אני? למות?

ג'יני ונוויל רצו מהר בחזרה לאזור הלחימה, והם ראו עוד אבדות. 

גם צ'ו נהרגה. וגם עוד לפחות 10 תלמידי שנה ראשונה.

הם קיבצו את חבריהם שנשארו, וסיפרו להם, את מה שהם שקרה.

"אז.. הוא באמת מת?" יבבה הרמיוני.

"כן... אני חושבת..." ג'יני הייתה ממורמרת עוד יותר.

"ו...הוא... עצמו.. אתם יודעים, נמצא ביער?" רון שאל בעצב מובלט.

ג'יני ונוויל הנהנו בראשם.

"זה אומר שצריך לקחת אותו! לפני שאוכלי המוות יקחו אותו!" פסק נוויל.

"נוויל צודק," שיימוס התחיל לדבר "רון, נוויל ואני נביא את הארי, כל השאר, תשגיחו על הפצועים והמתים, וולדמורט השיג את מה שהוא רוצה. המלחמה נגמרה ועידן חדש התחיל."

כולם הנהנו בראשם בהסכמה. רון, נוויל ושיימוס חיפשו את הארי בכל היער האסור, וכשהם מצאו אותו, רון סירב להסתכל עליו.

"אני... אני לא מסוגל!" רון התחיל לבכות, "אני לא יכול לראות אותו ככה!"

שיימוס ונוויל החליפו מבטים.

"תראה רון," נוויל דיבר בקול עדין ורך "נכון שהארי מת, אבל עוד הרבה נהרגו. כן זה קשה, כן זה כואב. אבל... זה רק יעשה כמה צביטות בלב, ואז יהפוך לאבל, ועדיף לנו לקחת את הארי במקום שאוכלי המוות יקחו אותו כסמל ניצחון."

 רון משך בכתפיו, ואזר אומץ. שלושתם הרימו את הארי וחזרו לעבר הוגוורטס ההרוסה.

"איפה נקבור אותו?" שאל נוויל.

הרמיוני וג'יני הצטרפו אליהם, והרמיוני ששמעה מה שנוויל שאל אמרה "לפני 19 שנים, הארי ואני היינו בבית קברות במכתש גודריק. שם נקברו הוריו, הוא לחש לי באוזן, 'פה', ולפי הרמז הזה, אני מבינה שהוא רוצה להקבר במכתש גודריק, ליד הוריו" היא גימגמה, ועיניה התבלטו.

"איך נגיע לשם?" שאלה ג'יני.

"בעזרת ת'סטראלים, כמובן!" ענתה לה הרמיוני.

הרמיוני, ג'יני, רון ונוויל עלו כל אחד על ת'סטראל משלו, שיימוס היה עם הארי, והם עפו, למעלה למעלה בשמיים.

הרמיוני צעקה "הנה! שם!" והצביעה על מקום מושלג.

הם ירדו, וחיפשו בבית הקברות מקום להארי. ג'יני מצאה מקום, קרוב מאוד להוריו.

כן זה עצוב.

הפרק הקודם