חבר וחברה

"לונה, הכל בסדר?”

"הכל בסדר, הרמיוני.” השיבה לונה בקול החולמני וחייכה. "מה איתך?”

"הכל מעולה,” היא ישבה לצידה, בהריסות הוגוורטס. כולם לקחו חופש. בכל מקרה, לא יתקנו את הוגוורטס תוך שבוע. אז הם לקחו חופש, לשבוע.

"הכל טוב עם נוויל?”

"הוא ישן הרבה לאחרונה.” הנהנה. "הוא ממש מותש.”

"ובצדק.”

"מה עם לבנדר?”

"לבנדר? לבנדר בראון? ”

"כן. שמעתי שהצלת אותה מאיש הזאב הזה.”

"אה... כן, אני מניחה שהכל בסדר איתה. את יכולה לבדוק אותה, את יודעת.”

"כן...” נאנחה לונה וקמה. "הייתי שואלת אותך מה עם רון, אבל זה יהיה גס רוח, את לא חושבת? טוב, אני אלך. לפתע גם אני רוצה לישון.” 

לונה הלכה משם, לכיוון המדרגות. למעונות שלה. איזו מגוחכת, חשבה הרמיוני.

"דין?”

"כן, הרמיוני?”

"ראית את ג'יני? ”

"היא בטח בבית שלה שם, במחילה נרא'לי. ביי, גריינג'ר.”

"תודה, דין.”

הרמיוני קמה גם היא לכיוון היציאה, לבדה. רון חיכה לה בגשר.

"אז חשבתי, הרמיוני...”

"תדבר, רון.”

"חשבתי שתרצי...”

"מה?”

"לצאת איתי.”

הרמיוני הסמיקה. "באמת?”

"כן, באמת. תסכימי לצאת איתי, הרמיוני?”

"אני לא יודעת... זאת אומרת, כן, מתישהו. אבל לא בזמן הקרוב. אתה צריך לדאוג לג'ורג', נכון? ולכל המשפחה שלך.”

"כן, ברור,” רון האדים. הם המשיכו ללכת, מוכנים להתעתק. הם עצרו, רון החזיק בידה של הרמיוני והתעתקו, לא ברור למה, לדרך פריווט.

"מה אנחנו עושים פה?”

"אני לא יודעת. בוא נחזור.” הם התעתקו שוב לבית של הרמיוני בקיימברידג'.

"ההורים שלי כבר לא כאן,” הסבירה הרמיוני ונשמה עמוק. "כמו שאני מכירה אותם, הם בטח השאירו את הדירה נעולה וזהו זה. הם לא ימכרו אותה.”

"הם באוסטרליה, נכון?”

"כן.”

"ואת בטוחה שנתקרב לבית הזה? את לא מעדיפה לנסוע לאוסטרליה, למצוא אותם אחרי שיתמקמו?”

"יש לי מפתח. ואני לא רוצה, עם כל הכבוד, לבלות את כל חיי במחילה. אני אגור פה בינתיים.”

"אז קדימה, אחריך.”

הפרק הקודם		הפרק הבא