Escape Room

שלום! אי לי הרבה מה להגיד, אז תודה רבה לכל המגיבים! תהנו!

"אין חידה, אין כלום! איך אנחנו אמורים לבחור?!"

הם התלבטו על איזה דלת לפתוח בחצי שעה האחרונה והגיעו לאפס מסקנות. ג'ורג' הוא זה שנשבר וצעק בסוף.

"אז מה אתה חושב שצריך לעשות?" שאל אותו ניקו. הוא בהה בדלתות.

"אני לא יודע! אולי מה שבא לכם? שכל אחד יבחר מה שהוא רוצה. מי רעב?" משך בכתפיו ג'ורג', והתקדם לדלת שכתוב עליה 'אוכל'. 

"חכה." הירו עצר אותו. "אנחנו לא אמורים ללכת כקבוצה?"

"זה כתוב איפה שהוא?"

הירו הניד בראשו. "לא."

"אז הנה לך התשובה שלך." ג'ורג' התקדם עוד קצת לדלת. "אז מי בעד?"

"אני. אני גווע." ענה היקאפ והצטרף.

"נו?" שאל ג'ורג', ראשו מופנה כלפי הירו. "אתה מצטרף?" הירו היסס.

"קדימה! כבר ניסינו הכל! אפילו חזרנו אחורה וניסינו את הדלת השניה." שידל אותו היקאפ. כולם הצטמררו במקומם. זה היה נוראי. 

ניקו, הירו וקארל ישבו בגבם אל הדלת השחורה, פניהם אל המסדרון הארוך שנקלעו אליו. בצד אחד של המסדרון, צד ימין, הייתה דלת ה'אוכל'. בצד שמאל, בערך עשרים מטר משמאלם, הייתה דלת 'שינה'. וזהו. פה נגמרו כל השלטים בחדר. שום חידות. שום 'תלכו לשם, אחרת תמותו'. שום כלום. מוזר עד כמה הפריע חסרונו של איום מוות על כולם. פתאום היה... אפשר לעשות מה שרוצים. ואף אחד לא ידע מה לעשות.

"ניקו?" ג'ורג' הוציא אותו מהרהוריו. "אתה מצטרף?"

הוא הניד בראשו. "לא. אוכל נשמע לי מסוכן מדי. הוא יכול להיות מורעל... או גרוע מזה."

"גרוע מזה?"

"גריני רימון. אל. פשוט לא לשאול."

"גריני רימון זה לא אוכ - "התחיל הירו, אבל השתתק כשראה את הבעת הפנים שלי ניקו. "אוקיי."

"קארל?" היקאפ שאל את האיש הזקן. הוא הביט בו במבט נרגז.

"שינה." הירו פלט נחרת בוז.

"מצטער, אבל אני בוחר אוכל. נפתח את הדלתות בשלוש?" הירו התמתח והלך לכיוון היקאפ וג'ורג'. ניקו קם גם.

"נשמע סבבה." הוא עזר לקארל לקום, וכל קבוצה הלכה את עשרת המטרים לדלת שלה, כך שהפריד בינהם עשרים מטר בדיוק. 

"אחת, שתיים, שלו - " ספר היקאפ, אבל קראל כבר פתח את הדלת. נשמע משהו משתחרר ונופל, כמו בקבוק תרסיס ריק שנופל, ומפתח שפותח את הדלת, ועשן לבנבן החל לצאת ממערכת האיוורור, וניקו וקראל התחילו אוטומאטית להשתעל. כיוון שהחדר היה ארוך וצר, העשן עוד לא הגיע עד לדלת השניה. ניקו קילל והתחיל לעזור לקארל לעבור לצד השני. העשן עפף אותם, מזדחל במהירות לצד השני של החדר. ג'ורג' והיקאפ רצו לעברו, אבל כשהירו התחיל לרוץ היקאפ דחף אותו אחורה. 

"לא." הוא ירה לעברו מבט אזהרה. 

"אתה לא רציני!" 

הקיאפ תפס בצד השני של קארל, ובעזרתו של ג'ורג' הם רצו לצד השני של החדר.

"גז מרדים. תפתח את הדלת המחורבנת!" צעק ניקו, משתעל. למעשה, כולם התחילו להשתעל ולהרגיש חולשה, לכן הירו הסתבך בלפתוח את הדלת.

"קדימה, קדימה!" הוא הצליח. הדלת הייתה מדלתות הממ"ד (מרחב מוגן) הכבדות, שנותות להסגר אם לא מחזיקים אותם חזק. הירו נשען ככול יכולתו, בזמן שהיקאפ, ג'ורג' וניקו השתדלו לסחוב את קארל האיטי קדימה. הוא שמע צליל נקישה, שמעיד על כך שהדלת נצמדה לקיר. לצערם הם כבר נכנסו, והגז הרודף אותם נכנס גם הוא.

"אוי, ברצינות?!" ניקו החל לדחוף את הדלת לכיוונם. "קדימה...." הדלת החלה לזוז. העשן עטף אותם עוד יותר. הירו הרגיש עייפות מעצבנת, ועיניו עיקצצו. הדלת החלה להסגר. הארבעה משכו הכי חזק שהם יכלו - מהצד של הדלת כמובן - ולמזלם, הדלת באמת ניסגרה בבום גדול. הם קרסו והתיישבו, משתעלים ומתנשפים, מסתובבים בגבם דלת.

וקופאים במקום.

הם היו בחדר רחב ידים, כשנעוצים בהם לפחות עשרים זוגות עיניים. למשך שלושים שניות, החדר היה דומם לגמרי. היו שם אנשים מכל הגלאים, לוקחים להם צלחות ואוכל מהבר החופשי ומתיישבים על יד השולחנות. אבל למשך שלושים שניות, כולם פשוט הביטו בהם בתדהמה.

"איפה אנחנו?" שאל הירו, מביט סביב. זה די שבר את הדממה. אנשים פשוט התעלמו מהם והמשיכו לאכול.

"קחו לכם אוכל. אתם בקפיטיריה." הפטיר נער שחור שיער עם עיניים כחולות בוהקות לעברם. הוא היה מכוסה קעקועים, ונראה בערך בן שבע עשרה.

"ואתה...?" שאל ניקו, קם ומנער את בגדיו מאבק.

"אלק. ברוכים הבאים לטירוף, אני מניח. מה הסיבה שאתם פה?" הוא אחז בידו האחת מגש אוכל עם צלחת וכוס, וידו השניה הייתה בכיס מכנסיו השחורים. עיניו הכחולות בהקו באור מסוכן. זרועותיו, צווארו, כתפיו, הכל היה מלא בצלקות וקעקועים.

"ה... סיבה?" הירו לא חשב ששמע טוב.

"כן. אתם יודעים, הסיבה שאתם קבוצה. הקבוצה שלי זאת הקבוצה המשתנה." הבעת פניו קדרה קצת. "יש כאן גם את הקבוצה 'האקראית', שלהם אין באמת סיבה להיות פה. ויש את הקבוצה 'החוזרת'." 

"אה... אנחנו לא יודעים למה אנחנו פה."

"כנראה שתגלו בקרוב. בתיאבון, אני מניח." והוא הלך משם, מתיישב בשולחן שכתוב עליו 15 ומעלה. החדר כולו היה מלא שולחנות לשלושה, שעליהם יש כיתוב 15 ומעלה, או עד 15.

"גילאים," קארל מלמל.

"טוב, אז אוכל?" היקאפ ספק את כפיו. יחסית לבן אדם רזה כל כך, הוא נראה מורעב. החמישה הלכו לעבר הבר החופשי, שהיה כמו בקייטרינג, שישה מגשים, כל אחד מלא עד קצהו באוכל מסוג שונה. היה באחד אורז, בשני בשר, בשלישי ירקות, וכך הלאה. הם עמדו בתור, כשניקו יצא ממנו.

"היי! מה אתה - " התחיל הירו, אבל הוא השתתק. ניקו הלך לילדה צעירה שעמדה לפניו בגבה אליהם. היה לה עור כהה, ושיער תלתלים מבהיק.

"הייזל?" הוא סובב אותה לעברו. ראו את האכזבה בעיניו עוד לפני שפתח את פיו להתנצל.

"מצטערת, לא אני. מי אתה?" שאלה הילדה, מביטה בו בעיניה הגדולות הכהות. היא הזכירה קצת בובת חרסינה שברירית. 

"אה - אני - אני כל כך - אני מאוד מצטער - אני..." הוא נאנח, ואז הושיט את ידו ללחיצה. "ניקו די אנג'לו. מצטער, חשבתי..." קולו נשבר קצת. "סליחה, חשבתי שאת אחותי."

היא חייכה חיוך עצוב. "זה בסדר. אני רו." היא הושיטה את ידה, מהססת קצת, ללחיצה. ניקו חייך אליה חיוך עצוב.

"נחמד לפגוש אותך. מצטער שוב." הוא חזר למקומו שבתור, והתור המשיך להתקדם.

"אחי, אתה בס...?" התחיל גם ג'ורג', אבל ניקו הניד בראשו אז הוא השתתק. 

אחרי שכולם לקחו אוכל, הם הביטו סביבם בחוסר אונים. כולם התיישבו בשלוחנות, וכמובן שנשארו מקומות ריקים, רק לא ביחד. ועד כמה ששנאו להודות בזה, הם סמכו אחד על השני. הם לא רצו לעזוב. בסופו של דבר, קארל הוא זה ששבר את הקיפאון שלהם.

"קדימה. תפסיקו להיות ילדים קטנים. הנה, הירו, יש שם את הילדה הנחמדה שניקו דיבר איתה. לך שב שם, כתוב עד גיל חמש עשרה." הוא דחף אותו קלות לכיוון הילדה. הירו העיף בהם מבט חושש והלך לשבת לידה.

"ממנו נפטרנו. היקאפ, ג'ורג', אתם גדולים מספיק, לכו תמצאו לכם מקום ביחד, בטוח נשאר. וניקו, לך תבחר לעצמך מקום. אתה יכול לשבת ליד..." קארל חיפש קלות, ואז הצביע על אלק. "הנה. לידו."

ניקו הלך לכיוון המקום בחששות לא מעטים. בדרך הוא נתקל בטעות בילדה, בערך בת עשר. היא לבשה בגדים ירוקים וחומים, והשער שלה היה אסוף בסרט ירוק.

"תזהרי, תסתכלי לאן שאת הולכת," הוא ייצב אותה לפני שנפלה. היא הביטה בו במבט זועף.

"זה יהיה קצת בלתי אפשרי, כי אני עיוורת!" היא רטנה בשקט והסתלקה משם. לא בדיוק נקודת פתיחה הכי מוצלחת.

***************

"טוב, אז הם הקבוצה היחידה שאינה יודעת את ההקשר של כולם?" שאל המנהל.

קרמר הנהן. "כן, פחות או יותר. הם נכנסו לקפיטריה. הם לא היו אמורים להפרד. נראה לי לימדנו אותם את הלקח."

המנהל נאנח. "כן, בהחלט לימדנו. העשן היה רעיון מבריק קרמר, כל הכבוד."

"הכבוד כולו שלי, אדוני. אז..." הוא נשך את שפתו התחתונה, מתלבט האם להמשיך לדבר.

"דבר," פלט באנחה המנהל, מעביר יד בשערו האפור.

"פשוט, תהיתי מה עכשיו. הם פגשו את השאר. אז... מה הלאה?"

המנהל חייך חיוך מסוכן. "עכשיו גורמים להם לצאת משם."

מה המצב אנשים? רק כדי להבהיר כמה דברים - כשאני שואלת שאלה, תענו מה אתם רוצים, לא מה הדמויות רוצות.

ולשאלת היום - 

הירו או ג'ורג'?

הפרק הקודם		הפרק הבא