נאמנות או אהבה?

ביום שלמחרת דראקו הבריק את המטאטא שלו מכל ההתעללויות של ונסה עם ערכת הטיפוח החדשה שהוריו קנו לו, כשדפיקה בודדה נשמעה על דלת חדרו.

לרגע הוא התקשח, אבל ונסה אף פעם לא דופקת.

"דראקו, אני יכולה להיכנס?" קולה של אימו בקע מעבר לדלת.

לפי ההתנהגות המנומסת הזאת בטח יש לה משהו רציני לדבר עליו, חשב דראקו, עזב את הנימבוס 2001 וקרא "כן."

נרקיסה נכנסה אל חדרו והתיישבה על מיטתו מסמנת לו להתיישב לידה.

"בקשר למה שאמרתי לך אתמול." היא פתחה. "באמת חשוב לי ולאביך שתראה גם אתה נוכחות." דראקו שתק.

"אני מבינה את מה שאתה מרגיש בקשר לבת שלהם, ושאתה לא רוצה ללכת, אבל זה לא רק זה. גם החברים שלך קראב וגויל יהיו שם ולא תצטרך בכלל להיות בחברתה. אני באמת רוצה שגם תהנה."

לזה הוא לא ציפה ממנה. הוא ידע שגם אמו לא התלהבה מהמיון של הייזל והצטערה שהחברות ביניהם נקטעה, אבל היא לא באמת הבינה הכל, את מה שזה שינה אצלו.

"אני לא חושבת זה יהיה לך כזה נורא." היא המשיכה כשדראקו המשיך לשתוק. "תחשוב על זה."

"טוב." הוא אמר לבסוף וניסה בכישלון חורץ להתחמק מהנשיקה שהצמידה לראשו.

והוא באמת חשב על זה.

בשנתיים האחרונות, רק קיבלו הזמנה וישר חיפש תירוץ כדי להתחמק אפילו בלי לחשוב למה. היה ברור לו שהוא פשוט לא יכול ללכת לשם, אבל למה לא בעצם? כמו שאימו אמרה, זה לא סובב רק סביב הייזל. הוא לא חייב להיצמד אליה, או בכלל להתקרב אליה. ומה הבעיה? בכלל לא אכפת לו ממנה. שנתיים שהתעלם ממנה ולא דיבר איתה. מה הבעיה להמשיך עם זה? גם אם כן יצא שיצטרך לדבר איתה, מה זה ישנה בעצם? לא אכפת לו ממנה יותר וככול שחשב על זה יותר, גם לה לא אכפת ממנו. למה שהיא תרצה לשבור את רצף השנתיים האלה? בהתחלה הוא כעס עליה ונצמד לכעס הזה כל כך חזק שלא שם לב שכבר לא אכפת לו יותר. הוא המשיך לתהות לעצמו עד שהגיע למסקנה שפספס כל הזמן הזה, שכל ניסיון ההתחמקות הוא רק מתוך הרגל, מין עיקרון. אולי מין נאמנות למשפחה שלו, לבית שלו. להתרחק מהילדה שעזבה אותו וסטתה לכיוון אחר וכבר לא שווה לו, אבל הוא לא יכול לתת לזה להכתיב לו את כל החיים. הוא לא יסלח לה, אבל הוא גם לא יתן לה לתקוע לו את החיים כי לא מגיע לה אפילו חלק קטן בחיים שלו.

דראקו פלט אנחה וצחוק של איך-נתתי-לזה-להשפיע-עלי-כל-כך השתחרר מפיו ובחיוך קטן חזר אל טיפוח המטאטא.

הפרק הקודם		הפרק הבא