלו שהיא בתו של וולדמורט הזה? היא קיוותה שלא. "פגשתי בטעות את מר מודי ברחוב והוא הבין שאני מכשפה ועזר לי להגיע לפה ולהירשם." היא סיימה במהירות.

פרד עדיין לא נראה מסופק. "הו. ובמשך... בת כמה את בדיוק?"

"שש-עשרה וחצי."

"ובמשך שש-עשרה וחצי שנים לא שמת לב שאת קסומה?"

זה היה פלרטוט? "שמתי לב שמשהו מזור, אבל לא חשבתי שאני מכשפה."

"הבנתי, הבנתי." פרד חייך בממזריות, וג'ורג' מיהר לחקות את הבעת פניו. "אגב גילאים, עוד חצי שנה תהיי מבוגרת מספיק בשביל-"

"אהמ, פרד. רק הכרת את הבחורה. אולי תחכה קצת עם שאלות כאלה?" ג'ורג' קרץ לאחיו.

"בשביל לעשות קסמים לא רק בבית הספר, ג'ורג'. סוטה שכמוך!"פרד קרץ חזרה.

רוז צחקה. בבית-ספרה הקודם הבחורים לא בדיוק הרבו בתגובות מהסוג הזה – היא יצאה עם מישהו שלא היה בדיוק ילד טוב במשך זמן מה, וגם לאחר שהם נפרדו רבים עדיין פחדו מאיך שהוא יגיב. פה לא הייתה את הבעיה הזאת. היא התגעגעה לכך.

שנייה לאחר מכן הנערה קלטה מה האדמוני אמר. "יש גיל מסוים שעד אז אי אפשר לעשות קסמים מחוץ לבית-הספר?"

"ובכן-"

"מה לא ידעת? עד גיל שבע-עשרה אסור! אל תגידי לי שהשתמשת בקסם מחוץ לבית-הספר..." ג'ורג' קטע את הרמיוני, שהתחילה להסביר.

"אני הייתי באמצע!" הרמיוני הרימה את קולה על ג'ורג'. זה הרים את ידיו בהגנתיות, אך הבעת פניו הייתה רחוקה מפחד. "מה שהוא אמר נכון. עד גיל שבע-עשרה יכולים להעניש אותך על ביצוע לחש מחוץ לכותלי הוגוורטס."

"אז טוב שלא ידעתי שום לחש." רוז צחקה בעצבנות, מתארת לעצמה מה היה קורה אם איזה שוטר קוסם היה בא לעצור אותה כשלא היה לה שום מושג על קסמים. זו הייתה עלילה לסיטקום.

"נכון! רוז, את לא מכירה עוד שום לחש!" פרד קרא. "מכיוון שאין בידיעתך שום קסם הרשי לי ללמד אותך את הלחש הראשון שלך. את יכולה להשתמש בו על כל בן-אדם שלא מוצא חן בעינייך כל-כך. הוא גורם לגבות ולשיער באוזניים ובאף לצמוח מאוד מאוד מהר – תוך חמש דקות השיער יכול להגיע לאורך של מטר!" פרד החל לדבר וג'ורג' כבר רצה להראות לה כיצד הכישוף מתבצע כשהרמיוני עצרה אותם.

"אתם לא חושבים שעדיף שאת הכישוף הראשון שלה רוז תלמד ממורה? או מספר? או כל אחד שהוא לא שניכם?"

"כן... הרמיוני צודקת. אבל תודה על העזרה בכל זאת." רוז אמרה להם, משועשעת מכל העניין.

הם דיברו עוד כמה דקות, בהן רוז גילתה שהארי, רון והרמיוני לומדים בשנה החמישית, והתאומים לומדים בשנה השביעית והאחרונה, עד שילד קטן, בן לא יותר משתיים-עשרה, ניגש אליהם. לפי התלבושת שלו הוא היה בגריפינדור גם כן.

"א-את רוזמארי סמית'?"

רון, פרד וג'ורג' פרצו בגל גיחוכים. "רוזמארי?!"

אלוהים איך היא שנאה את השם הזה. "כן, זאת אני..."

"פרופסור מקגונגל מבקשת שבעוד עשר דקות תחכי ליד הכניסה לאולם."  הילד אמר והלך במהירות, ככל הנראה בטוח בזה שהילדים המבוגרים צחקו עליו.

"טוב, היה נחמד לדבר איתכם, רבותיי, אך אנחנו צריכים ללכת. עבדנו הנאמן, לי ג'ורדן, מחכה לנו! היה נחמד להכיר אותך רוז, בהזדמנות נכיר לך את לי. בחור מקסים, אין מה להגיד." פרד אמר. הוא חייך בערמומיות וביחד עם ג'ורג' הם עזבו את האולם.

"הרמיוני לגמה פעם אחרונה מכוס התה שלה ונעמדה. "גם אנחנו צריכים ללכת רוז. יש לנו שיעור טיפול בחיות פלא, וזה בקצה השני של הטירה. אנחנו צריכים להספיק." רון והארי, שעד לפני רגע היו שקועים באכילה, התעשטו ומיהרו בעקבותיה, משאירים אותה לבד.

לאחר כחמש דקות הנערה קמה ממקום ישיבתה. היא סידרה את שולי חצאיתה, מבחינה כי מהשולחן של הסלית'רינים מביטים בה כמה פרצופים, ביניהם פרצופו המתנשא של מאלפוי. הבלונדיני אמר משהו לחבריו, ואלה פרצו בצחוק עז. היא הרגישה את הצורך לגלגל את עיניה.

היא חיכתה לפרופסור מקגונגל במשך דקה, וכשהיא הופיעה היא התגלתה בתור אישה מבוגרת וקשוחה, עטופה בגלימות כהות, עם מצנפת גדולה לראשה. "את רוזמארי סמית'?" רוז הנהנה.

"החצאית שלך קצרה מדיי, העלמה סמית'. אני מצפה שתתחילי להתנהג לפי כלליו של הוגוורטס."

היה לה משהו ציני להגיד, אך רוז התאפקה. האישה הזאת לא נראתה כמי המקבלת תגובות מתחכמות בברכה. לכן היא הסתפקה ב- "כמובן פרופסור. ברגע שאדע מהם."

"לפי גילך את אמורה להיות בשנה השישית ללימודייך, אך את כמעט ולא יודעת מהו עולם הקסמים. לכן, בשביל שתוכלי ללמוד כראוי במשך השנתיים שנותרו לך בהוגוורטס, את תהיי נוכחת בכל השיעורים של המקצועות השונים היום. לאחר שתצפי בשיעורים תצטרכי לבחור אילו שיעורים תרצי לקחת. את המקצועו שתבחרי את תלמדי עם חברייך לשנה השישית, כמו כן תצטרכי ללמוד גם עם השנה החמישית, על-מנת להשלים חומר ולהיבחן בסוף השנה במבחני הבגרויות. הציונים שתקבלי בהם יכריעו איזה מקצועות תוכלי להמשיך ללמוד בשנתך האחרונה. זו לא תהיה שנה קלה בשבילך, אני מזהירה אותך – תצטרכי ללמוד כל הזמן אם ברצונך להצליח." הפרופסור הוציאה מכיס בגלימתה מגילה כלשהי והעבירה אותה לרוז, "זו רשימת המקצועות והכיתות בהן הם מתקיימים. לאחר שתבקרי בכל השיעורים בואי למשרדי ואמרי לי אילו מקצועות לימוד בחרת. אני אתן לך את הציוד הדרוש למקצועות וחומר עיון נוסף שתוכלי להיעזר בו. בבית-הספר יש ספרייה, ואני בטוחה כי יהיו תלמידים אשר יישמחו לעזור לך. אני מאחלת לך שנת לימודים מוצלחת העלמה סמית'."

רוז הודתה למורה, וזו הסתובבה על עקביה והלכה. רוז בחנה את הרשימה שבידיה, מנסה להבין מה עליה לעשות עכשיו.

"אז השיעור הראשון שלי הוא בהתגוננות מפני כוחות האופל... האירוניה..." מלמלה לעצמה רוז בעודה מנסה למצוא את דרכה לכיתת התגוננות מפני כוחות האופל. האווירה בטירה הייתה שוקקת ומלאת חיים, ומסביבה גדשו תלמידים, ממהרים להספיק לשיעורים בזמן.

הצלצול הדהד ברחבי המסדרון, גורם לגריפינדורית החדשה להגביר את קצת ההליכה שלה. עם ראש תקוע בתוך המגילה שפרופסור מקגונגל נתנה לה, רוז פנתה שמאלה לעבר מסדרון שקט יותר. הנערה כמעט ופלטה צהלה כאשר הבחינה בדלת עם הכיתוב 'התגוננות מפני כוחות האופל' חרוט עליה באותיות שחורות ובוהקות.

כשרוז נכנסה לכיתה, עיניים מופתעות וסקרניות פגשו אותה. כל הנוכחים בכיתה בהו בה באופן גלוי, ללא ספק תוהים מי היא ומה היא עושה פה.

"אהם, אהם..." נשמע מאחורי רוז, וזו כמעט קפצה מהקול הפתאומי. בעלת הקול הייתה אישה לבושה בורוד. אישה נמוכה מאוד – היא הגיעה בקושי אל סנטרה של רוז, ביחד עם הסרט הגדול שהונח על שיערה המאפיר – הלבושה כל כולה בורוד. משום מה הורוד לא העניק לה מראה ילדותי, אלא גרם לה להידמות לקרפדה. או שאולי זה היה פרצופה.

"אני מפריעה לך לעמוד?" האישה התעניינה בטון מתוק מזויף. לפי איך שכל התלמידים הביטו באישה, היא הייתה המורה, ורוז ידעה מיד כי היא לא הרשימה את האישה הורודה לטובה.

"לא פרופסור. אני-" היא התכוונה להסביר, אך המורה קטעה אותה בחדות, מצחה המקומט מראה עד כמה עצבנית היא הייתה מבעד למראה הידידותי.

"אני אבקש שלא תתחצפי ותדברי מבלי שהרשות תיתנן לך. אני רואה שאת מגריפינדור – את לא אמורה להיות פה עכשיו."

רוז הסבירה לה את מה שפרופסור מקגונגל אמרה לה, ולבסוף המורה עטתה על עצמה חיוך מזויף לחלוטין. ברגע הזה רוז ידעה כי היא והמורה הזאת לא הולכות להסתדר. כלל. "מה שמך?"

"רוז סמית'."

"טוב, את רשאית לשבת. ואני מורידה חמש נקודות מגריפינדור על ההופעה שלך – בבית-הספר הזה אנחנו מקפידים על לבוש נאות, העלמה סמית' – ועל ההתחצפות שלך. אני מצפה שזה לא יחזור על עצמו" האישה הודיעה ונכנסה לכיתה.

רוז לא הבינה לאילו נקודות האישה הורודה התכוונה אבל היא הניחה שלאף אחד מגריפינדור לא ימצא חן אם יורידו עוד מהנקודות האלו. לכן היא מלמלה, "כמובן, פרופסור." והלכה אל סוף הכיתה, שם היא התיישבה בשולחן ריק. כמה תלמידים שלחו לעברה מבטים סקרניים, לוחשים אחד לשני דברים שהנערה לא הצליחה לשמוע.

"אני אציג את עצמי שוב למען העלמה סמית'. קוראים לי דולורס אמברידג'. עכשיו, פתחו את הספרים בעמוד עשרים ושש. נמשיך מאיפה שעצרנו בשיעור הקודם." דולורס אמברידג' קראה ומחאה בכף, החיוך המזויף עדיין על פניה.

לפי הפנים המשועממות של התלמידים, הקריאה הייתה אחד הדברים המשעממים ביותר שעשו בחייהם, אך רוז מצאה את החומר דיי מעניין. היא חשבה שתתקשה להבין את כל מה שהיה כתוב בחוברת הלימוד, אך הרוב היה תיאוריה ולימודי רקע, לכן כמעט את הכל רוז הצליחה להבין. אך לאחר כחצי שעה של קריאה, אפילו רוז החלה לחוש שיעמום מהספר שהונח לפניה. במשך השיעור כולו, הם לא השתמשו בשרביטיהם או בקסמים אפילו פעם אחת. אולי ככה התנהלו השיעורים פה? אווירת השיעמום ששררה בכיתה במהלך כל השיעור גרמו לרוז לחשוב שלא.

שיעור שיקויים היה מאוד מעניין. אפילו העובדה שסנייפ לימד את המקצוע לא גרמה לה לחשוב ולו דבר רע אחד על המקצוע. רוז בחיים לא נהנתה ככה משיעורים בבית הספר הקודם שלה, ובאופן מפתיע היא הצליחה לרקוח את השיקוי בצורה הנכונה (למרות שהיה צורך לציין שהיא הייתה מוקפת בילדים בני אחד-עשרה, שככל הנראה היו חסרי ידע בדיוק כמוה), אפילו שסנייפ התייחס אליה כאילו היא לא נמצאת בכיתתו בכלל, ככל הנראה מנסה לגרום לה לא לרצות לקחת את המקצוע. הוא דמה מאוד לכימיה, בה היא הייתה טובה הודות לאמה הכימאית. את המקצוע הזה היא התכוונה לקחת – למרבה צערו של סנייפ.

לחשים היה מעניין גם – אולי בגלל שרוז בחיים לא ביצעה לחש עד אז. לא שזה כל כך הצליח לה בשיעור ההוא, אבל היא הייתה בטוחה שתשתפר. עם קצת רצון וקצת יכולת...

שינוי צורה, המקצוע שפרופסור מקגונגל לימדה, היה מעניין כמעט כמו שיקויים. המורה ריתקה אותה לכיסא. שלא כמו בבית-ספרה הקודם, בו היא ישנה בדרך-כלל, אצל מקגונגל היא הקשיבה לכל מילה ומילה שיצאה מפיה של המורה. זה היה קשה, ורוז לא הבינה כמעט כלום, אך היא הייתה נחושה בדעתה להצליח במקצוע הזה. הרעיון של שינוי צורה של חפצים, חיות ואפילו בני-אדם היה פשוט מרתק מדיי בשביל שרוז לא תלמד אותו.

תורת הצמחים היה מעניין פחות, אבל רוז הסיקה שללא זה היא כנראה לא תוכל ללמוד שיקויים. זה לפחות היה מה שקייטי הסבירה לה במהלך ארוחת הצהריים.

גילוי עתידות היה פשוט נורא.

טיפול בחיות פלא, בלימודה של פרופסור גרבלי-פלק, היה פשוט נפלא. המורה הביאה להם חד-קרן לשיעור. הסוס היה הייצור היפהפה ביותר שרוז ראתה בחיה. היא מיד רצתה לקחת את המקצוע, אם תזכה לראות עוד חיות כמו חד-הקרן ההוא.

את תולדות הכישוף, שלימד רוח רפאים (כן, כן... רוח רפאים. רוז נבהלה כשהיא נכנסה לכיתה למראה הרוח הלבנה שצפה לה מעל לכיסא המורה), היא לא התכוונה לקחת. המקצוע היה משעמם יותר מדיי. רוז רצתה ללמוד על ההיסטוריה של עולם הקסם, היא באמת רצתה, אך הקול המונוטוני של רוח הרפאים לא אפשר לה זאת. רק הידיעה שהיא תצטרך ללמוד את המקצוע עם תלמידי השנה החמישית גרמה לה להאנח בעצב.

רוז עברה בין כל המקצועות שניתן היה ללמוד בהוגוורטס – ביניהם גם לחשים עתיקים, כשפומטיקה ולימודי מוגלגים – עד שבסוף היום היא, יחד עם ליאנה אשר הציעה בנדיבות רבה להראות לה את הדרך, הלכו למשרדה של מקגונגל. רוז נכנסה (ללא ליאנה ותמיכתה הרבה) למשרד בו חיכתה לה מקגונגול.

המשרד היה בדיוק כפי שרוז דמיינה את משרדה של פרופסור מקגונגל – מסודר באופן מופתי, ללא קישוטים מיוחדים חפצים מוזרים שהונחו ברחבי המשרד. המורה ישבה וקראה פתק בצבע זהוב בעיון רב.

"אמ.. פרופסור." רוז פנתה למורה, מושכת את תשומת ליבה של מקגונגל מהפתק.

"הו, העלמה סמית'." מקגונגל הרימה את עיניה מהפתק ובחנה את רוז במבטה הרציני. את הפתק הזהוב היא הניחה בצד. "האם השיעורים עברו כראוי?"

"הכל הלך מצוין, פרופסור." רוז התיישבה והעבירה את המגילה עם המקצועות לפרופסור מקגונגל ולאחר שאלות כמו 'איך היה בתורת הצמחים?' ו-'איך שיעור שיקויים עבר?' מקגונגל שאלה אילו מקצועות לימוד הגריפינדורית בחרה.

רוז התקשתה מעט בלענות על השאלה. היא התייעצה עם קייטי, ליאנה, שאונה, ספנסר, הרמיוני, ג'ורג' ופרד בקשר לבחירת המקצועות, ולאחר מחשבה רבה רוז הייתה כמעט בטוחה שהיא יודעת מה היא רוצה ללמוד.

לבסוף רוז אמרה, החשש עדיין נשמע בקולה, "אני חושבת שאני אקח... שיקויים, לחשים, תורת הצמחים, התגוננות מפני כוחות האופל, למרות שאמברידג' הזאת...

"אין צורך בפירוט, העלמה סמית'..." מקגונגל אמרה, על אף שעל פניה הופיע חיוך קלוש, נעלם מהר כפי שנוצר.

"סליחה, פרופסור... שינוי צורה וטיפול בחיות פלא."

"בחירה נאותה." מקגונגל קמה מהכיסא עליו ישבה ולקחה את שרביטה מהשולחן. היא הניפה אותו בתנועה מוזרה, ומתוך מגירה כלשהי התעופפו שני קלפים למרכז החדר. לאחר תנועה מוזרה נוספת של שרביטה של מקגונגל ועל הקלפים הופיעו שתי מערכות שעות שונות – האחת עם השיעורים שבחרה, והשנייה עם שיעורי החובה  שעליה היה לקחת עם תלמידי השנה החמישית. הקלפים התעופפו לעבר רוז ונחתו על ברכיה. היא אחזה בשני פיסות הקלף והודתה למקגונגל.

"לילה טוב, העלמה סמית'. בהצלחה."

רוז הודתה למורה שוב ויצאה מהמשרד. למרבה מזלה היא הצליחה למצוא את דרכה לחדר המועדון של גריפינדור. היא עלתה לחדרה ולאחר שהחליפה בגדים והתקלחה, הנערה נכנסה למיטתה ופיהקה. היא הייתה צריכה לאגור כוחות – ממחר החיים הקשים שלה התחילו והיא הייתה צריכה להיות מוכנה לזה.

 *

למחרת בבוקר, כשרוז וקייטי ירדו לאולם הגדול והתיישבו בשולחן של גריפינדור, פרד וג'ורג' הצטרפו אליהם והחלו לספר לרוז בהתרגשות ותשוקה רבה על נפלאות הקווידיץ' – הספורט המקובל בהוגוורטס, ובעולם הקסמים כולו. קייטי הצטרפה לסיפורים, ניצוץ האהבה לספורט הקסום מופיע גם בעיניה. שלושתם היו בנבחרת של גריפינדור, והתגאו בה ובהארי – המחפש הצעיר ביותר בהוגוורטס מזה 100 שנים! כפי שהשלושה סיפרו לה בעוז.

הם הסבירו לה על הקואפל, על שומרים ('אוליבר ווד היה כזה חתיך!' קייטי הוסיפה על השומר וראש הקבוצה לשעבר. את ווד רוז לא זכתה לראות- הוא סיים את הוגוורטס בשנה שעברה, למרבה צערן של רוב אוכלוסיית הנשים בבית-הספר, לפי דבריה של קייטי.), על מרביצנים וחובטים, שעל-פי פרד וג'ורג' היה התפקיד הטוב ביותר במשחק כולו. קייטי סיפרה גם על רודפים, ולאחר מכן שלושתם יחדיו סיפרו על הארי, המחפש הגדול, ועל הסניץ' – הכדור הזעיר והחלקלק שהארי, למרות לקות הראייה שלו, הצליח כמעט תמיד לתפוס.

לרוז המשחק נשמע מעניין – איך לא? כל דבר פה היה מעניין! – למרות שלדעתה כדורגל היה עדיין הספורט הטוב ביותר שהומצא על-ידי האנושות.

"איך משחק עם כדור אחד, שאפילו לא זז מעצמו, עדיף על קווידיץ'?" התאומים התפאלו, לאחר שרוז סיפרה להם בקצרה על הספורט.

"תשאלו כל אחד שנולד בבית של אנשים רגילים."

"היי דין!" התאומים קראו לאחד מתלמידי גריפינדור שישב בקרבתם. הוא היה בשנה שמתחת לרוז, "מה עדיף? קווידיץ' או כדורגל?"

"כדורגל." דין ענה, כאילו שהדבר היה ברור כשמש. רוז הנהנה בהסכמה. למראה פניהם המבועתים של התאומים, הנער מיהר לחזור לדבר עם חבריו.

"בכל מקרה, את אומרת את זה כי לא ראית מעולם משחק קווידיץ'. כשתראי את איך שאנחנו מביסים את סלית'רין," פה פרד הרים את קולו, כדי ששולחן סלית'רין ישמע," את תביני שהמשחק הרבה יותר עדיף מהכדורגל הזה שלך." הוא קרץ לה, והתאומים עזבו את המקום.

השיעור הראשון של אותו היום היה שיקויים עם שכבת הגיל שלה. מעטים בחרו להמשיך במקצוע הזה, כפי שרוז ניחנה לדעת לאחר שרק היא, ספנסר קרופט – הנערה שנראתה כמו פיה מחדר המעונות שלה – ועוד גריפינדורי בשם ג'יימי וונג ירדו אל עבר המרתפים, שם התרחש השיעור.

רוז התיישבה ליד ספנסר. לפי המבט שהיה על פניה, ניתן היה להבין ששיקויים אינו היה מהמקצועות המועדפים שלה.

"שיקויים זה פשוט נורא..." ספנסר סיננה מבעד לפיה, בשביל שרק רוז תוכל לשמוע, "אין שמש, אין חופש, אין חיים..." היא הניחה את ראשה על השולחן, נאנחת בדרמטיות. רוז לא הבינה למה הנערה לקחה את המקצוע אם היא שנאה אותו כל-כך. אולי מישהו במשפחתה הכריח אותה, כמו שמאמא הכריחה אותה לקחת כימיה בבית-ספרה הקודם?

"זה לא כזה נורא..." רוז ניסתה לעודד את הנערה.

"ולא רק זה," ספנסר הרימה את ראשה בחדות, עיניה מלאות זעם "גם הסינדי בארנס המטומטמת הזאת! חושבת שהיא המלכה של העולם כולו! סלית'רין מתאים לה הרבה יותר מרייבנקלו, אם את שואלת אותי."

"סינדי בארנס?" רוז לא הבינה למי היא מתכוונת.

סינדי בארנס נכנסה שניה לפני פרופסור סנייפ, חיוך מתנשא על פניה, והתיישבה ליד נערה נוספת מרייבנקלו – כנראה חברתה. שיערה היה שחור ומתולתל- הוא היה מסודר בצורה מושלמת וקיפץ על כתפיה בחינניות כשהנערה הלכה. עיניה היו חומות, ריסים שחורים ארוכים מכסים אותם, מטילים צל על עצמות לחיה.

אך מה שרוז שמה לב אליו יותר מכל היה שחצאיתה של סינדי הייתה באותו האורך כמו חצאיתה של רוז, אך אף אחד לא הפנה ולו מבט מאשים לעברה. אפילו פרופסור סנייפ לא אמר לה כלום, והוא היה מורה.

רוז הרגישה חוסר חיבה מיידי כלפי סינדי בארנס.

סנייפ התעלם  הלך במהירות לשולחן המורה, מגלגל את עיניו לאחר שהבחין ברוז שחייכה אליו בחיוך תמים.

"עמוד 12." הוא אמר ביובש. הנערות פתחו את העמוד. הכותרת הייתה – 'ממוריומון- שיקוי הזיכרון'. "מאחר ויש איתנו כמה אנשים שהידע שלהם בשיקויים שואף לאפס," הוא הפנה את מבטו לשולחן של רוז וספנסר, "השיקוי היום יהיה קל. מי שלא יצליח להכין אותו, אני לא אצפה ממנו להגיע לשיעור הבא. או לשיעורים שלי בכלל. יש לכם שעתיים." סנייפ הודיע.

לא עברה דקה והכיתה כבר ההתמלאה בניחוחות. התלמידים עבדו, רעשו, דיברו. לסנייפ, לפי מה שרוז ראתה, לא היה כל-כך אכפת ממה שקורה.

"אני מזהירה אותך, אני גרועה בשיקויים." ספנספר הודיעה לה בעודה מתבוננת במרכיבי השיקוי.

"אני מזהירה אותך, ככל הנראה גם אני." רוז אמרה בטון רציני, שהתחלף בחיוך רחב. ספנסר גיחכה. "אל תדאגי, בשיעור הקודם הצלחתי להכין את השיקוי, ננסה להצליח פה גם. זה לא כל כך שונה מכימיה, אם שמים בצד את כל הקסם..." רוז אמרה לאחר שהעיפה מבט בעמוד. לשיקוי היו מרכיבים, ומתחתיהם היה את אופן ההכנה. לה זה הזכיר מתכון להכנת קוקטייל.

"מה זה כימיה?"

"לא משנה." להסביר מהי כימיה היה מסובך מאוד, "לכי לקחת מרכיבים מהארון, אני אחמם את הקדרה."

כשספנסר הלכה להביא את כל הדרוש, רוז הבינה שלחמם את הקדרה תהיה בעיה. היא הביטה מסביב- כל התלמידים הבהירו אש בעזרת השרביטים שלהם, והיא לא ידעה את הלחש המתאים. לשאול מישהו היה מעל לכבודה של רוז( אפילו שזו ידעה שהיא מתנהגת בטיפשות...). היא פשוט ישבה וחיכתה לספנסר שתחזור.

"סמית'." נשמע קול קר מאחוריה. היא הסתובבה וחייכה חיוך תמים לפרופסור סנייפ.

"פרופסור?"

"אני רואה שאת מחשיבה את עצמך לרוקחת כה דגולה שאת חושבת שתוכלי לרקוח את השיקוי במהלך חמש הדקות האחרונות של השיעור?" הוא הפנה מבט חד לקדרה הקרה שעל השולחן.

"לא, אדוני. אני פשוט לא יודעת איך להבהיר אש עם השרביט שלי..." רוז השירה מבט למורה. סנייפ גלגל את עיניו.

"אינסנדיו. אני מציע שתרשמי את הלחש הזה, סמית'. אלא אם את חושבת שאת תזכרי אותו ותוכלי לבצע אותו באופן מושלם על הפעם הראשונה." רוז לקחה פיסת קלף ורשמה את הלחש במהירות. סנייפ הבהיר את הקדרה שלה ופנה לתלמידים אחרים.

"מה הוא רצה?" ספנסר שאלה כשחזרה, ידיה מלאות במרכיבים לשיקוי.

"או, את יודעת, הוא סתם רצה לומר לי כמה הוא מעריך אותי ומצפה ליחסי מורה-תלמידה נפלאים בינינו. ושהשיער שלי נפלא." רוז ענתה בציניות, מחייכת בשובבות וגורמת לספנסק לצחוק.

"טוב, בואי נראה מה צריך לעשות." רוז לקחה את ספר הלימוד.

תחילה היה צריך לחבוט ב-2 אוזני גרביל. כשרוז הבינה שספנסר באמת גרועה בשיקויים – הילדה לא יכלה לחבוט מבלי לפוצץ את האוזניים ולגרום לכל הנוזל להתפשט בקערה – היא החלה להכין את השיקוי לבדה, בעוד שספנסר התבוננה בה בפליאה.

"איך את מצליחה לעשות את זה?" היא שאלה כשרוז הכניסה לקדרה שתי אוזני גרביל חבוטות ושלמות. בתגובה רוז רק משכה בכתפיה, מוסיפה חופן עשבי קסם לקדרה.

"עכשיו צריך לזקק מיץ מרה של לשלוש." ספנסר אמרה בעודה קוראת מתוך הספר, "אני חושבת שצריך לטפטף אותו, אבל אני לא בטוחה..."

"בכימיה כשזיקקנו המכונה הפרידה את החומרים וטפטפה אותם במהירות שווה, אז כנראה שזה מה שצריך לעשות." רוז מלמלה. היא לקחה את מיץ המרה והחלה לטפטף אותו לקדרה לפי שיר קצבי שהיא זמזמה מתחת לאפה. הנערה לא הבינה למה לא משתמשים במכונה שהכיתה הקודמת שלה התשמשה בשיעורי כימיה, אך כנראה שפה היא לא הייתה נחוצה כמו שהייתה נחוצה שם.

תוך זמן קצר החליף השיקוי את צבעו לכסוף.

"זה הצבע הנכון!" ספנסר קראה בהתלהבות, "אף פעם עוד לא קיבלתי את הצבע הנכון בשיקוי!"

"מה עכשיו?" רוז שאלה, ההתלהבות ניכרת בקולה גם כן. עד כמה שהיא אהבה כימיה, בהשוואה של שני המקצועות, שיקויים לקח ובהרבה.

"לקצוץ כנף עטלף. כתוב פה שצריך לקצוץ או בעזרת סכין חדה או בעזרת מגרדת."

"עד כמה דק הקיצוץ צריך להיות?"

"דק."

"אז נשתמש במגרדת."

"וואו. סנייפ מסתכל עלינו." ספנסר לחשה לה לאחר שהכניסה בהדרגתיות את הכנף הקצוצה לקדרה.

"זה טוב או רע?" רוז שאלה, לא מרימה את עיניה מהקדרה בה התבשל לו השיקוי. האדרנלין זרם בעורקיה וליבה פעם בחוזקה. היא לא האמינה שבישול גורם לה להתרגש כל-כך.

"אני לא יודעת. זה עוד לא קרה לי..."

לאחר שהכניסו חוטם חזיר בר וכפית ריבת דלעת לקדרה, כל מה שנותר עליהן לעשות היה לערבב את השיקוי. חמישה סיבובים נגד כיוון השעון וסיבוב אחד לכיוון השעון.

רוז ערבבה את השיקוי באיטיות והשיקוי החל לקבל אט-אט גוון ירוק, עד שנהפך לירוק כולו. "זה הצבע שהיה אמור להתקבל!" ספנסר כמעט ורקדה ברחבי הכיתה. התחושה שרוז הרגישה הייתה בלתי ניתנת לתיאור – הגאווה והשמחה התערבבו בה והיא לא יכלה לעשות דבר חוץ מלחייך מאוזן לאוזן. היא תמיד אהבה לנצח, אבל זה.. זה היה שונה לגמריי. זה היה קסום.

סנייפ הורה לכולם להפסיק לאחר כחמש דקות. הוא עבר בין כולם, מעריך את השיקויים שלהם בעיניו השחורות. רוז שמה לב שהשיקוי של ספנסר ושלה היה בעל הצבע הירוק ביותר. השיקוי של סינדי היה ירוק גם הוא, אולי לא בוהק כמו של הנערות. המתולתלת הביטה בו ולאחר מכן הביטה בשיקוי שלהן, מנסה להבין מה היא עשתה לא נכון. חיוכה של רוז התרחב עוד יותר.

סנייפ עבר בין התלמידים, מבטו לא מוסר שום מידע. לזוג הסלית'רינים שהגיע להתקדמות מסוימת בהכנה הוא העניק עשר נקודות, על אחת מתלמידות הפלפאף הוא צעק, וזו ברחה מהכיתה בבכי. רב השיקויים של תלמידי רייבנקלו היו או כסופים, או קרובים לצבע השיקוי של סינדי – ספנסר הסבירה לרוז כי תלמידי רייבנקלו ידועים חוכמתם, אך סנייפ לא הגיב, אפילו לא כשעבר ליד סינדי וחברתה הוא לא אמר מילה, ורק הביט לרגע בשיקוי.

אך כשהפרופסור הגיע לקדרה של ספנסר ורוז...

הוא נעצר ליד הקדרה שלהם, מביט בשיקוי שניות אחדות. הכיתה התמלאה בלחשושים. סנייפ הביט ברוז, שהחיוך עוד לא ירד מפיה. הוא גלגל את עיניו פעם נוספת, ואמר את המשפט, שאחריו הכיתה השתתקה. "חמש נקודות לגריפינדור."

ספנסר צווחה בשקט, והגריפינדורי הנוסף בכיתה פער את פיו לרווחה, יחד עם שאר הנוכחים. רוז לא הבינה למה.

סנייפ נתן להם שיעורי בית ושחרר אותם מהכיתה שנייה לפני הצלצול. ספנסר לא הפסיקה להתלהב כשהן אספו את הדברים שלהן, והנער הגריפינדורי עבר על-פני השולחן שלהן ואמר, "את יותר חכמה ממה שאת נראית, סמית'." והלך.
"למה את כל-כך מתלהבת?" רוז התעניינה כששתיהן יצאו מהכיתה. "מה הקטע של הנקודות האלה? יש תחרות בין הבתים או משהו כזה?"

"כן, יש תחרות על גביע הבתים, אבל לא בגלל זה אני מתלהבת." ספנסר מיהרה להשיב. "סנייפ בחיים לא נתן לאף אחד מגריפינדור נקודות. הוא מלמד חמש-עשרה שנה, והוא לא עשה את זה אף-פעם."

זה נראה קצת מוגזם לרוז, שכן העובדה שספנסר לא ראתה את זה קורה לא אמרה שהדבר לא קרה. היא לא הייתה יכולה להיות היחידה מגריפינדור שקיבלה מסנייפ נקודות. היא בסך-הכל הצליחה לרקוח שיקוי קל.

"היי, גריפינדורית חדשה! איך עשית את זה?" נשמע מאחוריהן, וכשרוז הסתובבה היא ראתה את בארנס, פניה שומרות על קרירות אך עיניה מצומצמות בכעס.

"עשיתי מה?" לא היה לה מושג על מה סינדי מדברת.

"הסתכלתי עליכן – היא לא עשתה כלום," היא הצביעה על ספנסר, "אז אני שואלת – איך הצלחת לרקוח את השיקוי כל-כך טוב?"

"רק עקבתי אחרי ההוראות." רוז ענתה לה בפשטות. עיניה של בארנס הצטמצמו אף יותר.

"גם אני עקבתי אחרי ההוראות."

"אולי לא עקבת טוב כל-כך כמו שאת חושבת." רוז אמרה לה, מושכת בכתפיה. הנערה הזאת עיצבנה אותה. היא חשבה שהיא כזאת מגניבה, יותר טובה ממנה או משהו כזה?

לנערה הרייבנקלואית לא היה מה להגיד. היא הסתובבה על עקביה וחזרה לכיתה, כנראה לאסוף את דבריה.

רוז הביטה בספנסר והשתיים פרצו בצחוק.

-

מה??? סנייפ נתן נקודות לגריפינדור?? לא ייאומן! בלתי נסלח! זה לא מתאים לדמות שלו בכלל! איך יכולתי לכתוב את זה?!!
אלא אם... כל זה היה מתוכנן? האם לסנייפ יש מניעים סמויים? או שרוז הפתיעה אותו? או שאולי הוא במחזור?
מי יודע?

פרק 3 תוך כמה ימים :)
תגובות ייתקבלו בברכה ;)

השיר "Cooler than me" הוא של Mike Posner. רוז פוגשת בפרק הזה מספר דמויות שלדעתה חושבות שהן יותר מגניבות ממנה (והמזג החם שלה לא מקבל את זה בברכה). בנוסף, כל הגריפינדורים חושבים בליבם, אפילו אם רק קצת, שהם יותר טובים ומגניבים מהשאר. לכו תדעו אם זה נכון או לא ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא