Escape Room

אאאווווווקקקקייייי! עד לפה הפרק! אני ממש חייבת ללכת, אז אורמ כמה דברים אחרונים:

נשאר עוד חמישה מקומות לעוד פאנדומים. בבקשה, תציעו עוד. אין לי רעיונות. חשפתי כמה מהקבוצות עכשיו.

הפרק מוקדש לכל המגיבים, תנקיו.

אוניקס^^

ג'ורג' התקדם עם היקאפ לכיוון שולחן פנוי. אף אחד מהם לא ממש דיבר, אבל שניהם הרגישו אי נוחות כשחצו ביחד את החדר ושהתיישבו אחד ליד השני. הם בחרו בשולחן הכי צדדי, שם היה אפשר להשקיף על כולם מבלי לחטוף מבטים מהשאר. הם התיישבו ביחד, אף אחד מהם לא מעז לפצות את פיו. ג'ורג', שבחן את השולחנות הקרובים אליו, קלט שלושה נערים מתיישבים בשולחן לידם. לאחד מהם היה שיער לבן כשלג, והוא נראה כמו שג'ורג' ופרד ניראו בשנת הלימודים האחורנה שלהם - מתחננים את ה-מתיחה שתכניס אותם לספרי היסטוריית המתיחות של הוגוורטס. ואז הוא נזכר בפניו של פרד, שמביטות אליו כל בוקר מהמראה, וליבו נצבט מגעגוע.

"הכל בסדר?" שאל היקאפ, מחווה - לא מחוות בראשו על פניו של ג'ורג'. זה קלט שדמעה עומדת מזוית עינו.

"כן, כן, אני בסדר." הוא מיהר למחות את הדמעה לפני שתזלוג ולהביט שוב לשולחן.

הנער השני שהתיישב שם, היה בעל שיער חום פרוע, והוא נראה דרוך ועם זאת מעופף בו זמנית. הוא לא הפסיק להסתכל על הקירות, כאילו ציפה לקרוא שם משהו, או שמשהו יקפוץ פתאום משם. הוא לבש בגדים מלוכלכים, והמבט שלו היה קצת משוגע. הוא להפסיק למלמל משהו שדומה למילה 'נרעב', או משהו כזה. נראה שהוא רגיל להתיישב ליד הנער עם השיער הלבן, כי זה פלט בדיחה כלשהי, והנער עם השיער החום גילגל את עיניו.

הבא שהתיישב לידם היה נער שנראה מעופף עד יותר מהשאר. הוא כל הזמן נגע בבטנו, כיאלו לא בטוח שהיא שם. הוא התיישב בנוחיות ליד השיער החום הפרוע, ונדמה לג'ורג' שהשיער הלבן קרא לו, "שמומה," או משהו בסגנון. הוא מעולם לא הצטיין בקראית שפתיים בכל מקרה.

אחריו בא עוד נער, בעל שיער שחור כעורב שנפל על פניו, וסוודר שהורם מעל ראשו. הוא נראה בערך בן תשע עשרה, ופניו זעפו כשראה שאין מקום. 

"סורי, אחי," שמע ג'ורג' את השיער הלבן אומר. הוא לא נשמע כל כך מצטער. שחור השיער הזדעף עוד יותר, ופנה אל השולחן של ג'ורג' והיקאפ. ג'ורג' מיהר להסב את מבטו אל האוכל.

הנער ניגש אליהם. "היי... אממ..." הוא נשך את שפתו התחתונה. "אפשר לשבת איתכם?"

"בטח," הפתיע את ג'ורג' היקאפ. הנער נאנח בהקלה וקרס עם האוכל שלו לידם.

"אז.." פתח ג'ורג', לא בטוח איך להמשיך. הנער עם השיער השחור הרים את מבטו אליו בשאלה. "איך קוראים לך?"

"קרטר." הוא השיב. "לכם?"

"אני ג'ורג'." ג'ורג' החווה על עצמו. "וזה היקאפ." בתגובה היקאפ הזדעף.

קרטר הנהן ולטש את מבטו באוכל.

"למה אתה פה?" שאל ג'ורג' פתאום. קרטר הרים אליו מבט של הפתעה.

"אני מהקבוצה האקראית. אין לנו סיבה מיוחדת." הוא ענה בהיסוס, כיאלו לא בטוח לגמרי מה היה אמור לענות. ג'ורג' הנהן בתודה.

"תגידו..." הוא פתח שוב, ושני מבטים תוהים נשלחו לעברו. הוא האדים קצת. "מה הדבר האחרון שאתם זוכרים?"

היקאפ בהה באוכל שלו. "אני... טוב, אני סיימתי מלחמה. הבאתי שלום. וזהו. הלכתי לישון, אחרי שאני והחברה שלי," בקטע הזה הוא נהיה אדום מאוד, וג'ורג' ניחש שזאת המערכת יחסים הראשונה שלו, "...בלינו קצת זמן ביחד. ואז הלכתי לישון, והתעוררתי בחדר מוזר." הוא משך בכתפיו בחוסר אונים.

קרטר נשף בעצבנות. "יש לך מזל. אני נקלעתי באמצע קרב, ואז תפסו אותי, והתעוררתי בחדר עם עוד ארבעה אנשים אקראיים."

ג'ורג' היה בטוח שיש עוד הרבה פרטים מעניינים בסיפור שלו, אבל החליט להבליג. "אני פשוט... היה לי יום רגיל. עזרתי לאחי עם האחינית שלי, חזרתי הביתה, הלכתי לישון, התעוררתי פה." הוא לא ציין את העובדה שאחרי שעזר לביל ולפלר עם וקטואר הוא הלך לקבר של פרד, וישב שם, פשוט ישב, עד שירד החושך. הוא ידע שפרד ישנא אותו לנצח אילו ידע שהוא שקוע כולו במרה שחורה, אבל הוא פשוט לא הצליח להתגבר על זה. פרד חסר לו. יותר מכולם, מותו של פרד היה המכה הכי קשה שג'ורג' קיבל. לאבד לא סתם אח, אלה אחד שנימצא איתך בכל רגע נתון, בכל שניה מחייך. אחד שלא צריך לדבר כדי לדעת מה השני תכנן. זה למה הם מעולם לא ניתפסו בתעלוליהם.

ג'ורג' התנתק בכוח מהזיכרון. "אז מה לעזאזל אנחנו עושים פה?" זה יצא לו בקל רם משתכנן.

"אוכלים, לא? אתה לא רעב?" תהה קרטר.

"לא, אני מתכוון מה אנחנו עושים בכל המקום המטורלל הזה?" ג'ורג' החווה בידיו על הכל.

"לא אמרו לכם עדיין? אתם אמורים למצוא את המטרה שלכם פה. אחרי שתמצאו את המטרה, תוכלו לצאת." קרטר הרים גבות בהפתעה. "יש כאן סך הכל שלוש קבוצות, וכולל אותכם, ארבע. יש את הקבוצה שלי, שהיא אקראית. בעיקרון אנחנו אמורים רק לצאת מכאן. יש איתי שלושה ילדים קטנים," ראו על פניו עד כמה הוא מרוצה מזה. "ועוד אחד. יש פה את הקבוצה המשתנה, שהם מפחידים ופריקיים בטירוף. אני לא לגמרי בטוח למה הם פה. ויש כמובן את הקבוצה החוזרת, שהם באמת מטורללים על כל הראש." הוא רכן קדימה אליהם, כדי ששאר השולחנות לא ישמעו. "דיברתי עם כמה מהם. יש את שני הבנים בשולחן ליד," הוא החווה בראשו על חום השיער והמעופף. "ואת הילדה הקטנה ההיא," עכשיו הוא כמעט הצביע על בעלת העור הכהה שניקו קרא לה בטעות 'הייזל'. "ועוד כמה שאני לא מוצא. בכל אופן, שאלתי אותם מה הדבר האחרון שהם זכרו. ואתם יודעים מה כולם אמרו?"

היקאפ וג'ורג' הנידו בראשם. 

קרטר המשיך. "כולם אמרו שהם זכרו שהם מתו. כל אחד בדרך אחרת. הילדה? רו? נדקרה מחנית. ניוט, ההוא עם השיער החום? מת מיריית אקדח. והשני שם? קוראים לו שמונה. מת גם מכלי נשק. כולם נהרגו בקבוצה הזאת, והם פה. המקום הזה עושה לי תחושה רעה."

"אתה לא היחיד," היקאפ נאנח. "חצי מהדברים פה לא מוכרים לי. אקדח? אין לי מושג. מה אתם לובשים? גם את זה אני לא יודע. אני בא ממקום שקוראים לו 'ברק'. אני ויקינג."

ג'ורג' וקרטר בהו בו.

"מה? תקלטו את השם שלי. אני לא מפה. אני מתקופה אחרת. ואני מתערב שאף אחד מאיתנו לא ממש יודע מאיפה האחר."

זה נשמע לג'ורג' הגיוני. "טוב, אם שמים את הקלפים על השולחן, אני קוסם. כן, כן, מה ששמעתם. לא אברה קדברה, זאת סתם שטות גמורה. אבל הם לקחו לי את השרביט, אז בלי קסמים לעכשיו."

"תיכון קימריה, משהו שמע?" שאל קרטר לבסוף. ברור שכולם הנידו בראשם לשלילה. 

"מי לעזאזל הביא אותנו לכאן?" זאת הייתה שאלה ללא מענה.

***********

"טוב, הם מתקדמים יופי." נאנח המנהל בסיפוק. 

"אכן, אדוני," ענה טמבריוס. "אבל האם ניתן להם..."

"כן, אני חושב שזה הזמן. תתלו בבקשה את הפתקים שלהם על לוח המודעות. הם יבינו מה המטרה שלהם פה. הם חכמים מספיק."

קרמר הנהן ולחץ על כמה כפתורים. "טופל, אדוני. עוד משהו?"

"לא, לא, זה מספיק להיום. הם ילכו אם השאר לחדרים. כדי שגם אנחנו נתקפל. קרמר, אתה רשאי לחזור כעת. מזל טוב, דרך אגב. בן או בת?"

"בת, אדוני." קרמר נראה מתרגש עכשיו.

"אתה הולך להיות אבא נהדר. תחזור לאישתך עכשיו. תמסור לה דרישת חמה גדולה."

"תודה אדוני. לילה טוב." הוא לחץ על כמה כפתורים, והצד שלו במחשב נכבה. הוא חצה את החדר בזריזות ונעלם במסדרון.

"גם לך, טמבריוס. לילה טוב."

"לילה טוב אדוני." והלך.

המנהל התמתח במקומו. "זה עומד להיות לילה ארוך," הוא מלמל, וחזר לעבוד.

לשאלת היום!

ניקו או שינה?

הפרק הקודם		הפרק הבא