מתוסבכת

אני מתעוררת אט לאט... קרני השמש מעירות עליי.

עדיין בעיניים עצומות אני מתמתחת ומורידה מעלי את שמיכתי.

אני נאנחת, באושר הפעם. צחקוק קליל עלה בגרוני.

הכל פשוט היה חלום... אני בטוחה..! זה היה חלום...

אני פותחת את עיניי באיטיות ומחשבה שמשהו לא בסדר נמצאת בראשי.

אני בחדר ריק..

באותו חדר מ.. ה.... חלום?

אני עדיין נמצאת על אותה מיטת חולים. באותו חדר קטן סגור ולבן 

ללא חלון אחד ואפילו לא מנורה- אך מואר בכל זאת.

באותו חדר עם הריח החזק של תרופות וחומרי חיטויי.

באותו חדר ש... שמו לי את הצמיד.

אני בודקת לרגע, מקווה שהחק הזה לפחות בחלומי היה חלום.

אני מתאכזבת, כמובן..

הצמיד עדיין שם, מתכתי וסגור סביב פרק רגלי השמאלית.

אני עוצמת את עיניי בכוח ונושכת את שפתי. דמעות עלו בעיניי מהמאמץ ותמונות יום אתמול עלו בראשי.

אני נרגעת, עיניי עדיין שטופות מדמעות.

טוב נו... , אני חושבת לעצמי , לפחות לבכות קצת (כל עוד זה ללא פאניקה!) זה בריא לפעמים...

זה לפחות מה שאבי אמר לי פעם אחת. 

רק פעם אחת בכל החיים.

בשאר הפעמים שהייתי בוכה הוא היה אומר לי בכעס כמובן, להפסיק לבכות כי אני מכניסה את עצמי לסטרס ופאניקה ואני אהיה חולה בגלל זה והוא לא רוצה לדאוג עכשיו לילדה חולה בבית.

אני נושמת עמוק.

אני מתחילה לשים לב לדברים בחדר-

כמו למשל שידי, שהיו אזוקות למיטה אתמול- משוחררות.

ועל יד מיטתי ישנו תיק גדול ובו ריצרץ אחד העובר לכל אורכו.

אני פותחת את התיר בהססנות.

אני רואה ערימות של בגדים.

וכשאני שמה לב אף יותר-

אני רואה פתק קטן מונך עליהם.

הדיו אשר השתמשו בו בפתק- בניגוד לפתקים הקודמים- היה בצבע כחול זרחני ומנצנץ.

אני קוראת את הפתק:

בוקר טוב לך, גרייס. את בוודאי זוכרת את מארועי אתמול-שלשום.

כפי שאת כמובן (בתקווה) זוכרת- מצפה לך היום יום עמוס. 

ולפתע אני נזכרת- אני לא מאמינה ששכחתי! הקניות של הציוד בסמטת דיאגון!

את כמובן מודעת לעובדה שאת לבושה כעת אך ורק בכתנת בית החולים

ואין אנו ניתן לך ללכת לבושה כך לקניות הציוד.

אז תנו לי לנחש- הם בטח השאילו לי איזה אחת מהגלימות המוזרות שהם לובשים..

או הצילו איזה בגד חצי- שרוף מארוני...

אז כפי שאת בוודאי חושבת, הצלחנו להציל כמה מבגדייך הישנים.

טוב... זה היה ממש צפויי.. אני מודה.

אבל, רגע אחד- ישנם עוד כמה בגדים בשקית. אני בטוחה שהם לא הצליחו להציל את כולם... 

אני מבולבלת. אני מחליטה להמיך לקרוא:

אך מכיוון שלא הצלחנו להציל רבים מהם- החלטנו לרכוש לך בעצמנו כמה בגדים.

בכדי שלא תראי בנו כאנשים נבזים ואנוכיים ביקשנו לעזרה את מחלקת המוגלגים של משרד הקסמים-

שחקרו ופענחו מהו הסטייל האישי שלך ממסקנות אשר הסיקו, כמובן, מבגדיך הישנים.

חלקם מהשרופים וחלקם מאלה שלא.

אני בטוחה כמעט לגמריי שהם טעו, שהם לא הצליחו לפענח את הסטייל שלי. אחרי הכל- ראיתם איך הם מתלבשים לעזאזל?

אני לא מאמינה שהם יכולים להבין סטייל של.. מוגלגים....? אני לא בטחה איך הייתה המילה הזאת.

אני מניח שאת לא חושבת שאנחנו יכולים להבין את הסטייל של המוגלגים וכדומה..

אז כן צדקתי במילה הזו.. אבל... האמת שנראה לי קצת חשוד שהמכתב הזה יודע לענות על כל מה שאני חושבת..

ולכן את מוזמנת להתרשם בעצמך.

בתיק ישנם כמה בגדים מוגלגיים וכמה גלימות וכובעים מחודדים (מלבושם של הקוסמים) שחשבנו שיכולים למצוא חן בעינייך.

במקרה ולא תאהבי את הבגדים צירפנו אל תחתית התיק מפתח לגרינגוטס (בנק נקוסמים).

הדבר היחיד אשר תצתרכי לעשות הוא רק להגיד שדמבלדור שלח אותך והם כבר יטפלו בהכל.

אני מתחילה טיפה להתרגש.. אולי בכל זאת יהיה לי היום יום טוב אחד..

חיוך קטן עולה על פניי.

אני מתחילה להסתכל בבגדים אשר בתיק- כל הבדים היפים..

הצבעים שמתאימים לי בדיוק...

הג'קטים החמודים, הג'ינסים, נעלי העקב, הסניקרסים ואפילו הגלימות והכובעים המחודדים-

הכל הם הצליחו לקלוע בול.

אני מאושרת כל כך.

זה בדיוק הטעם שלי!

אני מודעת לעובדה שאני מאושרת עכשיו מדברים שטחיים כל כך אבל לא אכפת לי-

לא קרה לי שום דבר שמח בזמן האחרון.

אני מודדת כמה מהבגדים אשר הביאו לי-

הם בדיוק במידה שלי ויושבים עליי בצורה מושלמת!

אני מוצאת שלשה מהג'קטים שלי בתיק הגדול גם כן-

שני ג'קטים מחוייטים חמודים אשר נראים אותו הדבר אך בצבעים שונים- האחד אפור בהיר והשני בורדו.

ואת הג'קט דמוי העור השחור שלי!

אני לא מאמינה שהם הצליחו להציל אותם!

אני נעשית שמחה יותר מרגע לרגע.

מתעלמת מרגשות האשם שעדיין עלו בתוכי על כל מה שקרה.

אני מחטטת אף יותר בתיק ההוא-

אני מוצאת גם את אחד מהג'ינסים שלי.

לא רגע- שניים מהם!

אני ממש שמחה..

אני רואה גם זוג נעלי עקב ישנות המבצבץ על יד הזוגות החדשים-

סנדל- עקב גבוה יחסית בגוון כלשהו של טורקיז!

הם הצליחו להציל גם אותן!

אני רואה גם את הנייק האפורות הישנות שלי- השרוכים שרופים במקצת אך המדרסים שלי עדיין בתוכם.

אני מאוד מרוצה- אני הולכת איתם כמעט כל הזמן ולכל מקום!

אני מחליטה למדוד כמה מזוגות הנעליים החדשות כשלפתע נכנסת האחות ההיא לחדר והודיעה 

שעוד חצי שעה אני יוצאת לסמטת דיאגון.

כלומר, שיש לי קצת פחות מחצי שעה להתארגן.

אני מתחילה לחשוב במרץ מה ללבוש-

בדרך כלל לוקח לי המון זמן להתארגן.

אני דיי לחוצה- אני מנסה גם לא לבלגן יותר מידיי את הבגדים.

אני מחליטה לצאת לרגע אל המסדרון- מתוך סקרנות. הדלת לחדר שנמצאתי בו עד עכשיו הייתה פתוחה.

המסדרון ארוך מאוד ובו אין שום חדר נוסף הנראה לעיין, מלבד חדר כלשהו הממוקם בצד ימין לחדר שהייתי בו עכשיו.

אני נכנסת אל החדר ההוא.

אני רואה כיור קטן ועליו סט של מברשת ומשחת שיניים.

אני רואה גם מייקאפ ופודרה. הם היו מוזרים.

הצבע שלהם התחלף כל הזמן למלא גוונים של צבעי עור שונים.

אני מחליטה לבדוק מה רשום על אריזתם.

על האריזה היה רשום שהם קסומים ומתאימים את עצמם אל כל צבעי העור הקיימים.

טוב... אני מניחה שזה מסביר את זה..

אני מצחצחת את שיניי במהירות ושוטפת את פניי.

אני מנגבת אותן על מגנת ההופיעה באורך פלא משמאלי.

אני מורחת עליי את המייקאפ- אני רואה איך הצבע מותאם אט לאט לצבע העור שלי על עורי.

אני גומרת למרוח את המייקאפ ושמה את הפודרה-

היא פעלה אותו הדבר.

אני מסתכלת במראה העגולה הקטנה שהייתה תלוייה מעל הכיור-

אני רואה שזה לא היה נראה כי שמתי מעליי איפור בכלל. 

ועורי היה נראה חלק ומושלם.

מוזר.. , אני חושבת..

אך פתאום מחשבה זו עברה מראשי, או לפחות הופכתה מערכה, מכיוון שלפתע

בדיו סגול חציל נרשם על המראה בכתב בולט:

את מוזמנת לשמור את הפריטים אשר השתמשת בהם. 

                             בכבוד רב, פרופסור דמבלדור.

אני לוקחת לעצמי את הפריטים אשר אמר.. אחרי הכל- שלי היו חסרים לי לאחר...

מה.. שעשיתי..

המחשבה המוכרת עלתה בראשי ובעקבותיה דמעות אשר נטפו על פניי-

אבדות?

אני מתוסכלת ומנסה להרגיע את עצמי.

לא לחשוב על זה את לא חושבת על זה אמרתי לך שאת לא חושבת על זה!

צרחתי לעצמי בראשי.

אני מנגבת את עיניי בידי ובודקת אם בטעות מרחתי איכשהו את המייקאפ או הפודרה.

לא שמתי איפור נוסף.

אני מסתכלת במראה ההיא, שעכשיו הכתוב מעליה כבר נעלם.

האיפור נשאר כפי שהוא.

יפתע אני מחליטה להשקיע בעצמי טיפה- אני רוצה לעשות רושם טוב,

לא משנה מי זה יהיה.

אני לא שמה לב כיצד,

אך האודם שלי מופיע בידי.

צבעו הטבעי וסמעט וורדרד נראה לי מתאים בדיוק עכשיו.

אני מורחת אותו, מסרקת את שיערי בעזרת מברשת לשיער אשר ראיתי מונחת על יד הכיור.

שיערי היה חלק יותר משהיה בימים האחרונים ודווקא הסתדר בצורה יפה.

הוא היה גלי ומבריק (אבל למרות שהיה מבריק הוא לא היה נראה שמנוני אף לא בקצת).

אפילו הפוני הארוך לצד שלי לא היה מעצבן כבדרך כלל.

גם הוא- באופן מפתיע - הסתדר בצורה טובה.

בסופו של דבר אני מחליטה ללבוש את אחד מהג'ינסים החדשים שקיבלתי,

איזה טי שירט לבנה פשוטה

את הנייק האפורות הישנות שלי (עם המדרסים בתוכן אחרת אני אלך עקום ברמות).

אני מחליטה גם ללבוש את הג'קט דמוי העור השחור שלי-

פשוט היה לי חשק ללבוש אותו, למרות מזג האוויר.

תמיד כשלבשתי אותו הרגשתי כאילו שכבה נוספת של הגנה נוספה מעלי.

אני מחפשת בתיקי שרשראות- הן מוכרחות להיות כאן!

אני מתוסכלת לאחר כמה דקות של חיפושים.

אני מוצאת ריצרץ בתוך התיק עצמו, מניחה שהוא מוביל אל עוד תא אני פותחת.

ואכן צדקתי. אני מרגישה הקלה רבה- הם הצליחו להציל את כל השרשראות שלי!

אני לא מאמינה שהם באמת הצליחו!

אני מחליטה לקחת את השרשרת עם הרצועה המתחתית השחורהה עם התליון בצורת השעון הקטן בצבע כסף משופשף בשחור.

אני זוכרת שמצאתי את החומרים לשרשרת זו ולשרשראות אחרות שיש לי בחנות היצירה.

הייתי באה לשם עם אמי ועם אחי..

גאש... אני דואגת לפתע, מה עם אמא וטובי..?

אני רושמת לעצמי הזכרה בראשי לשאול אחר כך.

אני נזכרת ביום שבו הכנו את השרשראות מן החרוזים והשרשראות וכל הסוגרים וכאלו שמצאנו בחנות היצירה הקטנה ההיא.

זה היה בשעת צהריים והן כל הזמן נדדבקו לי ליד.. בגלל הדבק שבו השתמשתי, כמובן.

אני סוגרת את השרשרת ומחזירה את שערי למקום.

נאי הולכת לחדר ההוא, השני- עם הכיור והמראה העגולה.

המראה והכיור וכל מה שהיה בחדר זה- נעלם.

אני שמחה שהספקתי לקחת את הדברים לפני..

במקום זה נצבה בחדר מראה גדולה שגודלה הגיע מקיר לקיר.

אני מסתכת ומארגנת את עצמי.

אני מחליטה לשים את שערי בשני צידיי ראשי ומסדרת אותו כך.

אני נראת בסדר, אני חושב לעצמי..

יחסית למה שקרה לי.

או ליתר דיוק- יחסית למה שגרמתי לאנשים אחרים.

השקיות תחת לעיניי אמנם נראו והיו בולטות יחסית אך לא עד כדי כך.

אני מתחילה לנשום נשימה אחת ארוכה ואיטית כשלפתע נכנס האיש המוזר שראיתי במשפט אל החדר.

אני רואה את השתקפותו במראה מאחוריי.

חיוכו השובבי המוזר אך השונה מחיוכו השובבי והמוזר של אבי מבזיק מאחוריי.

עיניו של האיש נוצצות.

"נו..? , הוא אומר בשעשוע , אז את באה?"

אני בוהה בו מבולבלת.

"אחרי הכל אנחנו כבר צריכים לצאת.." הוא אמר, בטיפת בלבול לאחר שראה את מבטי הבוחן מתמקד בו.

"ואתה...?" אני שואלת בהתגוננות.

"אני הוא דמבלדור, אני מאמין... ואת גברת צעירה היא גרייס לי האם אני צודק?"

אני מהנהנת בראשי קלות.

"לאיפה אנחנו צריכים ללכת?"  אני שואלת והפעם בספקנות..

"לסמטת דאיגון, כמובן, הוא השיב , לא ניתן לאדון מאלפוי הנכבד לחכות לנו כל כך הרבה זמן, נכון?" שאל בהרמת גבה.

אני מתאפסת כמעט מייד.

"מאלפויי?" שאלתי.

"כן כמובן!" , הוא ענה, "התלמיד הכי מצטיין שלנו!"

אני מהנהנת בראשי, הפעם בחוזקה.

אנחנו יוצאים מהחדר וממשיכים במסדרון, נכנסים לחדר מוזר כלשהו שלא ראיתי מקודם.

אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שרק עכשיו הוא הופיע.

בחדר עצמו היה רק אח גדול ובו אש בוערת.

דמבלדור הוציא מכיסו שקיק עור קטן הקשור בחוט עבה בצבע חום- אפרפר. השקיק עצמו היה בצבע אפור.

הוא פתח את השקיק ומתוכו בצבצב אבקה כסופה.

הוא פיזר את האבקה על האש, וצבע האש הפך במהירות לצבע ירוק.

הוא הסביר מה עליי לעשות.

כל מה שעליי לעשות הוא לצעוק בבירור את השם של המקום אליו אני רוצה להגיע-

או במקרה זה, סמטת דיאגון.

לצעוק חזק ובבירור.

כשאני בתוך האש הירוקה.

אני לא בטוחה אם לסמוך על האיש ההוא, דמבלדור..

בנתיים הוא היה נראה לי כמו דיי משוגע.

אבל לא אכפת לי-

לפעמים בשיגעון מתגלה גאונות, אני מניחה.

וגם אם הבן אדם הוא באמת משוגע- וישלך אותי עכשיו אל מותי-

לפחות כך אהיה נטולת רגשות האשמה הללו, שתוקפיםא ותי כל הזמן.

רק בחלוף מחשבה זו חושבת אני על האבדות..

דמעה נוטפת מעיני הימנית.

אני נכנסת במהירות אל האש הירוקה- לפני שאתחרט

וצועקת בקול רם וברור, כפי שהתבקשתי לעשות:

"סמטת דיאגון!!!"

הפרק הקודם		הפרק הבא