האהבה חזקה מן המוות

אני נורא מצטערת, בטעות כתבתי את הפרק הזה בפרק השני. אז הפרדתי אותם וכתבתי עוד אחד. מוזמנים לצפות והכי חשוב-להגיב!

הפרק מוקדש למגיבים!

_____________________________________________

סקורפיו הלך לאורך הפרוזדור בחוץ, מחויך. הוא יחכה לפוטר ליד המדרגות, וינסה לדבר איתה בהיגיון. כמו שהוא מכיר אותה, היא תגמור מהר ואז תרוץ לדבר עם אחיה והווויזלים. הוא יתפוס אותה קצת לפני זה.

המסדרונות היו ריקים ושקטים. השעה הייתה שמונה בערב, שעה שרוב התלמידים נמצאים במעונות, כי הם לא רוצים שפילץ' יחשוב שהם תלמידי שנה ראשונה ויגרור אותם לראש הבית. לאחרונה היה לו שיגעון כזה.

כמו שהוא צפה, הוא חיכה לא יותר מעשרים דקות. לילי רצה לאורך המסדרון, נעצרה מולו לשתי שניות, התחבטה, והמשיכה לרוץ.

"פוטר!" הוא קרא בייאוש. "פוטר, חכי שנייה!"

היא עצרה בקומה למעלה. "כן, מאלפוי?" היא צעקה לו. הוא עלה את גרם המדרגות. "חכי שם!" הוא קרא. "יש לי משהו חשוב להגיד לך!"

לילי האדימה מכעס, אבל חיכתה. בשנייה שסקורפיו הגיע לשדה ראייתה, היא שאלה אותו: "ובכן, מה המשהו החשוב והדחוף?"

"משהו שלא מדברים בו ברבים." הוא אמר, וניסה לסחוב אותה לפינה צדדית(למרות ששום תלמיד לא היה במסדרון).

"מה זה אמור להביע, מאלפוי?" היא קפצה אחורה. "מה עבר עליך? אתה נורמאלי?" המשיכה בחשדנות.

"פוטר, מה קרה לך שם? למה נהיית כל-כך קרירה ומרוחקת אחרי שאמרתי לך שראיתי אותך עושה סלטות?" שאל סקורפיו בקול מתחנן. לילי הפנתה לו את גבה והתיישבה על הרצפה, חובקת את ברכיה.

"זה כי זה כל-כך מבייש, שמישהו רואה  שאת מתנהגת כמו ילדה קטנה, ועכשיו הוא ילך ויספר את זה לחבר שלו, שיספר לחבר שלו, ותוך חצי שעה כל בית הספר ידע שלילי פוטר עושה סלטות במסדרונות." אמרה לילי וטמנה את ראשה בזרועותיה.

"לילי!" אמר סקורפיו בתדהמה. הוא לא קלט שהוא קורא לה בשמה הפרטי. "את באמת חשבת שאני מסוגל לעשות כאלו מעשים... נפשעים ומלשנים?"

"כאילו לא תכננת לספר לגויל מיד כשתראה אותו!" הטיחה בו לילי, וקמה.

"לא, לא תכננתי. גם אני עושה סלטות, בעיקר כשאני עייף ואני רוצה להזרים קצת מרץ לגוף. אבא שלי ואמא שלי כבר רגילים לזה. אני לא במיוחד רוצה להתפרסם בזה, ואני לא אחד מסוג הרכלנים, ששומעים משהו ורצים לספר. את באמת יכולה לסמוך עלי."

הם הביטו אחד בשני. לפתע עיניה של לילי הכילו עוד משהו חוץ מבושה צורבת.

"סקורפיו!"

"לילי!"

פתאום, איש לא יודע איך זה קרה, הם היו חבוקים בחזקה. לילי התרפקה על סקורפיו, ולסקורפיו לא היה דבר בראשו חוץ מלילי, מגע ידה בצווארו, שערה האדמוני הארוך, ולחיה שהייתה צמודה לשלו. לילי הרגישה כאילו היא רוצה שהרגע הזה יימשך לנצח.

אחרי כמה דקות, הם התנתקו. לילי נראתה הלומת רעם.

"איך... איך... אני לא מאמינה..."

היא פסעה פסיעה אחורה. "להתראות מאלפוי, היה נעים לפגוש אותך." פלטה ונמלטה לאורך המסדרון. סקורפיו הביט בה מתרחקת, והצטער שהחיבוק לא נמשך עוד קצת.

"לילי! ליל! איך היה?"

רוז ואלבוס חיכו לה בחדר המועדון. היא הרגישה שהלב שלה נופל.

"מה זאת אומרת איך היה? עונש רגיל." אמרה והתיישבה על כורסא.

"עם מאלפוי!" אמר אלבוס.

"אה, נכון... לא היה כל-כך נורא. הוא היה מעצבן, והדבר הכי מעצבן היה שנשארנו לבד כי פרופסור לונגבוטום היה חייב ללכת."

"פרופסור לונגבוטום?!"אמרו אלבוס ורוז פה אחד.

"כן, פילץ' מצונן אז הוא בא במקומו. תקשיבו, אני לא מרוכזת, נוכל לדבר מחר? אני עולה לישון." היא עלתה לחדר הבנות, פניה כבושים ברצפה.

"בשמונה ורבע?" אמר אלבוס בפליאה.

"לילי?" הדהדה רוז. הם הביטו זה בזו וידעו- משהו קרה.

סקורפיו שכב במיטתו והביט בכילות הירוקות מעליו. הוא נזכר בלילי, איך שהיא ברחה ממנו אחרי הרגע הכי נעים בחייו... הוא לא היה מסוגל לשכוח את ידיה הכרוכות סביב צווארו, את לחיה הצמודה לשלו, את עיניה החומות שהכילו עוד איזשהו רגש מלבד בושה.

איזה רגש זה היה? פחד? ציפייה? אי-אמון? אהבה?

חה, אהבה? הוא הזדקף במיטתו. אהבה? לילי פוטר? הנערה היהירה, בעלת החוש השבטי, שלא סובלת כל אדם שנושא את השם מאלפוי, אוהבת אותו? אילו דמיונות הוא מדמיין? איך הוא מעלה במחשבתו, שזה יכול להיות?הרי... היא שונאת אותו, אחיה עוללו לו תעלולים שהוא לא ישכח אותם עד יומו האחרון.

די! הוא ציווה על עצמו. הפסק לחשוב עליה, היא עושה לך רע! היא מעולם לא חשבה עליך באמת, בשבילה אתה אך ורק נער שצריך לשנוא ותו לא. עובדה, שכחת כבר באיזה להט היא חיבקה את וויזלי לפני יומיים? איך היה אכפת לה ממנו? שכח אותה!

אבל הוא לא הצליח להימנע מזה. עיניה החומות הכהות עלו במחשבתו שוב ושוב.

הוא שם את ראשו מתחת לכרית, במאמץ להיפטר מהזיכרון המציק. לא ממש מציק, יותר מצמרר, אבל צמרמורת טובה. זאת אומרת, לא טובה, ולא נעימה, שהיא באה בגלל דברים נעימים.

אויש, למה הוא חושב כל-כך הרבה על נערה אחת שברור שהיא... בעצם לא ברור כלום. היא מטושטשת, יש מאחוריה משהו, היא מסתורית. בנוכחותו. אבל למה הוא חושב עליה? למה? יכול להיות... אולי... לא! ברור שזה לא הגיוני, זה לא מתקבל על הדעת...

אבל עמוק בליבו הוא ידע את האמת. הוא ידע שהוא אוהב את לילי פוטר.

לילי התהפכה על משכבה. היא לא הצליחה להירדם. כל פעם שנעצמו עיניה, עלה במוחה תמונתו של סקורפיו מאלפוי, והיא נסחפה למערבולת רגשות.

את צריכה לשנוא אותו, היא אמרה לעצמה שוב ושוב. את צריכה לשנוא אותו. לשנוא את סקורפיו מאלפוי. צריכה לשנוא אותו. צריכה לשנוא. לשנוא....

אבל האם זה נכון לשנוא אותו? התנערה לרגע. הרי... אביו הוא זה שהיה הקוסם האפל. אביו וסבו. לא הוא. אז... אולי מותר לה. גם דודה הרמיוני אמרה, שזה לא יפה לסכסך ביניהם. אבל דוד רון אמר שלא נהיה חברים שלו יותר מדי. ולהתחבק איתו זה בדיוק להיות חברה שלו יותר מדי!

אסור לי לאהוב אותו, אסור. צריך לשנוא אותו. אסור לי. אסור לי. אני צריכה לשנוא את סקורפיו מאלפוי. זה יהיה לי קשה, אבל אני חייבת. אסור לי. אסור לי. אני חייבת להתנתק ממנו. אני לא רוצה להיות בוגדת!

היא שוב ניסתה לעצום את עיניה ולהירדם, אבל עוד פעם עלה במחשבתה דיוקנו של סקורפיו, ויחד איתו משפטים שאמר: את יכולה לסמוך עלי...אני לא אחד מסוג הרכלנים, ששומע משהו ורץ לספר...את חושבת שאני יכול לעשות כאלו מעשים נפשעים ומלשנים?...אדם רע ומרושע, שהרג  אנשים חפים מפשע למען מטרותיו האישיות.

הוא באמת שונא את הלורד וולדמורט. ההבעה של הגועל שעלתה על פניו כשדיבר על כך... הוא לא כמו אביו, אמו וסבו. באמת איכפת לו מאנשים שנהרגים... יש לו לב רגיש, והוא חכם מאוד. אבל אני חייבת לשנוא אותו. למרות שאני אוהבת... לא אוהבת, מה פתאום? רק... אני מאוד מחבבת אותו. זאת אומרת אוהבת. בעצם, אני באמת אוהבת אותו. באמת באמת. אבל אני צריכה לשנוא אותו, והוא שונא אותי. אז בכל מקרה לא יועיל לי זה שאני אוהבת אותו. בכל מקרה.

היא מחתה דמעה. אם הוא היה אוהב אותה, עוד היה טעם לאהוב אותו. אבל הוא לא. החיבוק היה משהו חד פעמי, טעות.הוא בכלל לא התכוון. רק היא...

היא סתמה את אוזניה. בטח הוא עדיין לא סולח לה על זה שהיא שברה את רגלו. הוא ודאי שונא אותה, איך היא הצליחה להתאהב בו? למה זה קורה לה ולא לרוז, למשל? למה?

עדיין עוסקת בשאלות אלו, היא נרדמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא