מתוסבכת

אני מתעוררת במקום מוזר. ההקירות כולם לבנים וווילונות ירקרקים ועבים תלויים פתוחים למחצה מסביב למיטת החולים בה אני נמצאת. אני רואה שאני נמצאת על המיטה היחידה בחדר.

המקום מואר באור מסנוור, למרות שאין בחדר אף לא מנורה או חלון אחד.

התחושה בחדר הייתה מחניקה וריח תרופות וחומרי חיטויי חזק היה בחדר, מגיע מכיוון ארון התרופות הנמצא בפינתו.

אני מנסה לזוז, אני מגלה שרגליי וידיי כבולות אל מיטתי באזיקים.

אני מתפתלת במקומי, מנסה להשתחרר, אך ללא הצלחה.

אני נאנחת בתסכול.

הראש שלי כואב כבר מהשנייה שהתעוררתי.

נדמה כי הכאב גדל יותר מרגע לרגע עד שנהייה בלתי נסבל.

אני יודעת שלחיי סמוקות, אני מרגישה את זה. וראשי בוער מחום. 

אני מנסה לצעוק, אולי מישהו יבוא וישחרר אותי, או לפחות יסביר לי מה קרה:

"היי!!! הלוו....??? יש שם מישהו?????"

לא נשמעה כל תשובה.

אני נאנחת בשנית.

"מישהו.....?? היי מישהו שומע אותי???? מישהו יכול לבוא לכאן ולפחות להסביר לי מה קרה????"

צרחתי בשנית.

"אנשים...??? אני כבולה כאן...!!!"

וכמובן, גם הפעם לא נשמעה כל תשובה.

אני כבר יודעת שלא יענו לי, אין טעם לנסות עוד.

הזמן עובר לאט מאוד.

אני בוהה בקירות הלבנים.

גאשש שקט פה, שקט מידיי.

לא יכול להיות ששכחו אותי כאן, נכון?

או... שמשאירים אותי כאן לבד בכוונה?

עוברות להן כעוד עשר דקות איטיות במיוחד ואני שומעת קול צעדים.

אני מזהה נעלי עקב, זוהי בוודאי אישה.

לאחר כשלוש דקות נוספות אכן נכנסת אישה, לבושה בגלימה לבנה וחובשת כובע מחודד לבן עם דפנות אדומים. סטטוסקופ תלויי על צוורה.

אני רואה שהיא מעט מבוטת כשהיא מסתכלת אל כיווני, היא נראתה מזועזעת רק מההסתכלות עלי.

כנראה היא שמעה על מה...

על מה שעשיתי.

גם אני הייתי מזועזעת מעצמי.

אני לא רוצחת!

אני יודעת את זה!

בחיים לא הייתי מסוגלת לעשות משהו כזה..!

אבל.. עובדה...

אני משפילה את מבטי ונושכת את פנים לחיי בכוח.

אני שמה לב שאני לובשת כותנת בית חולים קצרה. 

כשאני שמה לב לזה עכשיו, אני קולטת שזהו הדבר היחיד שאני לובשת עכשיו..

היכן הם בגדיי הרגילים?

אני מסתכלת על עורי, הוא נקי וחלק ומריח מחומרי חיטויי חזקים וטיפה ריח של... לבנדר?

אני מריחה את שערי. גם לו ריח לבנדר, אך ריחו חזק יותר מריח הלבנדר של עורי.

הבנתי שרחצו אותי והחליפו לי את בגדיי.

דיי מפריעה לי העובדה שכנראה לפחות חלק מעובדי המשרד ראו אותי ערומה לגמרי- ורחצו אותי.

אני רואה את האישה ההיא, מתעסקת בכמה מכונות בצד שלא ראיתי קודם.

לפתע היא נזכרה ואמרה לי: "אהה גרייס? , היא נראתה כאילו ברצונה להקיא בשנייה שאמרה את שמי, הפיקה לדבר לשתי שניות, נענעה את ראשה לשלילה והמשיכה לדבר: ,

הביאו לך חבילה.."

חבילה? בשבילי? מי זה כבר יכול להיות..?

אני מודאגת במקצת, כאשר האישה מניחה את החבילה על חי ומשחררת את ידיי.

"ורק שתדעי, היא הוסיפה בדבריה , שאם זה היה תלויי בי היית הולכת ישר לאזקבן!" אמרה ברשעות.

אני פותחת את החבילה. 

בחבילה חפיסת שוקולד הקשורה בחוט דק אל מכתב.

אני פותחת את הקשר ומפרידה בין השוקולד אל המכתב.

אני פותחת את חבילת השוקולד, שוברת שתי קוביות ומכניסה אל פי אותן אחת אחת.

עדיין לועסת, אני פותחת את המעטפה.

שני דפים נמצאים בתוכה. אחד הכתוב בדיו אדום והשני בירוק. אני לוקחת אל ידי את הדף עם הכתוב האדום קודם כל.

הוא מקופל לארבע. אני פותחת אותו ומתחילה לקרוא:

לכבוד גרייס לי הנכבדה.

את בוודאי לא מבינה מה בדיוק קרה, מדוע זאת אשמתך, מה עשית או מה פספסת אתמול במשפט.

אז תני לי להרגיע אותך ולהסביר לך בקצרה-

את, כפי שכמובן בנתיים הבנת (או שאולי לא, למרות שאני לא מפקפק ברמת ההבנה שלך בנוגע אל העיניין), קוסמת.

איכשהו, בעזרת כוחך בלבד, למרות שמעולם לא למדת לשלוט בכוחותיך כך שאי אפשר להאשים בעיניין רק אותך,

גרמת לנזק רב. הרסת כשלושה בינייני מגורים, כולל ביניין המגורים שלך, זרעת הרס רב ברחוב- ברמה שלמוגלגים (אנשים נטולי קסם)

ייקח ככמה שנים לתקן. הרגת כשישה עוברי אורך מוגלגים תמימים ברחוב וכשלושה קוסמים.

דמעה זולגת על לחיי, אני עוצמת את עיניי לוקחת אוויר וממשיכה לקרוא.

אתמול במשפט השופטים, אשר שפטו בצורה הגונה בהחלט,  התלבטו האם לשלוח אותך אל בית מעצר לקוסמים קטינים

או אל אזקבן (בית כלא מפורסם של קוסמים, אליו מושלכים קוסמים אשר ביצעו את הפשעים הגרועים ביותר והבלתי נסלחים).

אני מגלגלת את עיניי, מתוסכלת.

העדפת הרוב הייתה לשלוח אותך היישר אל אזקבן, למאסר של כ- 24 שנה מאחורי הסורגים, בתא מאובטח ומבודד מיוחד אשר שומרים עליו כ-10 סוהרסנים,

כך שתאבדי תקווה במהירות וגם אם לא- אז לא תהיה לך כל דרך לברוח.

אני נאנחת, שמה לב שאני נאנחת הרבה בזמן האחרון. אני מחזירה את מבטי אל הטקסט הכתוב.

למזלך, מכיוון שמשפחתך נמצאה חיה, אם כי חלקם פצועים אנושות, החליטו להקל בעונשך לכ-20 שנות מאסר בלבד, בתא רגיל עם שמירה של כשישה סוהרסנים.

אני לא יודעת מה או מי הם הסוהרסנים, אני רק מבינה שכנראה עדיף שלא להתעסק איתם.

וכך כמעט הוחלט, אלמלא אלבוס דמבלדור הנכבד (ואם יורשה לי להגיד- המוכשר הנאה והמשכנע במיוחד)

שנאבק על חירותך בעסקת טיעון גאונית שהשופטים הסכימו אליה.

עסקת טיעון..? אני חושבת מבולבלת. איזה מן עסקת טיעון הדמבלדור הזה היה יכול להציע? ציפיתי לגרוע ביותר.

את תקבלי מלגה מלאה אל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות (ראי במכתב עם הדיו הירוק) כולל מימון של ספרי הלימוד, השרביט והמדים.

 אוקיי... זה לא נשמע עד כדי כך נורא בנתיים, לפחות לא כמו אזקבן. ואולי זה דווקא יהיה מעניין ללמוד שם..

בתמורה למלגה, יחובר אל רגלך השמאלית צמיד מתכת. הצמיד יעקוב אחר התנהגותך ומצב רוחך וישלח אל גופך זרם חשמלי כאשר תצאי משליטה.

הוו, יופי.. פשוט יופי. אני מקווצת את פניי בעצבנות וממשיכה לקרוא:

הצמיד ישלח רמות שונות של זרם חשמלי, במידה ותצאי משליטה רק במעט תקבלי שוק חשמלי קטן לתזכורת להתנהגות נאותה,

ובמידה ותצאי משליטה עד כדי כך, כלומר ברמה של היכולת לגרום נזק כפי שגרמת אתמול, 

ישלח הצמיד אל גופך זרם חשמלי כל כך גבוהה- שכמובן יגרום למוות מיידי.

הצמיד כושף בצורה שכך כל ניסיון היפטרות מהמכשיר לא יעבוד וייצמד אל רגלך אף יותר.

אין אנו יכולים לקחת סיכונים מיותרים, בהתחשב לכוחך הרב- נוכחנו לדעת כי את אחת המכשפות החזקות ביותר שהיו בכל ספרי ההיסטוריה שלנו.

ואתם כנראה מחכים להרוג אותה. 

ובנימה אישית- יהיה לנו הכבוד ללמד אותך בהוגוורטס. אנו יודעים שתמצאי את הלימודים שם כחוויה דיי מהנה.

                                                                                              בכבוד רב (כמובן), פרופסור אלבוס דמבלדור.

טוב, לפחות עכשיו הבנתי את התיאורים מלאי האגו על דמבלדור. ולפחות הבנתי גם שהוא פרופסור. הוא עובד בהוגוורטס?

מה זה לעזאזל בית הספר המוזר הזה?

אני עוברת לקרוא את המכתב השני.

מסופר בו רק על התקבלותי להוגוורטס ועל הציוד הדרוש.

לפתע נופל פתק נוסף, הכתוב בדיו אדום גם הוא, בכתב יד צפוף ובו רשום:

אה, כמעט שכחתי.. כמה מביך... בדרך כלל קוסמים מתחילים ללמוד בהוגוורטס בגיל 11, אך את כמובן לא התקבלת כי לא זיהינו מספיק קסם ממך.. הוו כמה טעינו...

את תצתרפי הישר אל השנה החמישית בהוגוורטס, תתמייני אל אחד הבתים באופן פרטי במשרדי.

תקבלי כמובן, שיעורי תגבור מאחד מתלמידינו הטובים ביותר בכדי להשלים את כל ארבעת שנות הלימוד שפספסת.

תפגשי את הנער כבר מחר, לאחר שישלחו אותך אל סמטת דיאגון לרכוש את הציוד הנדרש. הוא יעזור לך למצוא את כל מה שתצתרכי.

בכבוד רב (בשנית) , אלבוס דמבלדור. מקווה שתהני מהרכישות מחר. אל תדאגי בקשר לתקציב- דיברתי איתם, הם יתנו לך הכל בחינם;)

כבר עכשיו הבנתי שהאלבוס דמבלדור הזה הוא בן אדם מוזר.. מוזר, אבל כנראה גם גאון.. וכנראה גם קצת משוגע..

טוב, אחרי הכל.. אני מניחה שאני אמורה להיות אסירת תודה לו, הוא בכל זאת הציל את חיי.

ולפי המכתב הירוק הבנתי שהוא עצמו מנהל בית הספר..

ואני באמת אסירת תודה.

אני כבר לא יכולה לחכות בסבלנות עד שהיום הזה יגמר..

אי מוכנה לעוף מהמקום הזה בשמחה.

אני רואה את האישה ההיא מתקרבת אליי עכשיו, עם צמיד המתכת בידה.

אני עוצמת את עיניי בחוזקה ונושכת את שפתי, מחכה שהיא תגמור עם זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא