חופשת הקיץ וכל מיני סיוטים אחרים

החיים נכנסו שוב למין שגרה משעממת וצפויה. הארי התרגל להתעורר בבניין האפרורי רדוף מסיוטי הלילה שלו. הוא היה שוכב, דומם ונוקשה כמו אבן, בוהה בתקרה. לפעמים היה נראה לו שהיא בוהה בו בחזרה, זועפת. עם הזמן חזרה אליו יכולת הנשימה והאיברים נענו לפקודות שלו, והוא היה קם רצוץ ומתלבש בבגדים של דאדלי, שיותר ויותר התאימו למידתו. בארוחות הוא זלל בעיקר קינוחים, מפריך את התיאוריה שמתוק עוזר נגד מחשבות רעות. אחר כך הוא היה משוטט בבניין. חוקר את חמוקיו. משנן את המעברים הנסתרים והמסדרונות המסתעפים. מתכנן לכשף מפה תאומה למפת הקונדסאים לבנין הזה, כדי לדעת להתחמק מאנשים בתפקיד דמוי שומרים שמעירים לו. הארי היה מסתכל עליהם בריקנות שלווה ומהורהרת ומחכה שיזהו אותו ויתנו לו ללכת. זה היה מטריף אותם, כשהם צעקו וניסו לנפץ את שכבת האדישות שלו. הוא עטה אותה הרבה. הוא היה מגיע בזמן ל'טיפולים' עם קנדי. הוא ניסה לשתף פעולה - לענות על השאלות בכמה חביבות שהוא יכול להפיק, לחייך מדי פעם לפרצוף-רציני שיושב מולו, לתת לו לאבחן אותו שוב ושוב כמשוגע מטראומה חזותית קשה. הפסיכולוג היה נובר בנושאים לא חשובים, כמו; ההורים המתים של הארי. המשפחה המאמצת שבה הוא הכבשה השחורה. הפרסום השקרי אודותיו. מות חברו מול עינייו, כשהוא חסר אונים. פותח שוב גלדים ישנים ונשכחים, מלטף צלקות נסתרות. מנסה להגיע להשגות חדשות, משנן משפטי חוכמה ספרותיים קלישאתיים. הארי ניסה לספק לו פרטים כמה שיותר אמיתיים, אבל השמיט את עניין הקסם ווולדרמוט ומה שבאמת קרה לסדריק. הוא לא הרגיש שום סיפוק או עזרה מהדיבור. הוא רצה לפעול. הוא רצה נקמה. לנקמה יש טעם כל כך מתקתק, כשהאטרי מגולל את תוכניתו על הלשון. הפנים של וולדרמוט בליווי לחישה; אני אהרוג אותך. ואז אשים קץ למשחקים במוגלגים, ובדם. האדום אדום הזה שנשפך ברחובות, חופשי, כמו מפל אימה. ואין אישש מוחה. לא חזק מספיק, כדי לעצור את הנהר. אבל הארי יודע מה לעשות: הוא יבנה סכר. שכבת הגנה על היקרים לו. הוא ישמור עליהם גם במחיר חיוו שלו אם זה מה שיצטרך להקריב. ואולי זה לא הקרבה, להצטרף למי שמחכה שם למעלה. אולי ההקרבה זה להישאר. זה לא היה נושא מהסוג שהארי ירגיש בנוח לשתף בקבוצות התמיכה בהם מדריך מבוגר-ממורמר מנסה להפיח בהם חיים ולעודד אותם. בדרך כלל זה התחיל כשסיפר את סיפור החיים האישי שלו- היי, הוא גם היה משוגע פעם, אבל אז אחרי שהפסיד את כל שנות ילדותו מחשבות דכאוניות ואובדניות הוא החלים. וכולם יכולים להשתלהב מהסיפור שלו ולדעת שאולי יום אחד הם גם יהיו בדיוק כמוהו: מבוגרים-ממורמרים ודחויים משוגעים-לשעבר שלא יכולים למצוא אהבה או להקים משפחה או למצוא עבודה טובה יותר משיחות עידוד למשוגעים. אחר כך כל אחד היה צריך לשתף בדברים החדשים שקרו לו. הכל -  חלומות וסיוטים, מריבות עם משוגעים אחרים. משהו שגרם לחיוך, או צל של חיוך, או הד של משהו שיכול בטעות להזכיר חיוך. זה היה שעה וחצי מחליאה בכל בוקר.

הדרדאסלים היו שקטים מתמיד. הם לא שלחו מכתב וחבילות ממתקים, או התקשרו, או דאגו מה שלום אחיינם האהוב. הארי היה די משוכנע שורנון עדיין מפזם לעצמו את "נפטרנו ממנו, סוף כל סוף נפטרנו ממנו." בכל מקרה, הוא לא הוטרד מהשקט שלהם שאליו היה רגיל עוד מימו בהגוורטס. מה שכן הטריד אותו היה לוח השנה הגדול שהוצב בכניסה לחדר האוכל. משבצות ענקיות וריקות. כל יום הוא נכנס וראה איקס חדש, מקרב אותו יותר לתאריך השיבה ללימודים. הגוורטס: געגוע. הבית האמיתי הראשון שלו. האם היום האחרון של שנת הלימודים הרביעית תיהיה היום האחרון שכף רגלו דרכה שם? זה לא יכול להיות, נכון? יום ביקור המשפחות התקרב במהירות מסחררת. הוא היה יכול לשכוח מזה אם לא הבנייין שהשתנה פלאים. עציצים וזרי פרחים הוצבו בפינות החדרים ובפיתולי המסדרונות. שרשראות וקישוטים נתלו על קירות וגגות ותקרות. גם באוויר היה ריח מוזר, כאילו מישהו פיזר בו בושם יוקרתי מסריח במיוחד. המשוגעים, או ה'מטופלים' - הכינוי הרשמי והמטופש - הולבשו בבגדים מגוהצים למשעיי, חונכו לשמור על סדר. החדרים טואטאו בקפדנות. את הארי זה הצחיק. הוא לא ציפה שהדרדסאלים יבואו. יחנו עם הפורשה או-מה-שזה-לא-יהיה המפוארת שלהם במגרש החנייה העלוב. אבל הם באו: בלבוש מסוגנן. נעלי עקב גבוהות. עניבות מהודקות, קצת יותר מכמה שהן צריכות להיות. חיוכים מזוייפים מרוחים. איך המנהל הכריח אותם לבוא? ולמה? הארי דיבר בנימוס מאופק ושיעמום מופגן. רב הזמן הוא בכלל שתק, רק הינהן. בלת נראה, בלתי נשמע. בלתי קיים.

הדארדסלים אמרו שהדוחות מדווחים שהמצב שלו משתפר. ישחררו אותו בעוד שבוע או שבועיים. נשארו שלושה עד סוף החופש. מי סופר. ורנון החליק לידו של הארי ארבעה מכתבים. הוא הסתכל בכתובות. אחד מסריוס, אחד מהאגריד, אחד מרון ואחד מהרמיוני. ללא ספר הדבר הכי נחמד שעשה בשבילו עד עכשיו. ניצוץ של חיבה אמיתי נדלק פתאום בהארי. ומכולם, דווקא לאיש השמן, גדול הממדים. דודו. כשנגמרו שעות הביקור, שכללו טקס ארוך שכל המי ומה נאמו בו על מתן תמיכה אישית לכל ילד ועל המשוקמים המפורסמים, הארי חמק לפינה ופתח את המכתבים. אנחנו לא יכולים לספ הרבה, אבל אנחנו עושים פה דברים מאד חשובים. הארי, התאזר בסבלנות. אל תעשה מעשים פזיזים. רגש השמחה נעלם בפתאומיות, כמו שהופיע. הם כולם עוסקים בדברים חשובים. והוא תקוע, כלוא כאן. הוא קרע את המכתבים וזרק אותם לאש. ואז ישב מול האח וראה אותם מתפוררים לאבק.

הפרק הקודם		הפרק הבא