נאמנות או אהבה?

דראקו העביר את ידו בפעם האחרונה בשיערו הבלונדיני המושלם וחייך אל בבועתו.

ערב המסיבה הגיע וכל חרדותיו כבר שכחו מזמן. הוא היה מוכן ללכת.

הוא פנה אל דלת חדרו שנפתחה בתנופה ולמספר שניות רק עמד ובהה בבת דודתו בהשתאות.

 ונסה הייתה לבושה בשמלה שחורה ארוכה ונעליים בעלות עקב גבוה, וגלימה תואמת מקושטת בעיטורים של נחשים ירוקים עטפה את גופה.

משיערה הכהה הארוך והבעת פניה בעלות העפעפיים הכבדים לא היה ספק לדמיון בינה לבין אמה.

"מוכן?" היא שאלה.

דראקו המשיך לסקור אותה במבטו ולא ענה. היא נראתה הרבה יותר בוגרת לגילה.

"מה?" היא החלה לאבד סבלנות מההתעניינות המעמיקה שגילה בלבושה.

"את לא חושבת שזה יותר מידי בשביל סתם מסיבה?"

למשמע השאלה ונסה הזדקפה, שלחה מבט חד בחליפה שדראקו לבש ופרצה בנאום שהתחיל ב "אנחנו צריכים להראות את הגאווה שלנו בטוהר הדם ובבית שאליו אנחנו שייכים ולהראות לאנשים אחרים, כמו לחברה שלך מהפלפאף שאנחנו יודעים שאנחנו הבחירה המנצחת ולא הם.." וככה זה נמשך עד ששצף דבריה נקטע כשנרקיסה עלתה לחדרו לקרוא להם לבוא.

הוא ידע שונסה לא מחבבת את הייזל יותר ממנו אבל נראה היה שממש חשוב לה ללכת למסיבה הזאת רק כדי להוכיח שהיא יותר טובה ממנה, ואת האמת, הוא גם קצת הרגיש ככה, שהוא צריך להוכיח לכולם שבכלל לא אכפת לו והוא לא חושב יותר על חברתו לשעבר וזה עשה אותו מעט מתוח.                                                                                                                                     

"אני שמח שהשלמת עם ההגעה שלך למסיבה." אביו אמר בחצי חיוך כשדראקו, ונסה ואמו ירדו.

דראקו חייך חיוך קטן בחזרה בגב זקוף מנסה להפיג את תחושת המתח שפקדה אותו.

"אני אלך ראשון, נרקיסה את אחרי, אחר כך דראקו ובסוף ונסה." לוציוס מאלפוי חילק ביניהם את אבקת הפלו והתקדם אל עבר האח.

ונסה פתחה את פיה כדי למחות אבל כנראה שהחליטה שלא כדי לה להתווכח איתו כי פיה נסגר בהבעת איפוק.

 לוציוס צעד אל תוך האח, שלח מבט אחרון בדראקו ונעלם.

נרקיסה מייד נכנסה אחריו ודראקו צעד אחריה.

"נתראה שם." ונסה הפטירה ודראקו פסע אל תוך האח בנשימה עצורה.

הוא חשב על הבית של הייזל שלא ראה במשך כל כך הרבה זמן בעודו מסתחרר.

מספר שניות חלפו והוא היה בביתה.                                                             

הוריה של הייזל קיבלו את פניהם אך לא היה כל סימן להייזל.

פתאום דראקו חש שהוא מעט לחוץ.

הוא הביט סביבו, מקווה לא להיתקל בה, אבל הנה היא שם, בשמלה כחולה, ליד השולחן העמוס מדברת עם בת אחת שדראקו לא הכיר.

לפני שהספיק להרגיש משהו הוא הפנה את מבטו לכיוון השני בוחן את סביבתו, נמנע מלהביט בה.

הסלון נראה אותו דבר כמו שזכר אותו. הספות החומות, והשולחן הארוך. התאורה המעט חשוכה והמנורות שהיו תלויות לאורך כל התקרה.

אווירה חמימה שררה באוויר, כמו שתמיד הרגיש כשהיה בביתה.

אנשים בודדים עמדו ודיברו, ומין האח התווספו עוד עוד קוסמים.

לאחר מספר דקות גם קראב וגויל הצטרפו ותפסו את מקומם משני צידיו של דראקו.

 בין כל האנשים דראקו איבד את הייזל וגם את הוריו שדווקא מצאו אותו מהר והפגישו בינו לבין כמה מחבריהם שאת חלקם הכיר וחלקם היו חדשים לו.

ונסה התהלכה בגאון בכל הבית בארשת פנים מתנשאת, גלימתה המעוטרת מתנופפת מאחוריה.

היא נראתה נלהבת להראות את עצמה לפני כולם. בדיוק ברגעים כאלה נהג להכחיש כל קשר אליה.

לבסוף הוא השתחרר מהוריו שנסחפו לשיחות עמוקות עם מכריהם, ועם קראב וגויל ניגש אל שולחן האוכל.

באחת הפעמים שהרים את מבטו מצלחתו עינו נפגשו בעיניה של הייזל המרוחקת.

בהתחלה הוא רק הביט בה בהשתוממות בלי להרגיש דבר ולמה שירגיש משהו, הרי בכלל לא אכפת לו ממנה יותר, אבל כשהשניות חלפו ועדיין אף אחד מהם לא התיק את מבטו מהשני רגשות הציפו אותו. רגשות של כעס, תיעוב ועוד משהו, משהו אחר. משהו שניסה למנוע ממנו לכעוס.

הוא לא הצליח לפענח מה הייזל מרגישה.

 העיניים שלה נשארו ממוקדות בו והוא מיהר להסיט את מבטו ממנה.

השניות הבודדות האלו הספיקו לו והוא חזר אל צלחתו.

הוא שם לב שקראב וגויל כבר לא עמדו לצידו אלא פשטו על כל שולחן האוכל.

 הייזל יצאה מתווך ראייתו והוא הבחין בגלימתה של ונסה נבלעת בתוך קהל האנשים ולרגע הרגיש בודד.

הוא נמצא בתוך הבית הזה שהעלה בו נוסטלגיות, כל כך הרבה ימים שבהם בילו הוא והייזל ביחד, אבל הוא לא יכול לתת לזיכרונות האלו להציף אותו עכשיו.

 שקוע כל כך עמוק במחשבות ובזיכרונות שניסה לחסום, הוא לא שם לב לילדה הבלונדינית שהגיחה מאחוריו.

"היי." קולה הוציא אותו מהרהוריו והנה הוא עמד אל מול השמלה הכחולה הצמרירית שהבליטה את עיניה הגדולות.

"היי." הוא השיב בקור.

"אני שמחה שבאת." המילים יצאו מפיה בקושי בלחישה. היא התאמצה שלא להירתע מהמבט הקר שתפס את מקומו על פניו של דראקו.

"לא ממש הייתה לי ברירה." הוא אמר ביובש.

"לא באת בשנתיים האחרונות." קולה של הייזל לא היה יציב.

"לא יצא לי לבוא." הייתה תשובתו האדישה.

"אני שמחה שהשנה יצא לך לבוא. היית חסר." היא המשיכה את השיחה בהיסוס.

"אני בספק." דראקו אמר בלי כל רגש.

הפוגה קצרה שררה.

"רוצה לעלות אלי לחדר?" הייזל ניסתה לשבור את המתח ששרר ביניהם בבקשה המוזרה שדראקו לא ציפה לשמוע.

"יש פה כל כך הרבה רעש." היא הוסיפה.

תשובתו האוטומטית הייתה "לא, למה שארצה לעלות לחדר שלך?" ובמילה האחרונה גייס את כל הבוז שיכל.

הייזל נראתה נעלבת, אבל המשיכה לעמוד על שלה.

 "יש כמה דברים שאני רוצה להראות לך. בבקשה בוא איתי. יהיה לנו יותר נעים מלהיות כאן עם כולם ונוכל לדבר בפרטיות."

"לדבר?" דראקו גיחך.

"על מה את רוצה שאני אדבר איתך?"

הייזל לקחה נשימה עמוקה ואמרה "דראקו בבקשה, אל תהיה כזה."

דראקו הביט בה, מנסה לפענח לאן היא חותרת.

למה כל כך חשוב לה לדבר איתו בפרטיות? הוא לא רוצה לדבר איתה. או שאולי.. לא. אתה לא רוצה לדבר איתה, הוא אמר לעצמו בתקיפות.

תשובה חריפה עמדה על קצה לשונו, אבל עיניה הגדולות הביטו בו בכזה עצב שגרם לו לחשוב שנית.

מה בעצם זה משנה? ואולי היא רוצה להתנצל בפניו הרי מה כבר יש לה להגיד לו?

לפתע הרגיש שהוא רוצה לפגוע בה, כמו שהיא פגעה בו ביום המיון.

אולי אפילו יוכל לצרוח עליה קצת, להאשים אותה במה שעשתה אם לא ישמע התנצלות ממנה.

"טוב." הוא אומר לבסוף.

עיניה של הייזל אורו מעט והוא פסע אחריה במעלה המדרגות.

הפרק הקודם		הפרק הבא