חופשת הקיץ וכל מיני סיוטים אחרים

השבועיים הבאים חלפו ביעף. לא, זה שקר. השבועיים הבאים חלפו בכאב ובסבל והיו מייסרים וכל דקה נמשכה לנצח, אבל הם עברו. כדי להסיח את דעתו מהגעגוע להגוורטס וקנאה לרון והרמיוני הארי התעסק בדברים שוליים אחרים. כשהלך, במקום לחשובהוא ספר את הצעדים. חמש מהמיטה לדלת החדר, שבע עשרה לסוף המסדרון. רק ליתר בטחון, רק למקרה שיתפסו אותו ויקשרו לו את העיניים ולא יצליח לברוח...

החופש שקיבל מהמנהל איפשר לו לחקור את המקום. הוא הכיר את כל המעברים הסודיים ומקומות המחבוא. הוא למד את כל הטריקים, איך לא לבלוע את התרופה שתערפל את כוחות הקסם שלו, איך לא לאכול את המאכלים שהוטבלו באבקת כדורי שינה. היו רק מספר מקומות שדלתן הייתה סגורה באופן תמידי. הוא התהלך לידן בכבדות, מדדה בשקט, מנסה לשמוע רחשים, רמזים לחיים שמתחוללים מעבר להם. הוא כבר היה חבר קרוב של הרצפה וידע איפה מנקים. הוא ישב רבות על חלונות גבוהים והשקיף על העולם שמסביב, לומד את הפרצופים ומנתח מה המקומות האסטרטגים לתקוף מהם, רק מתאמן לקראת הקרב האמיתי שידע שללא ספק יבוא.

הוא פחד כל רגע, מנסה למצוא רמזים לאחיזתו של וולדרמוט במקום, באנשים. השותפים לחדר שלו קראו לו פרנואיד, כשהפך כל חפץ במזוודתו בטקס קבוע, פישפש בו ובדק שלא צמח לו מוח פרטי משלו, זוכר את דברי ארתור וויזלי. השותפים הפכו לפחות מתנכרים, וגם אם נשארו מסוייגים הם הביעו חיבה באופן שאיפשר להארי להרגיש טוב טותר. במיוחד בהתחשב בעובדה שהמכתבים מרון והרמיוני וסריוס והאגריד, כולם הפסיקו להגיע. הוא שלח מכתב לפטוניה, תבע את זכותו למכתבים. כשגילה שלא נשלחו לו כאלה, הוא הרגיש מאוכזב וכועס אבל לא מופתע. במקום עמוק בתוכו, הוא כבר ידע. הם נהנים, עסוקים, שוכחים מקיומו.

עברו שבועיים, שום דבר חריג לא קרה. הרצפה והתקרה עמדו יציבות במקומן. כשהארי התחנן מפטוניה שתשחרר אותו היא טענה ש"זה לטובתו, גם אם הוא לא מבין זאת כרגע". בקבוצת תמיכה הוא למד לשחק, לבכות בלי דמעות, לרגש ולהגדיל בעיות קטנות.

בלילות הוא עדיין התעורר מיבב הוגה בסדריק. העולם נשאר על תילו ובו זמנית התהפך והתפוצץ והושמד, וזה היה כה בלתי סביר שלפעמים הארי לא עמד בזה. בלילות האלה היו השותפים לחדר מתעוררים מהצרחות שהחניק בכרית, שהרעידו את חלל החדר. הם ליטפו אותו למרות שאסור ועיגנואותו למציאות, החזיקו בקרסוליו כאילו שהוא בלון הליום והם חבל ההצלה שלו. והם באמת היו.

בשיחות עם ד"ר-סוליטר, שם הולם יותר מפסיכולוג, הוא החליט שהתקדם. על סמך מה? לא המציאות, לא, אבל להארי לא היה אכפת, כי עוד שבוע הוגוורטס, ושם הוא גר, ושם החיים שלו. רק לחשוב על לא להיות שם גרם לו לכאב, כאב נוראי ומייסר שהידהד בגופו, שליווה אותו כמו הדאגות לכל מקום אליו פנה.

אם רק היה יכול לספר, להסביר שהוא לא מפחד מהמפלצת מתחת למיטה אלא מהאחת שבחוץ, שבחיים האמיתתים. אם רק היה יכול להסביר שזה אמיתי, שזה קיים, שזה איום להפוך כל נשימה לאחת האחרונה. אבל הוא לא יכול, כי זה מוגלגים, מוגלגים מטופשים ותמימים שלא נכונים להבין ולהפנים את הקסם שזורם בעורק שלידם.

הארי היה כלוא בפנים, אך לא היה יכול שלא לתהות בקשר לעולם הגדול שבחוץ. חמש צעדים, רון, פנייה ימינה לחדר האוכל, סדריק. וולדרמוט, דמבלדור, ג'יני, צ'ו, הרמיוני. החיים שלהם, של כולם, המשיכו כרגיל בחוץ. מה לא היה נותן כדי לראות אותם. טוב, אולי לא את וולדרמוט, למרות שגם הוא היה איזכור לחיים הקוסמים שהארי כמעט והחל לפקפק בהם. אבל הוא ידע שהוא לא משוגע, לא כפי שהם אומרים.

כעבור שבועיים של געגועים והסגר, הארי קיבל ניצוץ של תקווה. זה היה הקינוח בשיחתו עם דר-סוליטר, שפלט: "אז מחר אתה משתחרר, אה?" ואז כיסה את פיו בבהלה ולחש שזה עדיין סוד, אבל בקרוב יגידו לו רשמית. סוף סוף החיים השיגרתיים באופן מפחיד נשברים.

אבל זה? זה היה אתמול. מאז הוא עבר בין עשרות אנשים לעשרות שיחות שסובבו את נושא השיחרור שלו. כולם בירכו אותו ואמרו "התקדמת יפה" באופן שלא גרם להארי להיות בטוח שהם מתכוונים לכך.

היום היום שהוא התכונן אליו, ייחל אליו, שיווע אליו.

הוא כבר נפרד מכולם וארז את החפצים המועטים שפרק.

הוא התרגש אבל רצה ליפרד מכל פינה שבה בילה את השבועות האחרונים.

הצעדים שלו היו שמחים ומאושרים וקלילים שהתקדם ממקום למקום.

סוף סוף הפאזל הושלם.

הוא הרגיש שליו, מוכן לכל אתגר אפשרי, יותר מאושר משהרגיש כל חייו.

הוא עבר ליד דלת סגורה, שלידה היה שלט, "מחלקת אמנזיה".

הדלת הייתה בצבע שחור.

הדלת חרקה ונפתחה.

הארי נבהל והסתתר בארון. ואז פתח את דלתו והציץ בחבורת בנות ובנים מפטפטים שיצאו ממנה בחדווה.

הם נראו מאושרים ומבולבלים, כאילו לא חצו את הדלת הזו עד עכשיו.

"עוד מישהו צריך לשירותים?" מישהו שאל.

הדלת נסגרה וננעלה.

ואז, קרה הדבר שהכה את הארי באגרוף פתאומי בבטן.

הוא זיהה בן אחת.

ובת אחת.

פיו נפתח בחרדה כשלחש:

"רון? הרמיוני?"

***

אני יודעת, אני אכזרית.

תגובות בבקשה.

למי שרוצה ספוילר קטן, או יותר נכון, לשמוע את הסיפור מצד של דמות אחרת דומיננטית(רמז? זה פרסי ג'קסון),

הנה קישור:

http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=8978&showchap=1

תהנו.

הפרק הקודם