האהבה חזקה מן המוות

זה היה יום גשום וסוער. רוז, אלבוס, ג'יימס והוגו נכנסו לאולם הגדול.

"כשנכנסתי אתמול לחדר של לילי היא ישנה, אבל היא הייתה מכווצת כזאתי. מה שבטוח, ראו סימני דמעות על הפנים שלה. אתם חושבים שהיא מסתירה ממנו משהו?" לחשה רוז.

"ברור שכן." הגיב ג'יימס. "מעולם לילי לא עולה לישון לפני תשע וחצי. וגם אם פרופסור לונגבוטום היה שם, היא הייתה מספרת לכם את זה מיד כשהיא הייתה רואה אתכם. אולי מאלפוי עשה לה משהו. פגע בה, קילל אותה, הרי הוא בא ממשפחה של קוסמים אפלים! לא אכפת לו כמה אנשים יהרגו בדרך, העיקר שהוא ישיג את מטרתו!"

אלבוס ורוז החליפו מבטים. "היא לא נראתה מקוללת או מבולבלת, ולילי היא לא אחת שנותנת לקלל אותה ולא אומרת מילה. היא נראתה כאילו היא מוטרדת ממשהו, וכנראה המשהו הזה היה מאלפוי."

הם התיישבו ליד השולחן, והוגו הסתובב לעבר השולחן של סלית'רין. מאלפוי ישב שם, ראשו שעון על ידו, והוא מביט בכניסה לאולם. הצלחת שלו הייתה ריקה. וינסנט גויל ישב תריסר מושבים ממנו, ולעיתים הגניב אליו מבטים כעוסים. כנראה רבו. לפתע טפח על זרועו תומס זאביני, והחל לדבר איתו. מאלפוי נראה כועס, ואמר לזאביני משהו עוקצני. זאביני נעלב, לקח את צלחתו והתיישב ליד גויל, ויחד הם החליפו מילים כנראה בגנותו של מאלפוי. למאלפוי כנראה זה לא הזיז במיוחד, והוא המשיך לצפות לעבר הכניסה.

"הוגו, על מה אתה מסתכל?" אמרה רוז. הוגו הסתובב חזרה. "נראה שגם על מאלפוי עבר משהו."אמר. "הוא רב עם גויל, ועכשיו עם זאביני."

"זה כבר עוד יותר מחשיד." אמר ג'יימס. "קרה שם משהו, שמטריד את שניהם. אולי איזשהו קרב שרביטים... או קרב עלבונות..."

רוז שמטה את מזלגה, שהשפריץ חתיכות ביצה רכה על אלבוס.

"סליחה, אלבוס- לא התכוונתי- פשוט, לילי נכנסה לאולם."

כולם הסתובבו, ולילי חייכה קלות ומיהרה לעברם.

"היי," אמרה. "מה שלומכם? אלבוס, נורא יפה לך לבן על השיער."

אלבוס ניער את שיערו.

"מה אתם מסתכלים עלי כאילו אני היפוגריף?" אמרה לילי והתיישבה מולם.

"לילי, מה קרה לך- איה!"

אלבוס ניסה לשאול, וחטף דקירה במרפק מג'יימס. לילי הביטה בו בתהייה.

"אני מתכוון, למה התנהגת אתמול כל כך-"

הפעם הוא חטף דריכה ברגל מרוז, והוא ויתר.

"למה אתם מתנהגים כל-כך מוזר?" אמרה לילי והעבירה את מבטה מאחד לשני.

"לילי," אמרה רוז. היא אמרה את זה בקול דאגני כזה. "לילי, קרה אתמול משהו, בעונש שלך עם מאלפוי?"

"ואם כן?" אמרה לילי בקול תוקפני.

"אם כן, אז עלינו לבקש שתספרי לנו את זה, מכיוון שאנחנו רואים שזה מעיק על מצפונך-"

"רוז!!!" צעקה לילי. האולם השתתק. ללילי לא היה אכפת. "מה קורה לכם? מה כבר יכול לקרות בעונש אחד פשוט? עם מאלפוי, בסדר, אבל מה כבר יכול לקרות? וגם אתם, ג'יימס, אלבוס, הוגו," היא הצביעה עליהם. "אני יודעת שאתם אלו ששכנעתם את רוז לעשות את זה. לא מגיע לה שרק היא תקבל את כל הצעקות. אבל לא קרה שום דבר מיוחד, שום כלום! עדיף לכם לעזוב אותי, לעזוב אותי לנפשי, כי אם תלחצו אתם יכולים לשכוח מכל שביב מידע! אפילו הכי בזוי!"

היא לקחה את תיקה ונמלטה בריצה מהאולם הגדול.

"לא קרה שם כלום, אני אומר לכם." אמר הוגו. "זה סתם השפעה מלהיות עם מאלפוי לבד בחדר. אתם הייתם יוצאים מזה בדיוק אותו הדבר. ואני עכשיו הולך אחריה ואומר לה שאני מאמין לה."

הוא לקח את תיקו ורץ אחריה. סקורפיו מאלפוי הביט אחריו בכעס, ואז לקח את תיקו ויצא מהאולם. הוא לא יכול היה להישאר שם אחרי כל המבטים  שהופנו אליו משולחן גריפינדור- או לפחות כך כולם חשבו.

לילי ישבה בפינה במסדרון וטמנה את ראשה בזרועה. אם הם ידעו, הם לעולם לא יסלחו לה. לעולם לא. הם ינדו אותה, ומאלפוי מילא שונא אותה, אז היא תישאר בודדה. אסור להם לדעת, אסור להם לדעת! רוז ואלבוס לא ידברו איתה יותר, ג'יימס ינסה להניא אותה מזה ואז יתייאש וינדה אותה, והוגו רק יביט מן הצד בעצב, באי אמון.

לפתע היא חשה פרץ חיבה עזה להוגו. חכם, אמיץ, נאמן-איזה עוד נער יש עם כל-כך הרבה מעלות כמו שלו? היא זכתה בו כבן דוד, והוא הסתבך איתה כבת-דודה. מי יוכל לשוות לו? היא חייבת ללכת לפייס אותו, היא לא חשבה לפני שצעקה!

היא כיתפה את תיקה, והתחילה ללכת. כשפנתה במסדרון ראתה את הוגו למולה.

"הוגו! מה אתה עושה כאן?" קראה בתדהמה. הוגו חייך חיוך מתוח.

"אני- באתי אחרייך, רציתי לומר- אני- לילי, אני מאמין לך שלא קרה כלום, וסתם יורדים עלייך." הוא אמר את זה מהר מאוד. לילי הביטה בו ורצתה לבכות. שניהם לא שמו לב לסקורפיו מאלפוי, שהגיח מעבר לפינה, ובזריזות נעלם מאחורי שטיח הקיר.

"אבל מה אם אני אגיד לך שכן קרה?" אמרה לילי. מאחורי השטיח פעם ליבו של סקורפיו בבהלה. לילי, לילי, אל תגלי, הוא יהרוג אותי, הם יהרגו אותי!

"מה קרה, לילי?" אמר הוגו בקול שקול.

"אני- עוד לא מוכנה לדבר על זה." אמרה לילי, וסקורפיו נשם לרווחה. "אבל עוד זמן, אתה תדע את זה בסופו של דבר, ואני אומרת לך גם- לפני כולם."

"באמת?"חייך הוגו. "תני חיבוק."

"ב-שמחה." לחשה לילי ברעד, ופרשה את זרועותיה לקראתו. הם התחבקו לרגע קצר, ומאחורי השטיח נאלץ סקורפיו להחזיק את ידו בחזקה כדי שלא תפתח את השטיח ותגלה אותו, מרוב קנאה בהוגו, שבספונטניות מחבק את לילי, והיא מחבקת אותו בשמחה! שהיא תחבק אותו בשמחה? הוא יכול רק לחלום על זה. הלוואי, הלוואי שהייתה רוצה שיחבק אותה. כי הוא עכשיו רוצה רק לפרוץ את השטיח, ולהיצמד אליה כמו ילד קטן שנצמד אל אימו.

כשלילי והוגו התנתקו, פניה של לילי היו רטובים מדמעות.

"מה קרה, לילי?"

"לא... נזכרתי ב... לא חשוב, הלוואי שחופשת חג המולד כבר תגיע."

הוגו עמד לשאול למה, אבל נזכר שבשעה זו המורה מקגונגל מלמדת אותם, ועדיף לרוץ לכיתה. כששניהם הסתלקו מהמסדרון, יצא סקורפיו,והלך בצעדים תשושים לכיתת הלחשים.

"סקורפיו, היי." אדי נוט התיישב בכורסא מול סקורפיו ושם רגל על רגל בתנועה זחוחה. סקורפיו הסיט את מבטו  לשנייה, ואז חזר לספר שעסק בשינויי צורה בבני אדם.

"אתה בסדר, סקורפיו?" שאל אדי, והוריד את רגלו לרצפה. הוא רכן לעבר סקורפיו.

"למה, אני נראה שונה?" שאל סקורפיו וסגר את הספר בחבטה.

"כן, אתה נורא חיוור. וגם כזה... לא מאופס."

"לא קרה לי כלום, ואני מרגיש נהדר." אמר סקורפיו וקם מהכורסא. "אולי תבוא איתי לבחוץ, בטח יהיה נורא כיף-"

"סקורפיו, חורף. בטח יורד גשם שוטף, לפי מה שראו בארוחת הבוקר." אמר אדי בשמץ מן הרחמים.

"אה, נכון. צודק." אמר סקורפיו והסמיק. "כמה שיעורים היו היום בתורת הצמחים?"

"לא היה היום שיעור תו"צ..." לחש אדי. סקורפיו הסמיק עוד יותר.

"סקורפיו, באמת, אל תתחמק, קרה לך משהו, ואתה לא רוצה לגלות מה. אני טועה?" אמר אדי. קולו היה כל-כך רך, וסקורפיו נזכר בקולו של הוגו שדיבר עם לילי.

"לא. אתה לא טועה. אבל אני לא רוצה לגלות." אמר סקורפיו בקול עצור.

"טוב, אני אכבד את הרצון שלך. אבל, תזכור תמיד שיש אותי בשבילך." אמר אדי וקם. סקורפיו הביט אחריו כשהלך וידע שאדי היה מספר. חבל, חבל מאוד שזה לא קרה לאדי!

הפרק הקודם		הפרק הבא