חצות ביער הזאבים

בגלל שאני רואה שמשום מה הפאנפיק הזה ממש פופולארי, אני עושה משהו שאני לא עושה בדרך כלל- הגעתי מהקטע שנתקעתי בו בפרק לסיום מתקבל על הדעת וסיימתי את הפרק 1000 מילים לפני הזמן. אז זה פרק קצר, אבל מקווה שתהנו =]

 לילו גריינגר- סליחה על הדיליי בתגובה: קראתי כמה ספרים של צמרמורת (אני חושבת שקראתי את הספר על הערפדים שאת מדברת עליו, אבל לא שאבתי ממנו השראה כי הוא לא היה אוטנטי במיוחד), אבל את הספר "חצות ביער הזאבים" אני לא מכירה. יכול להיות שראיתי אותו פעם ומשם צץ לי השם XD אבל בכל אופן, וולס זה מחוז בבריטניה (המחוז של לונדון לדעתי) והסיבה היחידה שציינתי את השם שלו הייתה ש"בטיול כיתתי ביערות, שירלי..." נשמע ממש עילג. כאילו, איזה יערות? בקיצור, זה לא קריטי ^^"

פרק ג'

הכבשה והזאב

"דין!"

התשובה היחידה שקיבלה היה הד קולה בין העצים.

"דין! דין, אתה שם?"

הד, ושקט. שירלי נאנחה, מנסה ללכת לאחור למקום בו תוכל לראות את פני הפלטפורמה שהייתה ביתו של דין. היא לא ראתה דבר, אפילו לא את חפציו.

צווחה מרוחקת הקפיצה אותה. אך זו הייתה רק ציפור שהתעוררה על רגל שמאל. בעקבותיה פתחו כל ציפורי היער במקהלה, ושירלי נאנחה, מתוחה.

דין לא היה שם. את כל הלילה היא בילתה רק בחיפוש אחר המקום בעלטה, בפחד תמידי מפני זאבים, ועם השחר הקפוא מצאה את ביתו ריק.

היא שפשפה את ענייה העייפות. איפה יכול היה להיות?

היא התיישבה לרגלי העץ רק כדי לזנק מייד על רגליה. הכל היה מחוסה בכפור; טל שקפא.

במקום, היא המשיכה ללכת. חרף עייפותה היא לא נעצרה לנוח, ולא אכלה למרות שהייתה רעבה. היא העדיפה להמשיך לשוטט ביער מאשר לחזור למחנה.

היא חשה בודדה מתמיד. דין נעלם ללא עקבות, קסנדרה התגלתה כאישה- זאב... שירלי כעסה על עצמה על שהעזה לחשוב שהצליחה לרכוש חברים אמיתיים.

רגליה נשאו אותה לכיוון לא מוכר, והיא הרשתה להן לפעול כרצונן בעודה שקועה במחשבות. היא לא נתנה מחשבה על היכן תמצא את עצמה לבסוף, ורק ידעה שהיא כל כך שונאת את השהות במחנה, שתמצא את עצמה שם לא משנה כמה תנסה לברוח.

היא תעתה בין העצים זמן ממושך לפני שהבינה שהיא צועדת על אדמה קפואה ללא שביל, ושערפל כחלחל, זוהר באור השמש החורפית הגוססת, אורב לה באופק מכל הכיוונים.

היא התיישבה על עקביה כשגבה אל גזע עץ חטוב ולגמה את טיפות המים האחרונות ממימייתה.

"שלום לך."

היא צווחה וזינקה אל רגליה, מסתובבת בחדות. המימייה נשמטה על האדמה.

שעון על גזע העץ בחינניות עמד גבר, מחייך אליה חיוך מטריד, רעב, של שיניים מחודדות ועניים צהובות מבריקות. שירלי נסוגה לאחור. השטח היה כל כך חשוף ומואר, איך לא הבחינה בו מתקרב?

"אני מצטער שהבהלתי אותך," הוא אמר. שירלי שתקה. האם עליה להסתובב ולברוח?

"לא דברנית גדולה, מה?" אמר האיש והתנתק מהגזע. גופו הגדול להפליא התנדנד קלות. הוא לבש כמה סחבות קרועות כבגדים ושני חתכים אדירים נחרצו בחזהו, אך הוא המשיך לחייך את חיוכו הזאבי ונראה מאושר מאד חרף מצבו.

שירלי ידעה, ברגע שראתה אותו, שהוא אדם- זאב.

היא הסתובבה ופתחה בריצה פראית לכיוון השני. אך היא לא התרחקה יותר ממספר צעדים לפני שחשה אותו אוחז בזרועה בכוח ומסתובב אותה בתנופה.

היא מצאה את עצמה מביטה היישר לתוך פניו השעווניות; זיפי זקנו גדלו פרא, לבנים בחלקים גדולים ממנו, ובשיערו החום- אפרפר נקרו גם פסים אפורים מתים.

הוא חייך שוב. "ממהרת לאן שהוא?"

"חברה שלי," שיקרה שירלי בקול דקיק.

"סליחה? החברה שלך?"

"כן. היא אשת- זאב. היא נקלעה לקרב עם זאב אחר הלילה, ושמעתי שמסתובבים ביער קוסמים שאולי יוכלו לרפא אותה. היא נפצעה קשה מאד-" פטפוטה הלחוץ של שירלי נקטע.

"אשת- זאב, את אומרת?" אמר האיש, ונראה מתעניין באופן ברור. "הן נדירות ביותר..."

"כמובן," אמרה שירלי, והתאמצה להישמע רגועה.

"את מכשפה?" הוא שאל פתאום, נועץ בה עין צהובה חדה.

שירלי טלטלה את ראשה לשלילה, לסתה מקובעת מרוב פחד.

הוא חייך חיוך רחב מתמיד. שירלי הצטמררה כשהבחינה בשאריות דם על כמה משניו הצהובות. ריח מצחין נידף מפיו.

"אם כך," אמר, והסב אותה לכיוון המתאים בתקיפות. "אני מאמין שאוכל לסייע לחברתך, בתמורה לתשלום סמלי..."

"איזה תשלום?" שאלה שירלי ברעד. התחוור לה שהיא לא יכולה להשתחרר מאחיזתו. היא ידעה שאם תבצע תנועה מהירה מידי, ציפורניו הארוכות והמטונפות יינעצו בכתפה.  

"בתמורה להצלה, חברתך תהפוך להיות בת הזוג שלי. עד שאחליט אחרת," אמר האדם- זאב, קובע את קצב ההליכה המהיר.

שירלי רצתה לסרב.

"מה את אומרת?" הוא אמר בזחיחות שהבהירה לה שהיא לא יכולה לסרב.

שירלי בלעה." אני מניחה שזה בסדר..."

נכון שקסנדרה לא סיפרה לה על טיבעה האמיתי, אבל היא לא יכולה הייתה להאשים אותה. אף אחד אחר לא היה מאמין לה אם הייתה מספרת לו זאת- היא בוודאי חשבה ששירלי לא שונה. היא לא הרגישה שמגיע לקסנדרה להיות בת זוגתו של האיש הזה בגלל ששיקרה לה. להפך- עצם הרעיון הבעית אותה.

בעוד האיש מוביל אותה בין העצים, היא חשה שמצד אחד היא יכולה להתנחם בעובדה שהם לא באמת הולכים לראות את קסנדרה הפצועה, כך שהעסקה לא תתממש. מצד שני, שירלי הייתה משוכנעת שהדבר לא יטיב עם גורלה שלה.

כמה זמן תוכל להוליך אותו שולל עד שיאבד את סבלנותו? איך תצליח לברוח?

"מה שמך?" שאל האיש לאחר זמן מה.

"שירלי," ענתה שירלי במתח.

"שם יפה," הוא אמר בחיוך מוזר והשתתק. שירלי לא רצתה לשאול אותו מה שמו.

הם הלכו זמן ארוך. לכאורה אדם- הזאב היה זה שהוביל, אוחז בה באחיזה קלילה אך חזקה, אך היא הייתה זו שבחרה לאן ללכת, למרות שלא היה לה שמץ של מושג איפה הם נמצאים.

"זה עוד רחוק?" דרש אדם- הזאב בחוסר סבלנות.

"כן," השיבה שירלי.

הוא סינן בחוסר סבלנות. שירלי הדחיקה את חששותיה והמשיכה ללכת. כעת, כשהייתה מורגלת למצב, החלה לדאוג גם לדין, היכן שלא היה, ולפרופסור לופין הפצוע. היא תהתה איך הגיבו דיירי המחנה כשחזר לדמות האדם שלו עם שחר. אם זכה בכלל לראות את השחר...

"אני רעבה," היא פלטה לאחר זמן מה. "אנחנו יכולים-?"

אדם- הזאב תקע בה מבט עצבני. "תמשיכי ללכת," סינן.

"אבל-"

"בלי אבל." הוא חיזק את אחיזתו בכתפה. "תאכלי תוך כדי הליכה, אם את חייבת. אנחנו לא עוצרים עד שלא נמצא את החברה שלך."

שירלי כרסמה שאריות עוגיות שנותרו בתיקה, ראשה קודח במחשבות. השמש כבר עברה את הזנית- היא תיארה לעצמה שהשעה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת. רגליה כאבו מהליכה בלתי פוסקת, ועייפותה הכבידה עליה. איך תוכל לחמוק ממנו במצב הזה? היא לא יכולה הייתה להתרחק ממנו בתירוץ שהיא הולכת לעשות את צרכיה כי הוא לא אפשר לה לעצור, אפילו לא כדי לאכול.

המוצא היחיד שלה היה להסיח את דעתו. אם יפגוש בקסנדרה בוודאי ימקד בה את כל תשומת ליבו וישכח משירלי. אך קסנדרה, כמובן, לא חיכתה להם בצד הדרך.

שירלי עזרה אומץ. "תראה," אמרה, מצביעה על גוש שיחים שחור מאחורי ווילון של קרני שמש שהסתננו מבין הענפים העירומים. "הינה היא, לרגלי השיח."

"איפה?" אדם- הזאב אימץ את עניו.

"ממש שם, אתה לא רואה אותה שוכבת?" היא הניחה יד על פיה. "המצב שלה יותר גרוע משחשבתי."

אדם- הזאב רחרח את האוויר בחשדנות. "אני לא מריח כלום." הוא עשה צעד אחד. זו הייתה ההזדמנות שלה.

מתנתקת מאחיזתו בכתפה היא סבה ורצה, דוחקת ברגליה ללא רחמים. העצים חלפו על פניה ביעף והצללים עטפו אותה. היא שמעה את רגליו היחפות על האדמה מאחוריה.

היא אימצה את שריריה בכוח והאיצה. שרירי רגליה צרחו לה להפסיק. ליבה פרפר מפחד ומאמץ. היא השתופפה בניסיון להאיץ עוד, לברוח-

והתנגשה בגוף מוצק. היא פגעה באדמה הקרה בחבטה, וחשה כאילו כל איבריה הפנימיים עוברים טלטלה מסוכנת.

היא מצמצה בענייה מעלה בבלבול. מספר מסכות מתכת שפיותיהן מסורגות הביטו בה מלמעלה באטימות, עלי העד השחורים תחת אור השמש מקיפות את ראשיהן כמו כתרים.

רגל חדת ציפורניים בעטה בצלעותיה בחוזקה. היא צעקה והתפתלה.

ידו המחוספסת של אדם- הזאב משכה אותה לרגליה. במעורפל היא הבינה שהוא מקלל אותה ומטלטל אותה, אך היא הייתה מבולבלת ומיואשת מכדי לשים לב לכך.

המסכות הביטו בה בעניין.

"מי זו, גרייבק?" שאלה אחת.

"מוגלגית מטונפת," ענה אדם- הזאב גרייבק וטלטל אותה לאות הדגשה. "אם היא לא תראה לי את החברה אשת- הזאב שלה בקרוב, היא תהפוך לאשת- זאב..." הוא דיבר ספק אל המסכות וספק אל שירלי.

"תעזוב אותה, גרייבק," אמרה מסכה אחרת. למרות שקולה היה מעומעם, הוא נדמה לשירלי מוכר. "יש לנו דברים חשובים יותר לטפל בהם."

גרייבק חשף את שיניו בנהמה. "אתה לא מחלק פה פקודות, מאלפוי. אני מקבל פקודות רק מאדון האופל."

מאלפוי צעד קדימה ברשמיות. "כל עוד אדון האופל לא נוכח, אני מחלק את הפקודות. עכשיו עזוב את הילדה."

"לא," נהם גרייבק, דוחף את שירלי לאחור כאילו הייתה צעצוע וגרייבק הילד לא היה מוכן שתילקח ממנו בשום פנים ואופן. "אני מחפש בת זוג כבר עשרות שנים. אני לא מתכוון לתת להזדמנות הזו להילקח ממני-"

אור אדום הציף את האזור. המסכות כיוונו אל גרייבק שרביטים וירו עליו רצף של קללות אדומות. שירלי נפגעה מייד ונפלה לאדמה בתחושה קפואה שכבר חשה בעבר, אבל חזקה הרבה יותר. האור למעלה גווע, והעלים השחורים הציפו את מוחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא