חצות ביער הזאבים

תודה על התגובות. הודעה מראש- הפרק הבא עשוי להתעכב מעט יותר מהרגיל. עמכם הסליחה ^^"

פרק ב'

כשהאורות כבים

שירלי התעוררה לקול טפוף גשם קל על החלון. לרגע שכבה במיטה, נהנית מתחושת הנמנום הנעימה, כשנשמעה עוד נקישה חדה על הדלת ונזכרה מה העיר אותה מלכתחילה.

קייסי מלמלה משהו בשנתה ושילה כיסתה את ראשה בשמיכה. שירלי ירדה בזהירות בסולם באפלוליות של טרום- שחר ופתחה את הדלת.

קסנדרה נדחקה פנימה בשתיקה. בחוץ, אור ראשון של שחר זרח מעל שולי היער, והמחנה התחיל להראות סימני התעוררות.

שירלי סגרה את הדלת ופנתה אל קסנדרה, שהתמוטטה על מיטתה עם נעליה העטופות בבוץ. מכנסיה היו גם הם מלוכלכים בבוץ, ובמעילה השחור, הגדול, נכרו בברור סימני הגשם ועלים נתפסו בו ובשיערה. מצבה היה גרוע באופן כללי, אך הדבר הגרוע ביותר בהופעתה היו פניה; הן חיו חיוורות מתמיד, עם לחי אחת התנוסס חתך, וענייה היו שקועות מאד וממוסגרות בצבע כהה כל כך, ששירלי לא האמינה שאלו אכן ענייה, ותהתה האם זו כמות עצומה של איפור שנמרחה.

זרועה הייתה תלויה ברפיון לצד גופה. שירלי הבינה שהיא כואבת לפי הבעות פניה של קסנדרה בעודה מחפשת תנוחה נוחה לשכב בה.

"איפה היית?" היא שאלה.

"מה זה עניינך?"

"את נראית זוועה."

קסנדרה לא טרחה להגיב. היא הרכיבה את אוזניותיה בהתעלמות.

שירלי החליטה שיש לה דברים חשובים יותר לעשות מאשר לתחקר את קסנדרה על מעשייה, למרות שההעלמות עוררה את חשדנותה.

היא מיהרה להתכונן ולהגיע לחדר האוכל בין הסועדים הראשונים. כך היא הצליחה להסתיר כמה לחמניות קטנות, תפוח, וחופן טבליות ריבה בתוך תיקה.

המחשבה על פגישתה עם דין היום, והעובדה שהיא יודעת משהו שאף אחד מהיושבים איתה בחדר האוכל לא וידע, רגשו אותה. אך עד מהרה היעדרותה של קסנדרה החלה לצרום לה, כי שוב הייתה לבדה.

כשהכיתה התאספה ליד שער המחנה היא שאלה את גברת מקדונלד עליה.

"מקנייט אומרת שהיא מרגישה לא טוב," היא ענתה, ותקעה בשירלי מבט מוזר.

שירלי מלמלה משהו על כך שהיא באמת נראית לא טוב והתרחקה, חשה את מבטה של המורה נעוץ בעורפה.

היום ההוא היה משעמם במיוחד. בלי קסנדרה, שירלי חשה בודדה מתמיד. היא השתוקקה לקבל סימן מדין, או אפילו מאיזה אדם- זאב או מהאיש בגלימה השחורה, משהו שיזכיר לה כמה היא לא צריכה את הערכתם של כל השאר. באותו היום קייסי ושילה החליטו לצחוק על הנעליים החנוניות שלה ועל הסוודר שלה שיצא מהאופנה כבר לפני שנים.

עד שעשו את דרכם בחזרה למחנה, כל מה ששירלי רצתה לעשות היה לחזור הביתה, או לפחות להתחפר במיטה הקשה שבמחנה ולישון עד הבוקר שלמחרת, שאולי יפציע ידידותי יותר עבורה.

היא אפילו לא טרחה להקשיב להסבריו של המדריך ג'ון על חיות לילה, דבר שלא אפיין אותה, והיא הלכה מאחורי הכיתה במבט מושפל. היא כעסה על עצמה על שטיפחה ציפיות לרכוש ידידים חדשים.

לפתע מעדה ופגעה בשביל הלח מגשם. ברכיה וכפות ידיה צרבו בכאב.

"תיזהרי יותר כשאת הולכת, מונקהאוס," אמרה לה גברת מקדונלד כשחלפה לידה בעודה היא מזדקפת, ונכנסה למחנה.

שירלי מצאה ששרוכי נעליה מותרים. מוזר, היא חשבה, רק לפני רגע הם היו קשורים...

הבזק כסוף משך את תשומת ליבה. על השביל מולה ישב נמר. ובכן, זה לא בדיוק היה נמר, אלא מן צל כסוף וברור להפליא של נמר.

היא הביטה סביב, בודקת האם היא היחידה שרואה אותו. כתמיד, היא הייתה לבדה.

"שירלי," אמר הנמר בקול מוכר, "בואי אחרי."

הוא פנה לכיוון היער, לא הולך או רץ, אלא יותר מרחף כשרגליו נעות. שירלי רצה אחריו בחזרה אל בין העצים.

התרגשותה הייתה הדבר היחיד שהמשיך להניע אותה גם כשריאותיה צרבו ממאמץ הריצה. היא הבחינה בהבזק הכסוף בין העצים האפלוליים לעיתים רחוקות יותר ויותר, עד שלבסוף נעלם.

"חכה!" היא צעקה, אך מגרונה המתנשף נפלטה רק תחינה מהוסה.

לא מסוגלת לרוץ יותר, היא נעצרה והתנשפה בכבדות. מביטה סביבה בעניים מטושטשות מזיעה בחיפוש אחר הצל הכסוף, היא הבינה שהיא כבר הייתה שם בעבר; בדיוק שם היא עמדה בלילה שלפני, מתחת לעץ האלון עם רוג'ר, כשהזאב תקף אותם.

מרימה את מבטה, היא הבחינה בדין מחייך לעברה מביתו שבין הענפים.

היא חייכה בחזרה, למרות התנשפויותיה. איך חשבה שלא יפגשו שוב?

הוא זרק לעברה סולם מאולתר, שנבנה ביד מוכשרת במיוחד. היא טיפסה בזריזות למרות חוסר היציבות שלו, ונעמדה על ארבע על מצע הענפים.

באור היום דין נראה פחות לאה ומריר, ויותר כמו ילד שאבד ביער. לידו שכב איש, מכוסה בשמיכותיו של דין.

"מי-"

"זה פרופסור לופין," דין הציג את האיש, שהיה חיוור מעייפות וכאב אבל עדיין חייך אל שירלי חיוך נעים ושלח את ידו ללחיצת יד. על פניו נראו צלקות ישנות, וכמה חתכים טריים מאד. "פרופסור, זו שירלי. היא מכירה את הארי- סיפרתי לך עליה. שירלי, זה פרופסור לופין- המורה הכי טוב בעולם."

"למעשה, אני כבר לא ממש פרופסור," אמר פרופסור לופין, קולו עצור משהו מכאב, אך חייך אל דין בהכרת תודה.

"מה קרה לך?" שאלה אותו שירלי.

דין ופרופסור לופין החליפו מבטים. "בואי רק נגיד," אמר הפרופסור, "שנכנסתי לקטטה קטנה."

"פה, ביער?"

שפתיו של פרופסור לופין התפתלו, אך שירלי לא יכולה הייתה לדעת האם זה היה חיוך או עווית כאב. דין מיהר לשנות נושא, "יש לך משהו בשבילי?"

שירלי נזכרה באוכל והוציאה אותו מתיקה.

"זה לא הרבה, אבל זה מה שהצלחתי-"

דין התעלם מדבריה לחלוטין בעודו נוגס בלחם ברעב.

"רוצה משהו, פרופסור?" הוא שאל בפה מלא.

"לא תודה, דין. מה מעשיך ביער הזה, שירלי?"

"טיול בית ספרי."

"אני מוכרח לומר שלא יכולתם למצוא זמן נורא יותר."

"אני יודעת," אמרה שירלי, נזכרת באירועי אמש. לפתע, כשהחשכה מתגנבת בין העצים, חשש אחז בה. "רק אתמול דין הציל אותי מזאב- אדם."

פרופסור לופין נאנח. "וזה לא הכל. אוכלי מוות שורצים ביער הזה כמו מקקים. ואני חושב שלגיון אנשי הזאב של גרייבק חונה פה עכשיו, מה שהופך את הכל לגרוע עוד יותר."

"אוכלי מוות?" שאלה שירלי.

"קוסמים אפלים," הסביר הפרופסור.

"לבושים בשחור ועוטים מסכות?" היא שאלה, "כי נתקלתי באחד כזה אתמול-"

דין כמעט נחנק מחתיכת לחם גדולה. פרופסור לופין נראה מוטרד. "מה הוא עשה?"

שירלי סיפרה לו על המקרה המוזר ביום שלפני.

"התעתק," אמר פרופסור לופין בהרהור. "זה מסוכן. ומטופש. הם חסרי זהירות- אני מקווה שזה יביא למפלתם."

שירלי תהתה מה חבורת חסרי- קסם בדמות כיתתה יוכלו לעשות לחבורת קוסמים אפלים, אבל לא העלתה את התהייה בקול. היא יותר חששה ממה שיעשו הקוסמים האפלים להם.

אך פרופסור לופין לא נראה מודאג מכך. עניו הזהובות סרקו את צמרות העצים השחורות ואת השמיים האפורים שמאחוריהם ונאנח כשהתיישב באיטיות.

"כדאי שאני אצא לדרך," הוא אמר בשפל רוח. "אני מודה לך מאד על האירוח, דין."

דין חייך חיוך מריר. "ביתי הוא ביתך, פרופסור."

"וביתי הוא ביתך," אמר פרופסור לופין, "אתה לא חייב להמשיך לברוח-"

דין ניער את ראשו נחרצות. "לא. אני לא אוכל להעמיד את אשתך ואת התינוק בסכנה. אני אסתדר."

פרופסור לופין הניח יד מנחמת על כתפו של דין. "שמור על עצמך. תיזהר מאוכלי המוות. שלא תעז להסתכן."

דין הנהן, ואדוות פחד קלילה אך קרה חלפה בהופעתו ושקעה.

"אכפת לך?" אמר פרופסור לופין לשירלי פתאום, והיא הבינה שהוא לא לבוש תחת הסדינים.

היא הסמיקה והפנתה את ראשה לכיוון השני. היא שמעה את פרופסור לופין גונח בעודו קם על רגליו ואז יורד בסולם בקלילות מפתיעה.

"זה בסדר, הוא נעלם," אמר לה דין. מביטה בצללים שעל פניו, היא הבינה שכבר כמעט חושך. "כדאי שתחזרי. עוד מעט הירח יזרח."

רעיון דגדג את מוחה של שירלי. "פרופסור לופין... הוא אדם זאב."

"נכון," אמר דין, "הוא נקלע לקרב עם זאב אחר אתמול בלילה. כנראה אותו הזאב שתקף אותך. מזל גדול שמצאתי אותו, אחרת..."

"הייתי בטוחה שאנשי זאב הם מרושעים," אמרה שירלי.

"לא כולם. הרבה הם אנשים מאד נחמדים במהלך החודש, ורק בירח המלא הופכים לזאבים. אבל יש כאלה שוויתרו על הניסיון להשתלב בחברה והפכו לזאבים לכל דבר, גם כבני אדם. הם מעטים, אבל הם מוציאים לאנשי- זאב שם רע מאד." דין הציץ בשמיים. "ובכן, כדאי שתחזרי."

"רגע," פלטה שירלי, שלא רצתה לחזור לבדידות המחנה. "למה אתה חי ביער בכלל?"

"סיפור ארוך. אולי למחר," אמר דין, ובכלל לא נראה נלהב לספר אותו. "תוכלי להביא לי עוד אוכל, ואולי קצת ציוד רפואי? נתתי לפרופסור לופין כמעט את הכל."

עד שחזרה למחנה, החשכה כבר נפלה לחלוטין. היא מצאה את עצמה מציצה בשמיים בכל כמה דקות, מחפשת אחר הריח המלא. לפתע אור נח עליה כמו זרקור והיא הפנתה את מבטה.

"מונקהאוס." זו הייתה גברת מקדונלד. היא בחנה את הופעתה הלא- רחוצה בעליל בעין צרה. "איפה היית בדיוק?"

"ובכן-"

גברת מקדונלד צקצקה בלשונה באכזבה. לרגע שירלי חשה נכלמת, אבל אז קרן הירח הראשונה הזדקרה מעבר לשולי היער, וכבר לא היה אכפת לה.

"מונקהאוס, מאז שהתיידדת עם מקנייט אני מאוכזבת ממך מאד- מתרחקת מהכיתה, לא מגיעה להדרכות. זה לא מתאים לך."

שירלי צפתה בירח המלא, עדיין חיוור בשמיים. היא מעולם לא הביטה בו בכזה ריכוז- מעולם לא הבינה כמה הוא מהפנט.

גברת מקדונלד נאנחה. "את מקשיבה לי בכלל?"

שירלי הנהנה בחוסר הקשבה.

"נו, תיכנסי."

בתוך הכיתה ישבו על בני כיתתה, רחוצים ולבושים בבגדים נקיים, מפוזרים על כיסאות פלסטיק קשים. כולם הביטו בה כשנכנסה ותפסה את מקומה בפינה, מגלגלים את עיניהם או מגחכים בלעג. היא שמעה את קייסי לוחשת לחברותיה כמה זה מגעיל שהיא בכלל לא טרחה להתקלח.

"מצוין שהצטרפת אלינו, שירלי," אמר המדריך ג'ון, עליז ברמה מעצבנת, כתמיד. הוא שב אל מפת הירח. "אז כמו שאמרתי, זוויתה של השמש בירח לירח היא מה שגורמת לנו לראות רק חלק ממנו בכל פעם, כי לירח אין אור משלו. המסלול של השמש והירח קבועים, כך שבזמן מסוים בחודש הירח יהיה מלא או לא ייראה בכלל..."

מחשבותיה של שירלי נדדו. איך הם יכולים לשבת כאן ולהתלחשש ביניהם בשעמום, בזמן שזאבי אדם צמאי דם מהלכים מאחורי גדרות המחנה? היא קיוותה שלפחות הקוסמים האפלים לא מהווים להם סכנה.

היא השתוקקה להמשיך לשוחח עם דין בעניין- הוא ריגש אותה והפחיד אותה בו זמנית.

מעניין, היא חשבה, האם קסנדרה תהיה מוכנה להקשיב לתיאורית אנשי הזאב. משום מה, שירלי פקפקה בכך- אם קסנדרה מגחכת למשמע המושג קוסם, למה שתאמין לקיומם של אנשי זאב?

ואיפה הייתה קסנדרה, בכלל?

כל המנורות השמיעו מן שיעול צרוד והחדר היה חשוך לחלוטין. כמה בנות צעקו. כמה בנים צחקו.

"כולם להישאר רגועים!" קרא קולו של המדריך ג'ון, מרגיע. "זו בטח רק נפילת מתח במצבר של המחנה. זה קורה לפעמים. מישהו מוכן לפתוח את הדלת?"

הדלת נפתחה. ברור היה שהאורות כבו בכל המחנה. רק הירח נותר להאיר את דרכם באורו הכסוף, הבוגדני. עננים שייטו על פניו, מתגרים, וחיוכו החיוור והמסתורי נסתר והתגלה, נסתר והתגלה.

המדריך ג'ון חלף בין הכיסאות במהירות ויצא בצעד קליל. כל התלמידים פנו אחריו, אך גברת מקדונלד חסמה את הדרך בקור רוח. "נשארים פה. אסור להתפזר."

זה היה רעיון רע, כי כך כל המתח שחשו הצטבר בתוך חדר אחד חשוך. שירלי חשה את כולם נעים סביבה, חסרי נחת, נרגשים לטוב ולרע.

פתאום מורה אחר חלף על פני הכיתה בהתנשפות. "נורמה," הוא פלט, "את מוכרחה לראות את זה..."

"תישארו פה," זרקה גברת מקדונלד מעבר לכתפה ויצאה אחרי המורה.

כמובן שאיש לא הקשיב לה. כולם מיהרו להישפך החוצה, ביחד עם מרבית הכיתות האחרות. כולם התחילו לדבר זה עם זה בבת אחת, ותוך רגע נפוצו שלוש שמועות למקורה של הפסקת החשמל.

"שמעתי שהמצבר הושמד לחלוטין," שירלי שמעה מישהו מחברותו של רוג'ר אובורן אומר לחברו, "מלא בסימני טפרים, כאילו איזו חיה תקפה אותו..."

שירלי החליטה לחזור לחדרה. קסנדרה בטח תוהה מה פשר החשכה הזו. אך כשהגיעה לשם, אור הירח דרך החלון גילה לפניה חדר ריק.

חפציה של קסנדרה היו מפוזרים בערבוביה על מיטתה, כאילו חיפשה דבר מה בחופזה. שירלי התקרבה ונברה בחפצים. היו שם כמה פרטי לבוש, מברשת שיניים ותקליטים, אך הפריט שמשך את תשומת ליבה של שירלי היה תיק עזרה ראשונה אדום שתוכנו נשפך על המיטה. שירלי לא חשבה שדווקא קסנדרה תהיה האדם שיערך טוב כל כך ליציאה לחיק הטבע, ונראה שהיא השתמשה כבר בחלק גדול מהחומרים.

שירלי נזכרה בדבריו של דין, על כך שהוא זקוק לאספקה רפואית, ותהתה איך תגיב קסנדרה אם תשאיל כמה מהפריטים שברשותה... הרי דין, שחי ביער, זקוק להם הרבה יותר, ואולי פרופסור לופין יזדקק לטיפול נוסף לאחר השינוי שלו...

הבנה קרה חלחלה לעצמותיה שירלי. אולי גם קסנדרה תזדקק לטיפול אחרי השינוי שלה?

היעלמותה במשך הלילה, המצב הרע בו הייתה בבוקר, נטייתה לא להופיע לבית הספר באופן קבוע, הניכור שחשה כלפי אנשים אחרים...

צעקה מתוך המחנה הבהילה את שירלי וחוט מחשבתה נקטע. צעקות נוספות נשמעו- צעקות בהלה, ורעם רגליים רצות לכל עבר.

שירלי רצה אל הפתח והביטה החוצה, אך עננים כיסו את הירח והיא לא ראתה דבר. היא העזה לצאת החוצה אל השבילים הקרים, ורק כשעמדה בראש גרם מדרגות הבחינה במה שמתרחש למטה; כולם נסים מפני דמות שחורה רכונה מעל דבר מה מול חדר האוכל. שירלי הבחינה בשובלי דם מטפטים במורד האספלט, וברעמת שיער מפוזרת על המשטח המחוספס. היא חשה בחילה.

תלמידים חלפו על פניה בריצה, אך היא לא הפסיקה להביט בזאב הרעבתן, שקרע פיסות בשר מעל טרפו. היא זיהתה את הפרווה הכהה, הגסה, ואת מבנה הגוף המפלצתי- זה היה הזאב בו נתקלה בלילה שלפני.

הוא סיים לכלות את טרפו עד מהרה. פיו היה מוכסה דם כהה, ושירלי שמחה שצילו מכסה על שארית ארוחת הערב שלו. היא חשה את העניים הכהות עליה, והבינה שנותרה כמעט לבדה.

היא סבה ורצה. רגליה היו כבדות, כמו בחלום, ונשימתה קצרה מפחד. היא שמעה אותו על עקבותיה, נשימותיו החייתיות מרשרשות וכפותיו הכבדות מכות באספלט. היא התפרצה לתוך חדרה וטרקה אחריה את הדלת בעוצמה.

שילה וקייסי כבר היו שם, מסתתרות בחדר הרחצה, וצרחו בבהלה למשמע הקול. שירלי רצתה לצעוק להן שזו היא, אך דבר מה כבד פגע בדלת בעוצמה והיא הועפה על ערבוביית החפצים שנחו על הרצפה.

ריח מחליא שם דם וזיעה מצחינה מילא את האוויר. שירלי מיהרה לקום על רגליה ולסגת מפני הזאב שפרץ פנימה. הוא היה מבולבל לרגע מהחלל הצר אליו נקלע, ושירלי ניצלה את ההזדמנות- מייבש השיער של שילה נח על המיטה שלה. היא השליכה אותו לכיוון הראש, אך פספסה מרוב לחץ והוא פגע בגבו.

הזאב נהם בכעס. שירלי השליכה כל דבר שנקלע לדרכה; בקבוקים, נעליים, כל דבר כבד. נראה שזה מבלבל אותו, אם כי גם מכעיס אותו מאד, והוא לא הצליח להביא את עצמו לזנק כשחפצים כבדים פגעו באפו.

ידה של שירלי מצאה קופסת תקליטים. היא התכוונה לזרוק אותה, אך נעצרה.

האם הדבר יכעיס אותה עוד יותר? האם היא מבינה בכלל שהחפץ שייך לה?

שאגה חייתית נשמעה. בהבזק של פרווה חומה זאב נוסף זינק פנימה, על גבה של הזאב- אישה, שהשתטחה על הרצפה בנהמה. שירלי נסוגה לאחור בפחד וראשה נחבט במסגרת החלון.

הקרב לא היה ממושך. ערבוביה של פרווה, שיניים, טפרים ודם התגלגלה על רצפת החדר, מועכת כל דבר שנקלע לדרכה. לבסוף הזאב חום הפרווה נזרק אל פינת החדר, ויריבתו, פרוותה מטונפת בדם וריר, שלחה בו מבט אכזרי אחד, אוזניה משוכות לאחור, לפני שרצה משם בזריזות מפליאה יחסית לפציעותיה החמורות.

שירלי התרחקה מהקיר ברעד. מחשבתה המבולבלת עוד לא הדביקה את קצב התקדמות האירועים. היא התקרבה אל הזאב השני בחשש, למרות שנותר שרוע על הרצפה. שינויו האדומות היו חשופות, אך בהתנשפות של כאב. היה בו יותר מהאנושי מששירלי ציפתה לראות.

לפתע עין זהובה אחת נפקחה והציצה לכיוונה בסבל.

"פ-פרופסור לופין?" היא פלטה, המומה.

זאב האדם השמיע קול המתחבט בין יבבה זאבית לבין אנחה אנושית, ושקע.

היא הייתה חייבת למצוא את דין. היא לא ידעה מה יכול היה לעשות בנידון בכלל, אבל היה עליה למצוא אותו- הוא היה היחיד בו היא יכולה הייתה לבטוח כעת, ואחרי הכל, היא שקשקה מפחד.

השקט הפתאומי בחדר העיד על כך ששילה וקייסי מתחבאות בשירותים, לא מעיזות לבדוק האם הזאב כבר טרף את שירלי.   

היא חטפה את תיקה, שפכה לתוכו את כל האספקה הרפואית שנותרה לקסנדרה, ופנתה אל דמותו הזאבית של פרופסור לופין בפעם האחרונה לפני שיצאה, "אל תדאג, פרופסור. אני מייד אביא לכאן את דין."

פרופסור לופין נע מעט והשמיע קול, אולי מנסה לעצור בעדה. שירלי נגעה בפרוותו הגסה לאות פרידה ויצאה.

דיירי המחנה החלו מתאספים מסביב לדלת, מגיחים ממקומות מחבוא שונים ומשונים, כולם משקשקים וחשדניים כמו קבוצות פליטים מיואשות.

כמה בעלי סמכות ניסו לפנות אליה. היא התעלמה מהם, חלפה תחת זרועו של המדריך ג'ון, ומיהרה להתרחק משם. הקהל פינה לכבודה את הדרך. לפתע הבחינה בפנים מוכרות.

"רוג'ר." רעיון הבליח במוחה לפתע. "אנחנו צריכים לדבר."

רוג'ר נראה שלא בנוח, ושירלי ידעה שהוא חושב על הניסיון שלו לנשק אותה בלילה שלפני. "זה לא הזמן, שירלי, הבנות האלה עשויות להיות בסכנה..."

שירלי גלגלה את ענייה וגררה אותו משם. לא הייתה להם דרך להיות לבד, כי כל המחנה היה מלא בתלמידים חוששים משוטטים, אך היא מצאה פינה מאחורי מפה של המתחם ומשכה אותו לשם.

"אולי בפעם אחרת- אנחנו עוד עלולים להיות בסכנה-"

"איך מזהים אדם- זאב?"

"מה?" רוג'ר הופתע שהיא לא רוצה לדבר עליו.

"איך אני יכולה לזהות אדם- זאב? בצורת האדם שלו, כלומר."

"ובכן..." רוג'ר הרהר, אך מחשבתו הייתה איטית. "אומרים שאם חותכים את עורו של אדם- זאב נגלית פרווה מתחת. או שהם מגיבים רע אם מקרבים אליהם כסף. זו הדרך היחידה להביס אותם, דרך אגב- רק נשק ארצי עשוי מכסף יכול להרוג אותם. אפילו כשפים כמעט ולא משפיעים עליהם בצורת הזאב שלהם.

"אבל אני מאמין שהדרך הטובה ביותר היא לחפש מאפיינים זאביים או צלקות בולטות. ככה אומרים."

שירלי הנהנה. היא הודתה לו בחופזה והתרחקה לכיוון החלק הקרוב ביותר של הגדר.

"הי," הוא קרא מאחורי גבה. "אולי נצא מתי שהוא?"

שירלי התעלמה וקפצה מעבר לגדר בתעוזה שהיא לא ידעה שקיימת אצלה, נעלמת אפילו מעין הירח בעלטת היער.

הפרק הקודם		הפרק הבא