אני? למות?

"נו כבר... איפה הארי? הוא היה אמור לחזור. ולמה כל כוחותיו של וולדמורט נסוגים מכאן?" שאלה ג'יני בחשש את נוויל.

"לא יודע... תקשיבי אולי הארי מנהל שם איזה קרב, וצריך לעזור לו! בואי!" נוויל קרא לג'יני.

ג'יני רצה אחרי נוויל לכיוון היער האסור, בדרך הם ראו את אבן האוב. "אולי כדאי שניקח את זה?" שאלה ג'יני את נוויל. "תעשי מה שאת רוצה" אמר נוויל בחוסר סבלנות. ג'יני לקחה את האבן והם המשיכו לרוץ.

כשהם הגיעו ליער האסור, הם לא ראו שום אוכלי מוות ושום וולדמורט, הם רק ראו שם גופה של איש עם שיער שחור, משקפיים עגולות וצלקת ברק.

"לא! לא לא לא לא!" קראה ג'יני ושניהם בכו. "אנחנו צריכים להעביר את הבשורה!" היא דיברה בבכי. נוויל הסתכל עליה ופניו לא נעו, רק דמעות הרטיבו את פניו המלוכלכים והמדממים.

הם הלכו, לא רצו, הם הלכו באיטיות. אבל כשהיו ביציאה מהיער האסור, ג'יני נזכרה באבן! "היי נוויל! האבן! אפשר לדבר עם הארי! בוא ננסה את זה! ככה נדע אם הוא באמת מת או לא!" היא צעקה לו.

חיוך ממזרי וקטן עלה על פני נוויל, ושניהם חזרו ליער האסור, למקום הימצאו של הארי. ג'יני אחזה באבן ביד ימינה באגרוף קמוץ ועצמה עיניים, תוך כמה שניות, הופיע הארי.

ג'יני ניסתה לגעת בו, ללא הצלחה. הארי חייך, חיוך קטן, לפחות ניסה. ואז הוא אמר לג'יני "את טעית" ונעלם.

"אממ... אפשר לשאול במה טעית שהארי כועס עלייך?" שאל נוויל בנימוס.

"אני אמרתי לו ש...ש..אני חושבת שיש בתוכו הורקרוקס..." ג'יני גימגמה בבכי "ו...ו... אם הוא ילך ליער האסור... הוא לא ימות! ואני טעיתי! הוא מת!" ג'יני הכתה חזק, היא הרגישה שהיא חייבת.

נוויל הרגיש שהוא חייב לעשות משהו, אז הוא נתן לג'יני כתף, שתוכל לבכות עליה כמה שהיא רוצה.

"תודה נוויל, אתה חושב שכדאי לי לקחת את האבן הזו? כדי שהילדים יוכלו לראות אותו?" שאלה ג'יני את נוויל.

"אמממ.... אני לא יודע, כי יש עוד אנשים שירצו לראות את אהוביהם, וזה לא יהיה הוגן..." הסביר נוויל ברגישות. "כן כן נכון! אתה צודק! אסור לי לקחת אותה לעצמי, אני אקבור אותה כאן איפשהו, שאיש לא יוכל לגעת בה. המלחמה הסתיימה, הם ניצחו. מחר נקבור את הארי. בוא נוויל, בוא נחזור.".

מקווה שנהניתם!

הפרק הקודם		הפרק הבא